פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ירוק הולך ונעלם: מה קרה לאופוזיציה באירן?

      המנהיגים במעצר בית, ההפגנות מדוכאות ביד קשה ואחדות השורות נעלמה: שלוש שנים אחרי מהומות 2009, הסיכוי להיווצרות איום אמיתי מבפנים על משטר האייתוללות קלוש מאי פעם

      על רקע הדיון הציבורי העכשווי בעניין תקיפה אפשרית באירן, כמעט ונשכחה האשליה שריחפה באוויר רק לפני שלוש שנים, כאילו המשטר הנוכחי במדינה מתקרב לאקורד הסיום שלו ללא סיוע מבחוץ. המהומות שפרצו ברחבי אירן מיד לאחר הבחירות לנשיאות בתחילת יוני 2009 נמשכו מספר שבועות, ודעכו סופית לאחר כמה חודשים. היית זו דעיכה דרמטית כל כך, עד שהיום כמעט ואין איש שזוכר או מזכיר את המאורעות ההם, שהציתו זיק של תקווה במערב, שמא צפוי שינוי כיוון ברפובליקה האיסלאמית. לאן נעלמו מנהיגי אותה מחאה, שאיחדה תחת כנפיה מיליונים? מיהם בכלל מנהיגי האופוזיציה האירנית כיום? האם יש סיכוי למחאה מחודשת בתקופה הקרובה?

      עד ליום השבעתו של מחמוד אחמדינג'ד לנשיא בפעם השנייה באוגוסט 2009, עוד האמינו המועמד הנגדי מיר-חוסיין מוסאווי ותומכיו כי יוכלו לבטל את מינויו של הנשיא השמרן לכהונה נוספת, ומחו מול בניין המג'לס (הפרלמנט) בדרישה לבטל את רוע הגזירה. אך מאז, למעט פעמים בודדות, בין היתר ברוח ה"אביב הערבי", לא נשמע קולה של "האופוזיציה הירוקה", הרפורמיסטית, שהובילה את המחאה ההיא. המנהיג העליון, האייתוללה עלי חמינאי ידע היטב עד אז לשלוט בגובה להבות המחאה במדינה ו"לשחק" בהן כדי לאפשר שחרור קיטור עד גבול מסוים. אך בקיץ 2009 הוא נכווה ברותחין – ומאז הוא נזהר בצוננין.

      מפגש בין המנהיג העליון של אירן עלי חמינאי לנשיא וחברי הנהגת המדינה לרגל תחילת הרמדאן (צילום מסך)
      נזהר בצוננין. חמינאי

      הזהירות הזו התבטאה – וממשיכה להתבטא – בגלי מעצרים ופעולות מקיפות נגד כל אפשרות של אותם מנהיגים, או סתם מפגינים, להתארגן ולהצית גלים נוספים של מהומות. לצד ניתוק הטלפונים או האינטרנט והאיומים הנמשכים על כל מי שעלול להפגין נגד השלטון, בלטו במיוחד פעולות המשטר להצרת צעדיהם של מנהיגי האופוזיציה הירוקה, ובמיוחד שני המועמדים שהתמודדו נגד אחמדינג'ד באותן בחירות – מוסאווי ומהדי כרובי. דמות נוספת שנמצאת על הכוונת באופן תמידי היא הנשיא לשעבר מוחמד חאתמי, קודמו של אחמדינג'ד, הידוע בעמדותיו הרפורמיסטיות.

      טבעת חנק

      מוסאווי, שלא היה רחוק מניצחון באותן בחירות והוביל את המחאה בטענה כי הוטו מגבוה לטובתו של אחמדינג'ד, זכה בסופו של דבר ללא יותר מ-15 דקות של תהילה כמנהיג מהפכני – אך חמינאי, שיודע דבר או שניים על מהפכות, דאג מהר מאוד להשקיט את הזירה, כשהוא מהדק ומרפה לסירוגין את טבעת החנק סביבו.

      מוסאווי ואשתו, זהרה ראהנווארד (מנהיגת אופוזיציה לכשעצמה), נתונים במעצר בית זה כשנה וחצי, מאז שבגל ההפגנות האחרון, בפברואר 2011, הגדישו את הסאה. ההפגנות אז הציבו איום פנימי שבו נשמעו לא רק קריאות נגד מנהיגים פוליטיים כמו אחמדינג'ד, אלא גם נגד המנהיג הרוחני העליון עצמו, זה הנשען בשלטונו על חסד האל, שעליו מושתתת המהפכה כולה. איום כזה הוא קיומי עבור חמינאי לא פחות מהפצצה של כור זה או אחר, ולכן נקט המשטר יד קשה ותקיפה במיוחד נגד מוסאווי ומשפחתו. לא הפריעה לחמינאי העובדה שהוא ומוסווי שיתפו פעולה בעבר במשך שנים בשדה הפוליטי (כנשיא וראש ממשלה בשנות ה-80), והם כנראה אף קרובי משפחה רחוקים.

      הפגנות נגד המשטר האירני באוסטריה (AP)
      איום קיומי, לא פחות מהפצצת כור. טהרן, יולי 2009 (צילום: AP)

      המצב מאז לא השתנה: ההצקות נגד מוסאווי ומשפחתו וכן נגד כרובי ומשפחתו נמשכות. מדי פעם נערכים מעצרים בקרב ההמעגלים השונים של השניים וכן של חאתמי. העצורים לרוב משתחררים כעבור מספר ימים – רק כדי להיעצר שוב, וחוזר חלילה. כרובי, שכבר זמן מה נפוצות שמועות על מצבו הרפואי הקשה, אף הותקף באותם ימים ראשונים של מהומות, התקפות שנמשכות גם כיום. גם מוסווי כנראה אינו במיטבו. לפי דיווח אחד, הוא אף אושפז השבוע בבית חולים במצב של אי ספיקת לב.

      מפעילים אתרי אינטרנט

      אותו מעצר בית "בלתי-רשמי" שבו נתונים מנהיגי האופוזיציה כבר תקופה ארוכה, לא הפריע לתומכיהם לדרוש בשבוע האחרון למזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, להיפגש עמם במהלך ביקורו בטהרן בשבוע הבא. אנשיהם גם פרסמו בשנה האחרונה סרטון תעמולה רשת הממחיש את מצבם וקורא לשחררם. למעשה, עיקר פעילות "התנועה הירוקה" בתוך אירן כיום מתרכזת ברשת, ומתרכזת בהפעלת מספר אתרי אינטרנט אופוזיציוניים (באמצעות מפעילים מבחוץ).

      בשדה הפוליטי, אנשי התנועה הירוקה כבר אינם יכולים לפעול, ובגרסה האירנית של הדמוקרטיה, המצביעים יכולים לכל היותר לבחור בין שמרנים יותר ושמרנים פחות. העדר אפשרות הבחירה התבטא בשיעור ההצבעה הנמוך בבחירות האחרונות למג'לס.

      "300 מנהיגים במעצר בית": הסרטון שהופץ ברשת

      אך למרות הנסיבות הקשות, גם הביקורת מבית על מוסאווי וכרובי הולכת וגדלה, ככל שהעם האירני מבין שאין כל אפשרות ריאלית להחלפת הקו השמרני שמובילה לשכת הנשיא, בימיו של אחמדינג'ד וכנראה גם אחריו, כשייבחר מחליפו בעוד פחות משנה. מוסאווי כבר לא מצטייר כמי שביכולתו להוות אלטרנטיבה. לאחרונה נשמע קולו לפני כשנה, אז פרסם סרטון וידאו שבו גינה בקול חלוש ורפה את מדיניות ממשלת אחמדינג'ד.

      הסרטון עורר את זעמו של אחד היחידים שבאנשי התקשורת האירנים במערב שיש לו השפעה בתוך אירן, קמביז חוסייני, שמנחה תוכנית בשם "פאראזיט" (בפרסית – "הצקה", "שיבוש" או "קריאת ביניים") בערוץ הטלוויזיה האמריקאי VOA המשדר בלווין גם לאירן. חוסייני חיקה את קולו הרפה של מוסאווי, ותהה "האם כך ניתן להוביל מהפכה".

      "ככה מובילים מהפכה?". חוסיני עושה צחוק ממוסאווי

      ומה עם מהפכה בכוח הזרוע? באירן עדיין פועלות כמה מחתרות הלוחמות נגד השלטון בדרך צבאית. הבולט ביותר הוא הארגון המרקסיסטי "מוג'הדין חלק", שעמד בעבר מאחורי פעולות טרור וחיסולי בכירים, אולם מאז הוא ספג לא מעט מכות מידו הקשה של השלטון, ובעשור האחרון מתמקדת פעילותו בעיקר בחשיפת אתרי גרעין אירניים בתקשורת המערבית.

      באמצעות משמרות המהפכה, מצליח השלטון לרסן באופן דומה גם את פעילותם של ארגוני מורדים מקומיים, הפועלים במוקדי המיעוטים האתניים השונים. ישנם שלושה מרכזים עיקריים לפעילות כזו: בדרום-מזרח המדינה, במחוז סיסתאן-בלוצ'יסטאן הסמוך לגבולות עם אפגניסטאן ופקיסטאן, חי רוב סוני המנגד לשלטון השיעי. אנשי ארגון "ג'ונדולה" באזור זה התקיפו בשנים האחרונות סמלי שלטון כמו בסיסים של משמרות המהפכה ואף ניסו להתנקש בנשיא, אולם המוטיבציה של הארגון ירדה לאחר שמנהיגה, עבד אל-חמיד ריגי נתפס ונתלה ב-2010. גם בצפון-מערב המדינה פועלות מחתרות קטנות של המיעוטים האזרי והכורדי. אנשי ה-PJAK הכורדים מנסים את מזלם וגם מצליחים מדי פעם לפגוע בסמלי שלטון, כמו הפיגוע האחרון נגד משמרות המהפכה, באפריל השנה. כך גם באהוואז שבדרום-מזרח המדינה, שם פועלים ארגונים ערביים שמטרתם דומה.

      הפרד ומשול

      ואם בתוך אירן מדכא השלטון כל גילוי אופוזיציוני, מה עם מיליוני האירנים החיים בגולה? גם האופוזיציה לשלטון האייתולות היושבת מחוץ לאירן, קולה כמעט ואינו נשמע. המייצג הבולט שלה הוא בנו הגולה של השאה הפרסי, רזה פהלווי. לאחר שרבים כבר איבדו לאורך השנים את אמונם ביכולתו לשוב למרכז הבמה, הואהצליח לצבור לא מעט נקודות בעיניהם של אירנים רבים כשלא שלט בדמעותיו בעת שדיבר בזמן המהומות ב-2009 על ההרוגה המפורסמת נדא אקא-סולטן.

      אך בסופו של דבר, פהלווי פספס את הזדמנות, בעיקר משום שמעולם לא הסכים להכריז שהוא מוותר על הרעיון לשב ולהיות השאה באירן שאחרי הרפובליקה האיסלמית. כמו ויסריז טארגאריין (אח של חאליסי ב"משחקי הכס"), גם פהלווי, שבדף הפייסבוק שלו יש כמאה אלף עוקבים, עדיין חולם כנראה על היום שבו יוחזר הכתר שנלקח ממשפחתו ויונח שוב על ראשו. אבל אותו ממסד מונארכי מושחת הוא בעיני רבים אבי אבות הטומאה, שהביאה לשלטון הגרוע יותר, זה של האייתולות. הם היו שמחים לראות את פהלווי כמעין נשיא כבוד או מלך נטול סמכויות שמסמל את אחדות העם, אך לא יותר מכך.

      לא שולט בדמעותיו: בנו של השאה מבכה את נדא

      גם אירנים מפורסמים אחרים שאינם חיים באירן וידועים כתומכי הרפורמיסטים, אינם מרימים את הכפפה. הבולטת ביותר היא כלת פרס הנובל שירין עבאדי. כמו אחרים, אף שהיא עצמה חיה מחוץ לאירן, היא עדיין מוגבלת בפעולותיה משום שמקורביה הנמצאים בתוך המדינה חשופים להתנכלויות תדירות מצד השלטון.

      בסופו של יום, האופוזיציה האירנת אמנם עדיין בוערת, אבל בעיקר על אש קטנה, ועל גובה להבותיה שולט המנהיג חמינאי. מדי פעם הוא מאפשר ללהבות להתרומם כדי לאפשר לעם לשחרר לחצים פוליטיים, אך לנוכח הסכנה שחש לכסאו ב-2009, הוא דאג להנמיך מאז את הלהבות למינימום – והאפשרות שבקרוב נחזה בגל התקוממות נוסף נראית כיום קלושה מתמיד.

      כלת פרס נובל האירנית שירין עבאדי בהפגנה למען שלום על רקע המהומות באירן, נאפולי, יולי 2009 (AP)
      מקורביה מאוימים. כלת נובל שירין עבאדי מביעה הזדהות עם המפגינים בארצה, נאפולי, יולי 2009 (צילום: AP)

      לו היו כל גורמי האופוזיציה מתאחדים, ייתכן שהיו מצליחים להבעיר את האש בחזרה, אך בפועל, לא נמצאה ההנהגה שתאחד תחת כנפיה את הסטודנטים ה"ירוקים", המחתרות הצבאיות, בן השאה הגולה ואישים נוספים כדוגמת חאתמי או עבאדי. לצד הקשיים שמערים השלטון, חוסר האחדות הוא שמוטט את האופוזיציה האירנית, והותיר את המערב לתור אחר פתרונות צבאיים מבחוץ כדי לעצור את המרוץ האירני לנשק גרעיני.