היה זה אמנם צירוף מקרים שהמועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית, מיט רומני, ביקר בישראל דווקא בתשעה באב. אך המועד התאים היטב לראש הממשלה, בנימין נתניהו.
עבור רוב הישראלים, למעט הדתיים ושומרי המסורת, אין משמעות מיוחדת ליום שבו חרב, לפי המסורת, בית המקדש הראשון לפני קרוב ל-2,600 שנים. אך עבור ראש הממשלה נתניהו זו הייתה הזדמנות מצוינת להדגיש בפני ידידו השמרני מארה"ב את הסמליות ההיסטורית בעיניו. עבור נתניהו, תשעה באב הוא תזכורת שחורבן חדש יכול להתרגש על הבית השלישי של ישראל. השקפת עולמו רוויית פחדים.
כיום, האיום הוא בדמות נשק גרעיני בידי אירן. כשמתעמקים יותר ויותר בדבריו של נתניהו, בראיונות פומביים ובשיחות פנימיות, עולה רושם שראש הממשלה באמת ובתמים מאמין שנשק גרעיני בידי אירן יביא קץ למדינת ישראל.
ואולם, קשה להאמין שנתניהו היה משמיע את אותן ההצהרות ואת אותם הדברים שהוא אומר בחדרי חדרים, רק כדי לקדם מהלכים של לוחמה פסיכולוגית וכדי לחולל סחריר - ספין - ובמטרה להפחיד את אירן ואת העולם, ולאיים: ישראל תתקוף. לראש הממשלה יש השקפת עולם אפוקליפטית אך מגובשת, שאותה הגדיר ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, במילה "משיחית". הוא חדור בתחושת שליחות של אדם שראה את האור וששמע קולות שמימיים שמנחים אותו. כעת, הוא קיבל חיזוק נוסף מדבריו של מיט רומני, שתמך בזכותה של ישראל לתקוף את אירן.
באותה הזדמנות, הזכיר נתניהו שטרם התקבלה החלטה לתקוף את אירן, והוסיף כי המנדט הוא של הקבינט. זו תגובה לפרסומים ולהערכות בישראל, ובמיוחד לכותרת הראשית בימים האחרונים של "ידיעות אחרונות", שקרא לממשלה שלא לצאת לתקיפה. העיתון הזכיר שכל ראשי מערכת הביטחון והמודיעין המכהנים, כמו קודמיהם, מתנגדים להחלטה לתקוף באירן או לפחות סבורים כי לא הגיע הזמן לכך. במיוחד הודגשה דעתם של הרמטכ"ל ושל מפקד חיל האוויר, החשובים ביותר בכל החלטה שתתקבל. אך באותה נשימה, היה לראש הממשלה מסר אחד חשוב נוסף: הוא הזכיר כי גם ב-1981, בימי מנחם בגין, ראשי מערכת הביטחון התנגדו לתהליך קבלת ההחלטות שהוביל להחלטה לתקוף את הכור הגרעיני בעירק. נתניהו רמז כי הוא - כמו בגין - מסוגל לקבל החלטה הנוגדת את עמדת אנשי המקצוע.
שוב הזיכרון בוגד
אך נראה שהנה, שוב הזיכרון בוגד בנתניהו, או למצער, ראש הממשלה שוב אינו מדייק בדבריו. עמדת מערכת הביטחון והמודיעין לפני שלושים שנים היתה חלוקה ביחס לסוגית התקיפה. היו מתנגדים לתקיפה בעיראק, אך היו גם תומכים. ראש המוסד דאז, יצחק חופי, סבר שאפשר לפעול נגד התכנית באמצעים אחרים, כגון לחבל בציוד (כפי שעשו אנשי המוסד ב-1979 בנמל צרפתי, לפני שעמדו להישלח ממנו ליבות הכור לבגדד). סגנו של חופי, נחום אדמוני, צידד בתקיפה. ראש אמ"ן, יהושע שגיא, התנגד. ראש חטיבת המחקר אביעזר יערי תמך. תמכו גם הרמטכ"ל, רפאל איתן, ומפקד חיל האוויר דוד עברי.
הביקור של רומני, והשמחה המופגנת שבה קיבל אותו נתניהו, אינם מטיבים בהכרח עם ישראל. ראשית, הביקור והמפגש חיזקו את הרושם בארצות הברית - שהתקבל גם קודם לכן, כי נתניהו תומך ברומני ומקווה שהוא יבחר לנשיאות. הדבר מתפרש בארצות הברית כהתערבות בענייניה הפנימיים. אך זו אינה רק סוגיה של קוד התנהגות בינלאומי. יש לעמדה כזו משמעות עמוקה יותר, משום שהיא מרגיזה את הנשיא ברק אובמה. אם אובמה יבחר לכהונה נוספת, הוא יוסיף את הפרשה הזו למאגר הסיבות שיש לו שלא לחבב את נתניהו, אם לומר זאת בלשון המעטה. זוכרים את מה שהוא השיב לנשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי, שהתלונן שראש ממשלת ישראל הוא שקרן? אובמה אמר: "אני צריך לטפל בו מדי יום ביומו".
לא בכדי מיהרו שר הביטחון אהוד ברק ונשיא המדינה, שמעון פרס, להתראיין לתקשורת האמריקנית כדי לתקן את הרושם השלילי שנוצר בעקבות הביקור והכימיה בין נתניהו לרומני. השניים הסבירו כי ישראל אינה מתערבת בבחירות ארצות הברית.
אך חשובה יותר ממראית העין של איך שנראים הדברים היא ההערכה שמבחינה אסטרטגית ולאור ניתוח הסוגיה האירנית, רומני לא בהכרח ייטיב עם ישראל. יש מי שסבורים שאובמה עדיף עליו. ראשית, דברים שרואים מכאן לא רואים משם: מה שרומני מבטיח כיום, הוא לא בהכרח יכבד מחר אם ישב בחדר הסגלגל. רומני אמנם תומך בזכות ישראל לתקוף את אירן, אך ספק רב אם יורה עצמו לארצות הברית לעשות זאת.
באירן עדיין לא מתרשמים
שנית, לרומני אין ניסיון במדיניות חוץ. מרגע שייכנס לתפקיד, יחלוף זמן - לפחות חודשים ארוכים עד שיבין את מורכבות העניינים, אך דווקא 2013 יכולה בהחלט להיות באמת ובתמים שנת ההכרעה. עד שיגבש רומני את עמדתו, ספק רב אם יורה לצבאו לתקוף את אירן. הוא גם יצטרך להקשיב ולסמוך על ראשי מערכת הביטחון והמודיעין של ארה"ב, ואלה מתנגדים לתקיפה ישראלית, לפחות בשלב זה. כך שדבריו בירושלים עלולים בהחלט להישאר בגדר של "הבטחת בחירות".
נכון, הנשיא אובמה סבור כי אל לישראל לתקוף באירן. הוא מפעיל כלפיה גישה של מקל וגזר. מחד, הוא לוחץ מאוד על ישראל שלא לתקוף, לפחות לא עד למועד הבחירות בנובמבר (ועד אז יש להמתין ולראות מה השפעת העיצומים על אירן). עובדה נוספת היא שאפילו הבית הלבן הודה כי בעניין זה, הצדק נמצא לצד ראש הממשלה. ואכן, עד כה עד בטהרן לא מתרשמים מהעיצומים עד כדי שישקלו שינוי בעמדתם. אך מצד שני, לפי הערכת הבית הלבן, העיצומים שהוחרפו השבוע עוד יותר גורמים נזק קשה לכלכלת אירן, שמפסידה כל רבעון כתשעה מיליארד דולרים. עם צניחת ערך הריאל ב-38%, המצב הכלכלי בהחלט מעיק על האוכלוסיה.
לעומת רומני, אובמה כבר בקיא בחומר
לשם קידום מדיניות הפיתויים והאיומים, אובמה שולח לישראל בכיר אחר בממשלו כל שני וחמישי. בחודשים האחרונים היו כאן ראש המטות המשולבים (הרמטכ"ל), ראש הסי-אי-איי., היועץ לביטחון לאומי, שרת החוץ, ורק השבוע בא שר ההגנה ליאון פנטה. במקביל, מנסה הממשל להמתיק את היחסים עם ישראל ולהרעיף עליה מתנות כספיות נוספות, כגון ההחלטה לממן לה כמה סוללות של מערכת ההגנה מפני רקטות, "כיפת ברזל".
לעומת רומני, אובמה כבר בקיא בחומר. הוא מבין היטב שארצות הברית אינה יכולה להרשות לעצמה שלאירן יהיה נשק גרעיני. האינטרס האמריקני המובהק הוא למנוע מאירן להשליט את השפעתה באמצעות מטריה גרעינית באזור המפרץ הפרסי ובמרכז אסיה, ולחלוש על 60% מאספקת הגז והנפט לעולם המערבי והמתועש. בוושינגטון גם מבינים שנשק גרעיני אצל אירן יוביל לכך שמדינות נוספות במזרח התיכון מצרים, ערב הסעודית, טורקיה ואחרות יצטיידו בנשק דומה. בעקבותיהן ילכו עוד מדינות בעולם, ובכך יקיץ הקץ על משטר ה-NPT האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני ותגבר הסכנה שנשק כזה יגיע לידיים לא ראויות, ושל מלחמה גרעינית. במילים אחרות, אין זה אינטרס ישראלי בלבד למנוע מאירן נשק גרעיני אלא אינטרס אמריקני מובהק ובעצם אינטרס של העולם כולו.
יתר על כן, הנשיא אובמה התחייב בכמה הזדמנויות שלא יאפשר לאירן להתחמש בנשק גרעיני. אלה אינם דברים בעלמא. אפשר להעריך כי דברי נשיא מכהן מחייבים יותר מאשר של מועמד לנשיאות. האינטרס הישראלי המובהק הוא שארצות הברית תתקוף את אירן כמוצא אחרון; הסיכוי שאובמה יעשה זאת עולה לאין שיעור על זה של רומני.