פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שנה לבחירות בארה"ב: הקרקס הרפובליקני בעיצומו

      ריק פרי קבר את עצמו, הרמן קיין בדרך לשם, ושפן חדש לא נראה באופק. אם הרפובליקנים יתעשתו, זה ייגמר כנראה במרוץ של מיט רומני נגד אובמה. השאלה היא אם עד אז, למישהו עוד יהיה אכפת

      לפני כעשרה ימים חווה המרוץ למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית עוד רגע מביך, אחד מני רבים. הכומר טרי ג'ונס מפלורידה, הזכור כמי שאיים לחולל מלחמת עולם עם יוזמתו לשרוף ספרי קוראן ב-11 בספטמבר בשנה שעברה (יוזמה אותה הוציא לבסוף לפועל במרץ השנה, תוך התעלמות מהדהדת של התקשורת), הכריז על מועמדותו לנשיאות - והצהיר כי בכוונתו להתמודד כרפובליקני. אמנם לא נראה סביר שג'ונס הסהרורי יצליח לגייס את התמיכה והמימון הנחוצים לקמפיין; אבל בדיוק שנה לפני הבחירות - ציון דרך שייקבע ביום ראשון הקרוב, 6 בנובמבר - ופחות מחודשיים לפני הפריימריז המפלגתיים הראשונים במדינת איווה, זהו רק עוד סימפטום למצוקה הגדולה ולאובדן הדרך של המפלגה הרפובליקנית, ואולי גם של הפוליטיקה האמריקאית בכללותה.

      ג'ונס הוא כמובן קוריוז, אבל מה שצריך להדאיג הרבה יותר את הרפובליקנים היא העובדה שגם האיש המוביל בימים אלו את הסקרים במפלגה, הרמן קיין, נחשב (לפחות על ידי רוב הפרשנים הפוליטיים) לקוריוז לא פחות ממנו. עוד יותר מדאיגה מבחינתם היא העובדה שאיש העסקים השחור בעל הכריזמה העממית מג'ורג'יה ממשיך להוביל, למרות שעבר כמה שבועות קשים למדי במישור הציבורי.

      השיא הגיע השבוע, עם שלל שינויי הגרסה שלו לגבי פרשת ההטרדות המיניות בהן נחשד. אבל זו הייתה רק האחרונה מבין שורת התחלקויות שלו. הוא נתפס בשלל סתירות עצמיות בעימותים הפומביים עם יריביו, הציג תוכנית מיסוי ("9-9-9") שהוכתרה על ידי הפרשנים הכלכליים כמגוחכת, ושיגר לאוויר שורת תשדירי בחירות שעוררו לא מעט הרמות גבה. בין היתר, כיכב באחד מהם ראש הסגל שלו, מארק בלוק, שדיבר בשבחו - בעודו מעשן סיגריה. קיין עדיין מוביל בינתיים, אבל ספק רב אם הטקטיקות הצבעוניות, שסייעו לו להפוך למנכ"ל מצליח של רשת פיצריות ולכותב של ספרי הגות שמרניים (שאת מכירותיהם הוא מקדם בהתמדה בעימותים הטלוויזיוניים), יצליחו להביא אותו אל המשרד הסגלגל.

      קמפיין מעושן: צפו בראש הסגל של קיין מפריח טבעות

      ובכל זאת, קיין עדיין מוביל בסקרים - והסיבה העיקרית לכך היא עליבותם של יריביו. על זינוקו ההתחלתי צריך קיין להודות בעיקר להתרסקותו המהדהדת של מי שהוביל אותם לפניו. זהו האיש שלהרף עין, בחודשי הקיץ, נראה היה כי הוא הבשורה הגדולה של המפלגה: מושל טקסס, ריק פרי. אבל הבשורה של פרי לא החזיקה מעמד זמן רב (מ-29% תמיכה ל-7% בלבד בתוך פחות מחודשיים). מהרגע בו הפציע במרכז הבמה, הוא עשה כל טעות אפשרית: הוא נתפס בשורה של פליטות פה קיצוניות (בין היתר הצהיר ש"אינו מאמין בהתחממות כדור הארץ", את הביטוח הלאומי כינה "הונאת פונזי", את נגיד הבנק המרכזי בן ברננקי האשים בבגידה, וקינח באיום לשלוח חיילים למקסיקו); בעימותים הפומביים הוא גמגם שוב ושוב והסתבך בדבריו; וברקע, הוא נאלץ שוב ושוב להדוף את הטענות שהוא גזען, בין היתר לאחר שהתברר כי בכניסה לחווה שלו בטקסס התנוסס שלט ועליו הכיתוב "ראש כושי" (Niggerhead).

      "לא חכמים יותר מילד בכיתה ה'"

      מכת המוות של פרי הגיעה כנראה לפני שבוע, כשבהופעה בניו המפשייר ניסה לשנות תדמית, הפגין "סחבקיות" מוגזמת, חייך חיוכים מטופשים לכל עבר, השתמש במגוון ביטויי סלנג ובמחוות ידיים אקסצנטריות והתנהג מוזר באופן כללי - עד כדי כך שרבים בקהל החלו לתהות שמא הוא שיכור, או תחת השפעת סמים. כעת, גם בין אלו במפלגה שקיוו כי ממנו תגיע הגאולה, מתחילה להתחוור המציאות – האיש הזה פשוט לא קורץ מחומר של נשיאים. קיין, אגב, עוד הספיק השבוע להאשים את פרי כי הוא זה שעומד מאחורי הדלפת פרשת ההטרדות. סוג של התעללות בגופה.

      האם פרי שיכור? צפו במופע הסטנד-אפ הכושל בניו המפשייר

      קיין ופרי הם רק שתי האפיזודות האחרונות בהובלת המרוץ, שככל שנוקף הזמן נראה יותר ויותר כמו קרקס אולטרה-שמרני (או כמו תוכנית ריאליטי, כפי שהיטיב להגדיר זאת הנשיא ברק אובמה בהופעתו האחרונה אצל ג'יי לנו). היו שם, בין היתר, מייק האקבי, מושל ארקנסו לשעבר ואייקון של שמרנות חברתית, שפרש אחרי ש"הלב אמר לו לא"; שרה פיילין הבלתי נגמרת, המועמדת לשעבר לסגנית הנשיא וכוכבת ריאליטי בהווה, שוויתרה גם היא, בין היתר אחרי פרסום הספר שגילה את חיבתה לקוקאין ולכדורסלנים; ואיל הנדל"ן הצבעוני דונלד טראמפ, שהתקפל בבושת פנים אחרי סאגת תעודת הלידה של אובמה.

      לצד אלה שפרשו, ממשיכים גם היום לתפוס את המקומות 3-4 במרוץ עוד שני מועמדים שאמריקאים רבים מתקשים להתייחס אליהם ברצינות: מנצחת בחירות הדמה שנערכו באיווה, חברת בית הנבחרים ממינסוטה מישל בכמן, שתחביבה העיקרי הוא קריאת תיגר על האבולוציה ולבעלה יש עסק מצליח ל"חינוך מחדש" של הומוסקסואלים; ורון פול קשישא, חבר בית הנבחרים בן ה-76 מטקסס, הניצב בחוד החנית של אידיאולוגיית השוק החופשי האבסולוטי והליברטריאניזם, ודוגל בין היתר בלגליזציה של זנות וסמים.

      טימותי איגן, מבעלי הטורים הבולטים ב"ניו יורק טיימס", סיכם זאת בבוטות במאמר שפרסם השבוע, תחת הכותרת "ליצני הכיתה הפוליטיים" - והוא עוד היה עדין יחסית לפרשנים אחרים. "את רוב הקמפיין שלהם עד כה", כתב איגן, "העבירו המועמדים הרפובליקנים לנשיאות במאמצים להוכיח לציבור שהם אינם חכמים יותר מתלמיד כיתה ה' ממוצע".

      ובנימה רצינית יותר: נראה כי בעידן של פייסבוק, יוטיוב וכותרות שמתחלפות 24 שעות ביממה באינטרנט בקצב מטורף, המרוץ הנשיאותי מתאים פחות ופחות לפוליטיקאים רציניים - ויותר ויותר לאמני יחסי ציבור, שעסוקים בעיקר בהשבעת התיאבון הבלתי נגמר שלהם לתשומת לב.

      הפרדוקס השמרני

      מעבר לנטייה להביך את עצמם, לקיין, פרי, האקבי, פיילין, טראמפ, בכמן ופול יש כמובן עוד דבר אחד בולט במשותף: כולם מייצגים את האגף הימני-שמרני במפלגה, וכולם חביבי תנועת "מסיבת התה" (פול הוא למעשה מייסדה), שקמה בתרועה גדולה כריאקציה לבחירתו של אובמה לפני שלוש שנים. העובדה שמועמדי "מסיבת התה" הם שסחפו את הרפובליקנים לניצחון הגדול בבחירות לקונגרס בשנה שעברה רק העמיקה את אחיזת האגף השמרני במפלגה, וחידדה את הפרדוקס: כדי לנצח את אובמה צריך לפנות למרכז, אבל לפני כן צריך לנצח בפריימריז המפלגתיים - ולשם כך, צריך להרחיק ימינה ככל האפשר.

      ואם בפנייה למרכז עסקינן, אנו נותרים בעיקר עם שם אחד: מיט רומני - האיש היחיד שהצליח, גם אם באופן נקודתי, לנצח בסקר כלשהו את אובמה. מושל מסצ'וסטס לשעבר יציב במקום השני בסקרים המפלגתיים, אך בעוד המובילים מתחלפים בזה אחר זה, הוא לא מצליח לטפס מעל קו ה-30%. הבעיה העיקרית של רומני היא, כמובן, שהוא "שמאלני" מדי. הרפובליקנים מתקשים לשכוח לו את רפורמת הבריאות הציבורית שהנהיג במסצ'וסטס, שהיוותה במידה רבה את ההשראה לרפורמה שהנהיג אובמה ברמה הלאומית, שנואת נפשו של הימין. גם העובדה שהוא מורמוני לא עוזרת לרומני להתחבב על הגרעין הקשה של תומכי המפלגה, רבים מהם אוונגליסטים דתיים שמתקשים להבדיל בין הכנסייה המורמונית לכת השטן.

      למרות כל זאת, הפרשנים הפוליטיים בארה"ב משוכנעים כי בסופו של דבר, יהיה זה רומני שיזכה בכרטיס המיוחל להתמודדות. אבל נראה שלפני שזה יקרה, הרפובליקנים יקיזו את דמו וינסו כל אופציה אחרת. בצד המתון (יחסית) של המפלגה אמנם נמצאים עוד שני מועמדים מהוגנים למדי - ג'ון האנטסמן האפור מיוטה וריק סנטורום האפור לא פחות מפנסילבניה - אבל אחרי חודשים ארוכים של קמפיין, רוב האמריקאים עדיין לא בטוחים מי הם. בצר להם, פנו בחודש שעבר עיתונאים ושתדלנים ימניים ודחקו במושל ניו ג'רזי, כריס כריסטי - אישיות בעלת רקורד מוכח - לעשות מעשה ולהכריז על מועמדותו. הוא שקל זאת לזמן מה, אך לבסוף סירב. "תושבי ניו ג'רזי היקרים", הכריז לפני חודש, "בין אם אתם רוצים ובין אם לאו - אתם תקועים איתי".

      להיכן נעלמה דרך המלך?

      המצוקה במציאת מועמד שהוא מצד אחד מתון מספיק כדי להתמודד מול אובמה ומצד שני מספיק כריזמטי כדי לסחוף את הציבור הימני (ובמילים אחרות: לא מיט רומני) הוציאה בשבועיים מהאחרונים מהנפטלין עוד שם שעדיין נמצא במרוץ, ובעצם נדמה כי היה שם מאז ומעולם: ניוט גינגריץ הוותיק, לשעבר יו"ר בית הנבחרים שעדיין זוכה לכבוד והוקרה על הישגיו בבית הנבחרים בימי ממשל קלינטון בשנות ה-90 (הוא אף נבחר ב-1996 ל"איש השנה" של המגזין "טיים"). גינגריץ' בן ה-68 הצליח בכמה מהסקרים אחרונים לחצות לראשונה את תקרת הזכוכית של 10% התמיכה במפלגה, והתברג במקום השלישי (אחרי קיין ורומני). בעקבות זאת זכה לשורה של כתבות אוהדות בתקשורת, וה"ניו יורק טיימס" אף ניחש שהוא עשוי להיות זה שייטול את ההובלה לאחר התרסקותו ההולכת וקרבה של קיין. בדף הבית של אתר העיתון, קיבלה ההפניה לכתבה בנושא את הכותרת "הלא-רומני הבא".

      בינתיים נוקפים הימים, ובהנחה שבכובע הרפובליקני לא יימצא שפן חדש עד ינואר, המפלגה תקועה עם מה שיש. הנהנה העיקרי מכך הוא כמובן אובמה. הוא אמנם סובל משיעורי תמיכה ירודים למדי, וכבר מזמן לא עבר את ה-40% - אבל מה זה לעומת תשעת אחוזי התמיכה העלובים שקיבל באחד הסקרים האחרונים הקונגרס, הנשלט בידי הרפובליקנים. האמריקאים, לפי הסקרים, מיואשים מהכלכלה, מהאבטלה ומהמצב הלאומי בכלל, אבל מתקשים לראות פתרון באופק, ואובמה נתפס כרע במיעוטו. ברוב הסקרים הוא מוביל בבטחה מול כל מועמד שמתייצב מולו, ולא רק הוא - לפי סקר מהתקופה האחרונה, גם מזכירת המדינה הילרי קלינטון, לו הייתה מתמודדת, הייתה מנצחת בקלות כל יריב רפובליקני.

      תחושת המיאוס של אמריקאים רבים מהפוליטיקה בכללותה מקבלת בימים אלו ביטוי, בין היתר, בתנועת "כיבוש וול סטריט" ההולכת וצוברת תמיכה, ומצמיחה מאהלי מחאה במאות ערים. המיאוס הזה הוא בין היתר תולדה של תהליך הקיטוב שעוברת הפוליטיקה האמריקאית בשני העשורים האחרונים: במשך שנים ארוכות קידשו שתי המפלגות את מוסד ה"דו-מפלגתיות" (Bipartisanship), "דרך המלך" של פשרה שאפשרה להן לשתף פעולה ללא קשר לזהות היושב בבית הלבן - אבל בשנים האחרונות זה הולך והופך לבלתי אפשרי. אובמה, עם שורת הרפורמות שלו, לקח את הדמוקרטים כמה צעדים שמאלה, ואילו הרפובליקנים, כמעט כולם, מיישרים קו עם "מסיבת התה". הביטוי הבולט האחרון לכך היה הפארסה שהתחוללה בקונגרס סביב משבר החוב: שני הצדדים סירבו להתפשר - אלו דורשים העלאת מסים ואלו מתעקשים על קיצוצי תקציב - ובינתיים הגיעה המדינה כפסע מחדלות-פרעון, ואיבדה לראשונה בהיסטוריה את דירוג האשראי המקסימלי שלה.

      המצב הזה מעורר יותר ויותר תהיות: האם ייתכן שהשיטה הפוליטית הדו-מפלגתית, שמקשה מאוד על מועמדים שאינם נמנים על שתי המפלגות הגדולות להיבחר, הגיעה לפשיטת רגל? שתי המפלגות, כך נראה, מייצגות כיום את הקצוות, ואין מי שישמיע את קולו של האמריקאי הממוצע. "המרכז החסר של אמריקה" הייתה כותרתו של מאמר מערכת שפורסם היום (שישי) ב"אקונומיסט", והוקדש לנושא. "מערכת הבחירות המתקרבת לנשיאות זקוקה נואשות לזריקה של קצת פרגמטיזם מרכזי", נכתב במאמר. כותביו משוכנעים שבסופו של עניין, יגיעו הדברים לכדי התמודדות של אובמה מול רומני, ומשיאים לשניהם עצה: "עבור מר רומני ומפלגתו, הסכנה ברורה: חוסר הסובלנות וההתעקשות של הרפובליקנים לשבש כל מהלך תבריח מהם את הבלתי-מפלגתיים. אבל גם למר אובמה יש הרבה מה להוכיח. למה לבחור שוב באדם שנכשל בניסיון לאחד את האמריקאים? הגיע הזמן שאובמה יתפוס את המרכז. אחרת, בעוד שנה, הוא עלול למצוא גם את שמו ברשימה המתארכת של אלו שאיבדו את עבודתם".

      (עדכון ראשון - 21:00)