פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חשאי בחמישי: מי יגן על אסדות קידוח הגז?

      בידי אירן, סוריה וחיזבאללה קיימת היכולת לפגוע באסדות, שרק לאחר שהוענקו הרישיונות והזיכיונות להפעלתן, נזכרו בממשלה כי צריך גם לאבטח אותן. הטור השבועי של יוסי מלמן

      כשיזם או מארגן של אירוע חוצות כלשהו - מסחרי, פרטי, ספורטיבי או תרבותי - מבקש רישיון, הוא נדרש לקבל את אישור משטרת ישראל. כשקבלן משפץ כביש או מבצע חפירה הוא נדרש לקבל רישיון מהמשטרה. בתנאי הרישיון נקבע תמיד במפורש כי עליו לשלם למשטרה תמורת העסקתם של השוטרים באבטחה ובשמירה על הסדר הציבורי, והתשלום הוא מראש. ללא תשלום כזה, לא תשלח המשטרה את שוטריה והאירוע יבוטל. אז מדוע כשעל סדר היום נושאים חשובים לאין שיעור, שעניינם בטיחות הציבור ושאלות של חיים ומוות, נוטה ממשלת ישראל לשכוח לדרוש מהיזמים לשלם את חלקם?

      לפני שנים "שכחו" משרדי התחבורה, האוצר והמשפטים שניסחו את המכרז לסלילת כביש מספר 6, להכניס בו סעיף שתובע מהזכיין להאיר את הכביש. כל מי שנוסע בכביש, מן הסתם, שם לב שזהו כביש חשוך, ורק במחלפים וביציאות הותקנו עמודי תאורה. כשהמדינה ביקשה מהזכיין שיתקין עמודי תאורה גם לאורך הכביש הוא השיב: ברצון רב, אך עליכם יהיה לממן את התקנתם ואת מחיר החשמל.

      "שכחה" דומה, אך חמורה לאין שיעור, נתגלתה בכל הקשור לאבטחת שדות הגז של ישראל בים התיכון. לאחר שכבר העניקו את הרישיונות והזיכיונות לקידוחי הגז לזכיינים מהארץ ומחו"ל, נזכרו בממשלת ישראל כי צריך גם לאבטח אותם.

      ברור כעת שמאוחר לתבוע את זה מיצחק תשובה, חברות "נובל אנרג'י" ו"דלק", נוחי דנקנר, עופר נמרודי, צחי סולטן ושאר אילי הגז. מדינת ישראל תצטרך, בגלל טיפשותה, לשאת בעליות, ועל רקע זה מתפתחת מריבה בין משרדי האוצר והביטחון בשאלה מי צריך לשאת בנטל ההוצאה.

      אסדת קידוחי הנפט תמר 1 ודלית 1 (יח"צ)
      מריבה בין משרדי האוצר והביטחון בשאלה מי צריך לשאת בנטל האבטחה. אסדת קידוח (צילום: יח"צ)

      ברור כי שדות הגז הם נכס אסטרטגי של ישראל, כמו מתקני תשתיות אחרים: תחנות חשמל, שדות תעופה, נמלים וכו', ועל כן האחריות על ההגנה על אסדות הקידוחים וההפקה מוטלת על משרד הביטחון וצה"ל. בראשית הדיונים שם הועלתה האפשרות להקים כוח מיוחד - משמר גבול ימי, אך התברר שעלויות ההקמה יהיו גבוהות ולכן הוחלט להטיל את המשימה על חיל הים.

      לפני כשנה וחצי הוקם צוות תכנון מיוחד במפקדת החיל שבחן את כל קשת האיומים התת-ימיים, הימיים והאוויריים. אלה כוללים אפשרויות של תקיפה מצד צוללנים (סבירות נמוכה ביותר), תקיפה מצד ספינות ותקיפה של טילים ומטוסים. הסכנה לאסדות יכולה לבוא בראש וראשונה מחיזבאללה (ביוזמה מקומית או בהשראה אירנית) בעדיפות משנית מסוריה, ובעדיפות נמוכה ביותר מצד טורקיה, בשל טענתה כי הסכמי חלוקת שדות הגז בין ישראל לקפריסין פוגעים בקפריסין הטורקית.

      המרחב שצריך להגן עליו הוא כ-28 אלף קילומטרים רבועים - דומה לשטחה של מדינת ישראל והגדה המערבית. זהו אזור באגן המזרחי של הים התיכון, שיש בו פעילות של כלי שיט רבים, בעיקר ספינות סוחר. ספינות חיל הים מבצעות באזור זה פעילות מבצעית במסגרת הביטחון השוטף והגנת חופי ישראל, אך לדעת הצוות הבודק - זה לא יספיק ותידרש פעולה ייחודית להגנת האסדות.

      דרושה תוספת של כ-3 מיליארד שקלים לאבטחת הספינות

      האפשרות להפוך את האסדות למבצרים מוגנים שיוצבו עליהם טילי נ"מ וטילים נגד טילים אינה באה בחשבון. הטילים פולטים רשף. אסדות ההפקה מטבען הן רוויות אדי דלק. מפגש בין אדי הדלק והגז ללהבות הטילים עלול להיות קטלני. כל ניצוץ ידליק תבערה ענקית. האסדות עלולות להפוך למלכודות מוות.

      עד כמה קשה ההגנה על מתקנים בים, יעיד הניסיון של התעשיה הצבאית. לפני 40 שנים היתה התעשיה הצבאית מעורבת במיזם משותף, שמומן בעיקרו בהשקעה של מיליוני מרקים, על ידי משרד ההגנה הגרמני. מטרתו היתה לפתח ולייצר רקטה ארטילרית בקוטר 280 מ"מ בעלת טווח של כ-30 ק"מ הנורית ממשגר ארטילרי רב-קני. מעין גרסה ישראלית לקטיושה הסובייטית, אך גדולה יותר. לרקטה היה ראש קרבי במשקל כ-200 קילוגרמים. לשם סיבור האוזן, הקטיושה (שהיא למעשה ה"גראד") היא רקטה בקוטר 122 מ"מ, בעלת טווח של כ-20 ק"מ ומצוידת בראש קרבי של 18 קילוגרמים.

      בשלב מסוים דרשו הגרמנים שהניסויים יעשו מתוך פלטפורמה בים הצפוני שבו נושבות רוחות עזות. הישראלים נוכחו כבר אז לדעת כי ירי מתוך משטח ימי אינו משימה קלה כלל ועיקר. בשל כך, אופציית ההגנה הסבירה היא של הגנה ואבטחה אזורית. "לא תהיה אפשרות להזניק את הספינות הרגילות של החיל מנמלי חיפה או אשדוד במקרה של סכנה לאסדות", הדגישו בחיל, "צריך נוכחות קבועה". ומכאן מסקנת חיל הים היא שכדי לבצע את המינימום הנדרש לאבטחת האסדות, הם צריכים תוספת של כשלושה מיליארד שקלים, שבהם ירכשו ארבע ספינות ייחודיות למשימה. מדובר בכלי שיט של כאלף טונות, שהם קטנים ואיטיים מספינות סער שיש בחיל, אך גדולים משמעותית מהדבורים. חיל הים טוען כי הוא זקוק לארבעה כלי שיט כאלה בעלות של 500 מיליון שקלים כל אחד, שאותן אפשר לבנות במספנות בארצות הברית, בגרמניה, קוריאה ואפילו במספנות ישראל. שאר הכסף יוצא על בניית מעטפת בחוף ובאוויר של מודיעין, גילוי באמצעות לוויינים, מכמ"ים, פיקוד, בקרה ושליטה.

      לאבטחת האסדות אין פתרון של ממש

      בחיל הים סבורים ומקווים שההוצאה כדאית וראויה. לפי חישוב שנערך במשרדי האוצר והאנרגיה, פוטנציאל הגז הנאמד בים התיכון במה שישראל מגדירה "מימיה הכלכליים" (להבדיל מהמושג "מים טריטוריאליים") הוא בסך שמונה מאות מיליארד שקלים. מתוך זה תהנה המדינה מתמלוגים של 548 מיליארד ב-40 שנות ההפקה. בשל כך אומרים בחיל הים, מה זו השקעה של שלושה מיליארד שקלים להבטחת הכנסה של כ135 מיליארד דולרים? פחות מאחוז. סבורים שם שצריך להשקיע את הסכום מיד ולבנות מערך אבטחה ימי באופן מסודר מן המסד, ולא בהשקעה קטנה מצרפת, שתגרום לכך שיבנה בשיטת טלאי על טלאי.

      אבל יש מי שחולקים על הביטחון העצמי של חיל הים, שמפקדיו סבורים שהם יודעים כיצד לאבטח אסדות ענק בים. "אף אחד עוד לא בדק באופן יסודי איך מגינים על אסדות קידוח בלב ים", הדגיש מומחה עצמאי. בהנחה שכלי שיט עוינים שינסו להתקרב לאסדות יתגלו מבעוד מועד וייורטו, הרי הסכנה הגדולה ביותר היא של טילים שישוגרו מספינות בים או מהיבשה, מהחוף הסורי או הלבנוני. בידי סוריה וחיזבאללה כמה סוגי טילים יעילים ביותר, ואחד מהם הוא "יאחונט" הרוסי. זהו טיל ים-ים שטווחו כ-300 ק"מ, הוא מצויד בראש קרבי במשקל של כ-300 ק"ג, ומשייט במהירות על קולית, בגובה של 5 עד 15 מטרים מעל פני הים. טילים אלה מצויים בידי צבא סוריה וגם בידי החיזבאללה. אירן מפתחת טיל דומה על בסיס טיל סיני.

      בנוסף לכך, יש בידי אירן, סוריה והחיזבאללה טילי קרקע-קרקע מדגם אם-600 דור שלוש (גרסא משוכללת של טיל הזילזל האירני), שהטווח שלהם עד 300 קילומטרים ושיש להם מערכת הנחיה מבוססת GPS, עם דיוק פגיעה של כ-20 מטרים. זה מספיק כדי לפגוע באסדה בים. לטילים אלה יש ראש חץ קרבי של חצי טון, שפגיעתו קטלנית והוא עלול לפגוע ולהדליק כל אסדה. טילים אלה יכולים להיות משוגרים מהחוף הסורי, באזור נמל טרטוס לדוגמא. למעשה, טיל האם-600 הוא אימת כל מערכת ההגנה של ישראל, ביבשה, אך עם פריסת האסדות בים הוא גם יאיים על הנכס האסטרטגי של ישראל בים. כדי לנסות לאתגר את הסכנה מפתחת מערכת הביטחון, במיזם משותף של רפא"ל וחברת רייטאון האמריקנית, את מערכת "שרביט קסמים" שתכליתה ליירט טילים המגיעים מטווחים של 70 ק"מ ועד 200 ק"מ. השלמת הפיתוח צפויה בעוד שנתיים.

      ברור, גם על סמך הניסוי בים הצפוני, שלא ניתן להציב את המערכת, לכשיושלם פיתוחה, על האסדות. המערכת תוכל ליירט מהחוף הישראלי חלק מאיומי הטילים על האסדות. אך זהו פתרון חלקי בלבד. "למעשה, אף אחד עוד לא יודע איך מתגוננים ביעילות בפני טילי שיוט על-קוליים הטסים בגובה כמה מטרים מעל פני המים", הוסיף המומחה. להערכתו עם כל הכבוד לחיל הים ולדרישותיו להגדיל את תקציבו - במאמר מוסגר האם בחיל הים לא מנצלים את הפאניקה במערכת הביטחון כדי להגדיל את תקציבו? – הרי נראה שלאבטחת האסדות אין פתרון של ממש. מה שיידרש בעת חירום, בוודאי של מלחמה, הוא פשוט לאטום את פתחי הקידוחים (שמצויים במעמקי הים) ולפנות את עובדי האסדות. כך, גם אם ינחתו הטילים ויפגעו באסדות, אך לא יהיו קורבנות בנפש.

      חשאי בחמישי - טורים אחרונים
      הרפורמה שתעשה סדר בגופי המודיעין
      מה הקשר בין המרגל המצרי לענת קם?
      חייו ומותו של המרגל שאהב אותנו