היום צפויה ישראל להתחיל להיפרד בצער מהנכס ההסברתי מספר אחת שלה: נשיא איראן מחמוד אחמדיניג'אד. קשה לדמיין מישהו אחר שהיה מציג את איראן באופן שלילי כל כך, כפי שהצליח לעשות זאת אחמדיניג'אד. במשך שמונה שנים הוא קילל את היהודים, הבטיח להעלים את מדינת ישראל, הכחיש את השואה וכמובן סיפר כי הוא חש שיש הילה מעל ראשו. בתקופה זו ידעה זרוע ההסברה הישראלית כי יש לה על מי לסמוך שם בחוץ, בכל הקשור לתיאור ולהמחשה של הסכנה הנשקפת מאיראן גרעינית. והנה, היום ילכו האיראנים, או לפחות חלקם, לקלפיות ויבחרו נשיא חדש.
מבין ששת המועמדים, לפחות חמישה נחשבים אנשי המחנה השמרני ולמקורביו של המנהיג הרוחני עלי חמינאי - שבשנה האחרונה ראה באחמדינג'אד אויב, לא פחות. המועמד השישי, חסן רוחאני, נחשב בעיני הציבור האיראני והקהילה הבינלאומית למועמד "רפורמיסט", בין היתר בגלל תמיכת הנשיאים לשעבר חאתמי ורפסנג'אני. השאלה היא אם המערכת המשומנת של חמינאי תחקה את בחירות 2009 ותבטיח שאחד ממקורבי המנהיג הרוחני ייבחר, או שמא יאפשרו למועמד מתון יחסית כמו רוחאני לעלות לסיבוב השני ואולי אף לנצח. דווקא אם הממסד יחבק את רוחאני, עשוי הדבר להשתיק חלק מהביקורת הציבורית באיראן נגד הממשל הנוכחי ואולי אפילו את התרעומת בקהילה הבינלאומית, בגין הפרת זכויות אדם, מעורבות יתר בענייני המזרח התיכון ואפילו פרויקט הגרעין.
ניצחון של רוחאני יהיה חדשות רעות לישראל. בחירתו של נשיא מתון עלולה להתפרש כשינוי במדיניות של איראן. אולם הנשיא הבא צפוי בסך הכול לשמור על הקו של חמינאי, אם בנוגע לגרעין ואם באשר לניהול המדיניות במזרח התיכון ובכלל זה המעורבות העמוקה במשברים בסוריה, בלבנון ובעיראק. אנשי משמרות המהפכה שקועים עד הצוואר בכל אחד מהסכסוכים הללו, שבכל יום שחולף הולכים ומעמיקים ולובשים מאפיינים של מלחמת דת בין סונה לשיעה. בסוריה הצליחו השליחים האיראנים יחד עם אלפי לוחמי חיזבאללה, לכבוש את קוסיר וכעת עסוקים ביעד חדש-ישן: העיר חלב. בטהרן בוודאי לא היו מזילים דמעה אם בין קרב אחד למשנהו על בירת הכלכלה הסורית (לשעבר), הייתה גם ישראל נגררת למערכה ומסתבכת במלחמת התשה עם משטרו של בשאר.
התרחיש הזה רחוק מלהיות דמיוני. מקריאה זהירה בתקשורת הישראלית בימים האחרונים, ניתן להבין כי לישראל יש מידע רגיש באשר לכוונת רוסיה להעביר לסוריה טילים מתקדמים נגד מטוסים וכן טילי ים-ים מסוג יאחונט כבר בתקופה הקרובה. בעבר כבר בחר הקבינט הביטחוני לתקוף שיירות של טילים מתקדמים שסוריה ככל הנראה תכננה להעביר לידי חיזבאללה, ודמשק בחרה להבליג. אך המקרה הפעם שונה. הפצצה ישראלית בשטח סוריה לא תעבור בשתיקה, ונשיא סוריה בשאר אסד עושה מאמץ כביר להבהיר זאת לירושלים בכל דרך אפשרית. רק השבוע התראיין לעיתונאים ערבים שביקרו אותו בדמשק והדגיש כי פעולה ישראלית נוספת תגרור "תגובה סורית" - והפעם אין הכוונה לכמה פצצות מרגמה. מנגד, בשאר כנראה לא מעוניין במלחמה כוללת עם ישראל, ולכן ניתן לשער שבכוונת דמשק לשגר טילים לשטח ישראל. קשה לומר כיצד הסבב האלים יסתיים - בתגובה ישראלית קשה עוד יותר שתביא לירי טילים נוספים או בהבלגה. בכל מקרה, שקט שלווה ושלום כנראה כבר לא ייצאו מהסיפור זה.
חמאס יוותר על הכסף האיראני?
למעורבות של איראן וחיזבאללה בסכסוכים השונים באזור יש מחיר, אם בלבנון ואם בגזרות אחרות. ספק אם בתום מלחמת לבנון השנייה, דמיין חסן נסראללה שבחלוף כמעט שבע שנים, ישרפו מפגינים סונים זועמים את תמונותיו בכווית סיטי, כפי שקרה שלשום. גם בגזרה הפלסטינית, נראה כי המתיחות בין הנהגת חמאס לטהרן הולכת ומחריפה לנוכח המתרחש בסוריה.
בתחילת השבוע שעבר פרסם העיתון "אל-חייאת אל-ג'דידה", שנחשב לעיתון סמי-רשמי של הרשות הפלסטינית, מאמר נרחב שעסק במחלוקת בתוך הנהגת חמאס, בסוגיית היחסים עם איראן. על פי הדיווח, ההנהגה הפוליטית המוכרת בראשות ראש הלשכה המדינית חאלד משעל דוחפת להתנתקות מאיראן גם במישור הכספי, בעיקר לנוכח ה"גב" הכלכלי החדש - קטאר. משעל אף היה בין הנוכחים בעצרת בדוחא שבה תקף גדול פוסקי ההלכה הסונים, השייח' יוסף אל-קרדאווי, את איראן וכינה את מנהיגיה שקרנים. מנגד סיפר העיתון כי ראשי הזרוע הצבאית ונציגים אחרים של הזרוע המדינית ממשיכים לתמוך בשמירה על הקשר עם טהרן, בין היתר בשל אמצעי הלחימה שאיראן יכולה לספק לחמאס בעזה.
בשטח כבר נרשמה הידרדרות ביחסים. השבוע אישר משרד הפנים הלבנוני דיווחים כי פעילי חמאס סולקו מהמדינה, רבים מהם - מרובע דאחייה של חיזבאללה בביירות, בו התגוררו. לטענת ממשלת לבנון, מדובר בפעילים של הארגון שנעצרו וברשותם מסמכי כניסה מזויפים ללבנון. חמאס אמנם מנסה לשמור על פרופיל נמוך בכל הקשור לעימות האחרון עם הרשויות הלבנוניות, אך אין ספק שאיראן וחיזבאללה מעורבות בהחלטה לגרש את אנשיו מלבנון. ככל הנראה, סילוקם בא כתגובה להתייצבות צמרת הארגון לצד קטאר ולקריאה להתפטרותו של בשאר מצד מוסא אבו מרזוק. זאת ועוד, בדיווחים אחרים נאמר כי אנשי חיזבאללה וצבא סוריה הסדיר הצליחו לשבות בקרבות האחרונים אנשי אופוזיציה חמושים - שהתגלו כאנשי חמאס.
מוקדם לקבוע כיצד ישפיע המשבר ביחסי טהרן וחמאס על מצבו של הארגון בזירה הפלסטינית. בכירים בחמאס כבר אישרו כי איראן מזרימה פחות כספים מאשר בעבר, אך במקומם מגיע כסף קטארי. בארגון מקווים כי יורש העצר של קטאר, הנסיך תמים בן חמד אל-תאני, ישמור על הקו המדיני של אביו וימשיך לתמוך בחמאס. עם זאת, תמים, שעל פי סימון הנדרסון ממכון וושינגטון צפוי להתמנות בקרוב גם לתפקיד ראש הממשלה, התחנך במוסדות להשכלה גבוהה בבריטניה, ובכלל זה בית ספר לקצינים, ואין לפסול את האפשרות שיבקש דווקא להתקרב למערב. מבחינת ישראל, מתיחות או משבר בין חמאס לטהרן עשויים להתגלות כ"מסכל הברחות נשק" יעיל בהרבה מעוד מבצע באזור סודן.
פתח עדיין שולט בגדה
אם איראן תסגור את הברז, תהיה זו אבדה לחמאס, בעיקר לנוכח העובדה שמחסני הטילים ארוכי הטווח שלו בעזה עומדים ריקים מאז מבצע "עמוד ענן". גם במישור הכלכלי לא מדובר בעניין של מה בכך. שיעור האבטלה ברצועה מגיע ל31%, בעוד שיעור האבטלה בגדה הוא 18.3% - פער משמעותי בעידן של תחרות קשה כל כך על לב הציבור הפלסטיני. יתרה מכך, כאשר משווים את התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג), מגלים שבעזה הוא עומד על 1.075 דולרים לנפש ובגדה הוא כמעט כפול - 2.093 דולרים. גם בחודש הרמאדן הקרוב יצפו תושבי עזה בערוצי הטלוויזיה במאות אלפים מאחיהם בגדה שייצאו לחגוג את שבירת הצום ואת עיד אל-פיטר בישראל, בחוף הים של יפו או בקניון מלחה. בחמאס מודעים לפער הכלכלי בין שתי הישויות ומכאן גם רצונו של הארגון לשפר את הכלכלה העזתית לאו דווקא להילחם בישראל.
מנגד, גם המצב הכלכלי בגדה אינו מזהיר. הכנסתו הממוצעת של תושב הגדה גבוהה יותר מזו של חברו בעזה, אך גם ההוצאות גבוהות יותר. מחיר הדלק כמעט זהה למחיר בישראל וכך גם מחירי רוב המוצרים האחרים. הרשות הפלסטינית מנהלת מלחמת הישרדות מדי חודש בחודשו בניסיון לשלם משכורות בזמן, וזו משימה כלל לא פשוטה לנוכח הירידה המשמעותית בתרומות המגיעות אליה. השאלה שעולה מתמונת המצב הזו, שרבים בצד הפלסטיני ואולי יותר מזה בישראל ובארה"ב, מנסים להבין את התשובה אליה, היא מי יותר חזק. או במילים אחרות, מה היה קורה אם מחר היו בחירות בגדה: האם חמאס היה מנצח או שמא פתח? הסקרים מצביעים על יתרון ברור לפתח. מיד יקומו מקטרגיו של יו"ר הרשות הפלסטינית, ובעיקר אלה שאינם מאמינים בפתרון שתי המדינות, ויטענו כי הסקרים כבר התגלו כפארסה בבחירות של 2006.
יחד עם זאת, אי-אפשר להתעלם מהמציאות הקשה שנוצרה בגדה בעבור חמאס. לארגון האיסלאמי אין שום אפשרות להביא לידי ביטוי את התמיכה בו, אפילו אם היא משמעותית - וספק אם היא אכן משמעותית. למרות לא מעט ניסיונות להוציא לפועל פיגועים בחודשים האחרונים, תשתית צבאית של ממש, נוסח 2001-2004 אינה קיימת בשטח. המעטים שמנסים עדיין לבצע פיגועים נעצרים על ידי השב"כ וצה"ל ועל ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. ב-2012 נחשפו 34 ניסיונות, תכניות או כוונות לפיגועים וזאת בהשוואה ל- 63 ב-2011. מבחינה כלכלית, רבים ממוסדות מגנון הצדקה של החמאס, הדעווה, נסגרו או שהרשות השתלטה עליהם. תזרים המזומנים מחו"ל אינו כפי שהיה בעשור הקודם וגרוע מכל, לחמאס אין כיום מנהיגות מדינית מוכרת בגדה המערבית. כל ארגון פוליטי בעל שאיפות אלקטורליות, חייב להצמיח הנהגה מוכרת בציבור, אישים שיזוהו עם המפלגה או התנועה, שיגייסו תמיכה ברחוב ובשעת הצורך אף ידחפו אנשים להצביע. בשלב זה לפחות, אין לחמאס הנהגה כזאת בגדה. בכל כמה חודשים ישראל "גוזמת את הדשא" ועוצרת כל פעיל בארגון שיש לו אפילו פוטנציאל לצבור כוח פוליטי בגדה.