שכחו את ישראל: חיזבאללה מדמם בסוריה

לא מעט תגובות סוערות ניתן היה לראות השבוע ברשתות החברתיות בישראל ובעולם בעקבות בחירתו של חסן רוחאני לנשיא איראן. בישראל, כמנהגה בקודש, מיד הפכו ההערכות השונות לגבי רוחאני ומדיניותו העתידית לעניין של "שמאלנים" מול "ימנים", תומכי ביבי מול מתנגדיו. פרשנויות שהזהירו כי רוחאני הוא מקורבו של חמינאי, יציר כפיה של המהפכה האיסלאמית, התקבלו בביטול מצד "מחנה השלום" שניסה לטעון מצדו שסוף-סוף בוחר העם באיראן ברפורמטור מתון שמבקש שלום עם העולם.

אפשר להבין את המצוקה של שני המחנות. מה יעשה ראש הממשלה בנימין נתניהו אם יתברר בשלב מסוים שאיראן חלילה עוצרת את מאמצי ההתגרענות שלה? מישהו עוד עלול לדרוש ממנו להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים. מנגד, אם גם רוחאני יהפוך לחלק מהמאמץ האיראני להגיע לפצצה גרעינית, משמעות הדבר שלא נותרו אופציות על השולחן מלבד פעולה צבאית. לעת עתה נראה ששלל "המומחים" לענייני איראן, כמו גם סוכנויות הביון בעולם ובישראל, ייאלצו להמתין כדי לבחון את מדיניות טהרן בשבועות ובחודשים הקרובים ולהבין אם רוחאני אכן מוביל שינוי כלשהו. משמעות הדבר שגם תקיפה אינה נראית באופק. ויחד עם זאת, יש כמה דברים שבכל זאת צריך ורצוי להבהיר באשר לבחירה של רוחאני.

ראשית, למקרה שלמישהו היה ספק: הנשיא החדש נבחר בגלל שמנהיגה העליון של איראן, עלי חמינאי, איפשר לו להיבחר. חמינאי אולי אפילו רצה (!!!) בבחירתו. אין בכך שום ניסיון לטעון שנתניהו צודק או לאו. אבל רוחאני עבר את שלבי הסינון של המשטר, שקבע שרק שמונה מועמדים מבין 686 יכולים להתמודד בבחירות. לו היה רוצה חמינאי להכשיל את רוחאני, היה יכול לעשות זאת בשלב סינון המועמדים, או לחלופין, להביא לאיחוד השורות במחנה השמרני ולהציג מועמד אחד, שמרן, במקום חמישה, בדומה למה שעשה בבחירות ב-2009 כשאחמדי ניג'אד נותר המועמד השמרן היחיד. רוחאני הינו מקורבו של חמינאי, וגם עם כך לא ניתן להתווכח. במשך 16 שנים הוא היה נציגו במועצה לביטחון לאומי. אך בכל זאת, מנגד, רוחאני הוא באותה מידה גם מקורבם של הנשיאים לשעבר עלי אכבר רפסנג'אני ומוחמד חאתמי, הנחשבים למנהיגי המחנה הרפורמיסטי וקוראים תיגר במידה מסוימת על חמינאי.

מכאן, כבר (כמעט) הכול נתון לפרשנות. לדוגמה, מדוע איפשר חמינאי לרוחאני להיבחר? מהדי חלאג'י, מומחה לאיראן במכון וושינגטון, כתב השבוע במאמר ב"וושינגטון פוסט" כי הבחירות מוכיחות שאינסטינקט ההישרדות של המשטר באיראן גובר על שיקולים אידיאולוגיים. אמנם הוא לא היה, לטענתו, המועמד המועדף על חמינאי - אך עבור רבים באיראן הוא היווה תקווה לשינוי במערכת יחסי הכוחות בהנהגת המשטר. לנוכח הנזק הכלכלי העצום והמתמשך שנגרם למדינה כתוצאה מהסנקציות הבינלאומיות, הצהרותיו בדבר הצורך לשנות את המדיניות המתריסה של מועמד אחר בבחירות - סעיד ג'לילי, שאחראי על תיק המו"מ בנושא הגרעין - זכו לתמיכה גדולה. מכאן גם אולי ההסכמה בשתיקה מצדו של חמינאי לניצחון של רוחאני, שביטאה אולי רצון להרגיע את הרוחות.

לדעתו של מאיר ג'בדנפר, מומחה לפוליטיקה איראנית עכשווית מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, אחת הסיבות המרכזיות שהמנהיג הרוחני של איראן התיר את בחירתו של רוחאני הייתה האביב הערבי. "זו אינה אותה מציאות של 2009 כשעוד לא היו הפגנות ומהפכות בעולם הערבי", הוא אומר בשיחה עם וואלה!.

אשר לשינוי האפשרי במדיניות הגרעין של טהרן, נשמע ג'בדנפר החלטי: "אפשר לשכוח מזה שרוחאני או כל מנהיג אחר באיראן ידחוף לעצירת הפרויקט הגרעיני. יחד עם זאת, יש סיכוי טוב שבטהרן ינסו בעידן רוחאני לשפר את היחסים עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ויענו על רבות מהשאלות שסבא"א מציבה בפניהם. ייתכן שראשית ישנו את הטון - זאת אומרת, ימתנו את ההתבטאויות כדיי לשפר את היחסים עם אירופה ועם הקהילה הבינלאומית. בהמשך הם יצטרכו להבין שהעולם אינו מסתפק עוד בדיבורים. הם ייאלצו לעשות משהו שיוכיח לכולם שהם אינם רוצים להגיע לפצצה. העולם לא יקבל את המשך המדיניות הנוכחית".

גם לגבי המשך המעורבות בסוריה, מעריך ג'בדנפר שהיא לא תיעצר. "אולם אם המחיר הפיננסי שאיראן תשלם על התמיכה בדמשק יהיה גדול", הוא מוסיף, "אני מעריך שרוחאני יבקש מחמינאי שלא לבזבז סכומי כסף גדולים כל כך למען המשטר הסורי, בוודאי אם הסנקציות של המערב יימשכו". לדבריו הסנקציות הן אלה שעשויות להפחית את מידת מעורבותה של איראן במתרחש בסוריה.

ג'בדנפר מסביר עוד כי ההבדל המשמעותי בין הנשיא הנבחר רוחאני לנשיא לשעבר חאתמי, קודמו הרפורמיסט של מחמוד אחמדינג'אד בתחילת העשור הקודם, הוא במידת קרבתם למנהיג הרוחני. "יחסיו עם חמינאי טובים בהרבה מאלה של חאתמי", הוא קובע. "כמו כן, לרוחאני יש מנוף משמעותי מאוד מול המנהיג הרוחני, ואלה הסנקציות. סביר להניח שהנשיא ישתמש בהן כדי להזהיר את חמינאי - 'או שתיתן לי מנדט להוביל תהליך שונה באופן משמעותי, או שתיתקע עם סנקציות קשות עוד יותר'. הוא בהחלט יכול למנף את הנושא הכלכלי כדי ללחוץ על חמינאי לשנות במשהו את המדיניות הגרעינית שלו. האם הוא ינצח במקרה של עימות עם המנהיג הרוחני? ייתכן. יש לזה סיכוי, כי בסופו של דבר, אם חמינאי לא היה רוצה להביא לשיפור כלכלי - הוא היה מזייף את התוצאות כפי שקרה ב-2009".

הניסיון לפענח מה עבר בראשו של מזכ"ל חיסבאללה, חסן נסראללה, כשהחליט להטיל את מלוא כובד משקלו של ארגונו כדי להציל את בשאר אסד, יכול לייצר לא מעט הסברים - שאף אחד מהם כנראה לא יהיה ממש משכנע. למשל, אפשר לטעון שבלי המשטר הסורי הנוכחי, מצבו יהיה בכי רע, ערוץ אספקת הנשק שלו ללבנון ייחסם, ועוד ועוד.

ועדיין, אין בכך כדי להבהיר מדוע, לפני קצת פחות מחודש, באחד מנאומיו המוקלטים בפני עדת מעריציו, החליט נסראללה "לצאת מהארון" ולהודות כי חיזבאללה מעורב בלחימה בסוריה. במידה רבה היה זה קו פרשת המים או "הרוביקון" שאותו חצה מנהיג הארגון השיעי-לבנוני. נכון, הנוכחות של אנשיו בסוריה אינה בגדר חידוש של השבועות האחרונים. אולם עצם החלטתו לדבר על כך בפומבי מעלה תהיות לגבי המניעים שהביאו אותו לכך.

סביר כי טהרן הודיעה לחיזבאללה שאפילו הניסיונות להצטייר כמי ש"יושבת על הגדר" בסיפור הסורי, כבר אינם מקובלים. יתרה מכך, ייתכן שנסראללה עצמו הבין שהוא אינו יכול עוד לשקר לציבור תומכיו. מדי יום כמעט נערכו בלבנון הלוויות של לוחמי חיזבאללה, ובהם אף בכירים בארגון. עד כמה ניתן היה ניתן לטעון ש"הפעיל נהרג בתאונת דרכים", "מת ממחלה מסתורית", "נפח את נשמתו בטרם עת" וכו'. מאות פעילים נעלמו מבתיהם, חלקם חזרו בארונות, אחרים נזקקו לטיפול רפואי בבתי חולים. ההתפתחויות הללו הובילו את מזכ"ל חיזבאללה לומר דווקא בנאומו ביום השנה לנסיגה הישראלית מלבנון, כי "סוריה היא גבה של ההתנגדות, וההתנגדות לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים כשרוצים לשבור את גבה. אם סוריה תיפול בידי ארצות הברית, ישראל או כלי השרת שלה, ההתנגדות תפסיד וישראל תיכנס ללבנון ותכפה את תנאיה. אם סוריה תיפול בידיהם, פלסטין תלך לאיבוד".

כמעט ארבעה שבועות חלפו מאז אותו נאום. נסראללה והשיעים בלבנון חוו על בשרם את מחירה של מדיניות זו. לפתע, הפך אזור הבקעא - בעלבכ?, הרמל, ארסל - לזירת לחימה. חיזבאללה לראשונה, נאלץ להתמודד עם "חולשת העורף השיעי". מדי כמה ימים נופלים טילים או פצצות מרגמה על ריכוזי אוכלוסיה שיעיים בלבנון, מהדאחיה בביירות ועד אזור בעלבכ? בצפון-מזרח. העורף הלוגיסטי של חיזבאללה הפך ליעד. יתרה מכך, שייחים סונים קיצונים כמו אחמד אל-אסיר אל-חוסייני מצידון ומאהר חמוד קראו לגיוס ולחימוש צעירים סונים כדי להתעמת עם חיזבאללה.

בכמה מהערים בלבנון הפכו אנשי חיזבאללה ליעד, וזו רק ההתחלה. נסראללה, שלא ברור לגמרי אם אכן ביקר בעיירה הסורית אל-קוסייר בזמן הקרבות הקשים של אנשיו שם בחודש שעבר, כפי שדווח בכמה מקומות, איבד במערכה הזו כעשירית מכלל לוחמיו - כמאה מתוך כאלף שנלחמו באל-קוסייר). אבל הנתון שצריך לעורר דאגה גדולה אפילו עוד יותר בקרב תומכי חיזבאללה, הוא שלפי שלל המומחים העוקבים אחר מלחמת האזרחים בסוריה, הארגון הלבנוני שיגר לשכנה ממזרח כ-15%-20% מכלל המערך הלוחם שלו. זהו מספר יוצא דופן, שממחיש עד כמה הפקיר במידה רבה נסראללה את "החזית הדרומית" מול ישראל, ועסוק כעת במאמצי ההישרדות של אסד.

השבוע שב נסראללה והדגיש כי אין בכוונת ארגונו לעצור את מעורבותו במלחמת האזרחים. ואכן, הארגון שיגר לאחר כיבוש אל-קוסייר לוחמים גם לחלב, במטרה לסייע לצבא הסורי בכיבוש העיר הגדולה במדינה מידי המורדים. אך הפעם, נסראללה זהיר יותר. הוא שולח מספר לוחמים קטן יותר מאלה שנלחמו באל-קוסייר הקרובה לגבול הלבנוני, והייתה נחוצה לו במיוחד כדי לוודא את השמירה על ערוץ ההברחות.

לעת עתה נראה כי תוכנית הלחימה של נסראללה, יחד עם המשטר הסורי, היא לבסס את השליטה של הצבא הסדיר ושל חיזבאללה בתא שטח בצפון-מערב סוריה - או במלים אחרות, להקים מעין "קנטון" נוסח "עלאוויסטן". הגבולות של הקנטון אינם ברורים עדיין, אך נראה שבאופן כללי חיזבאללה חותר להשתלט על השטח שבין אל-קוסייר לחלב, ומשם מערבה לערי החוף הסוריות - לאטקייה, ג'בלה וטרטוס. ייתכן שחלב תישאר מחוץ לתא השטח הזה - תלוי בתוצאות הקרב שם - וגם גורלה של דמשק עדיין אינו ברור. אסד ינסה כנראה לשלוח זרוע מהבירה לעבר אל-קוסייר ומשם צפונה לחלב. במידה רבה, המשטר הסורי וחיזבאללה ויתרו כבר על אזור חוראן שבדרום, המדבר במזרח (אל-חסכה ודיר א-זור) והחבל הכורדי בצפון-מזרח. נראה כי התפרקותה של סוריה לשלוש מדינות - סונית בדרום, כורדית בצפון-מזרח ושיעית-עלאווית בצפון-מערב - הולך והופך לעובדה מוגמרת.

הליגה הערבית - טורים נוספים של אבי יששכרוף:
כלל לא בשורה: חמינאי רצה בניצחונו של רוחאני
שלום, אויב: ישראל עוד תתגעגע לאחמדינג'אד
הסונים נגד הזרוע הארוכה של איראן: שובה של מלחמת הדת
הברית בין אסד לחיזבאללה עוד תדחוף את ישראל לתקוף באיראן