בחמאס לא צריכים להפעיל לוחמה פסיכולוגית. אנחנו עושים את זה לעצמנו
במקום שהאויבים שלנו יראו את הצבא מאוחד ומקצועי, הם רואים מדינה שמחלישה את הצבא שלה מבפנים. איכשהו, בישראל 2025, מי שתוקף את הרמטכ"ל הם הממשלה והשופרות
אמיר שפרלינג
כל הכתבות של אמיר שפרלינג
נתניהו מכור למלחמה, ואנחנו משלמים על המנה הבאה שלו
היום, כמעט שנתיים אחרי, אפשר להגיד את זה בקול: אנחנו לא נלחמים כדי לנצח. אנחנו נלחמים כדי למחוק את ההשפלה. זו כבר לא מלחמה על ביטחון, זו מלחמה על כבודו של אדם אחד, מסע אישי למחוק את כתם חייו מהזיכרון הקולקטיבי
הממשלה פועלת במודע שהחטופים לא יזכו לחזות בניצחון המוחלט
כניסה של צה"ל לאזורים בעזה שבהם מוחזקים חטופים - עלולה להרוג אותם. לא בטעות, לא במחדל, אלא בהחלטה קרה, שחייהם פחות חשובים מהמטרה. גם אם נצליח "לנצח", נגלה שהפסדנו כל מה שהיה שווה להילחם עליו. וכשנביט סביב, לא יהיה לנו אפילו אויב להאשים, רק את המראה שמולנו
סרטוני החטופים, עור ועצמות, הגיעו רגע לפני תשעה באב. אני הבנתי: החורבן כבר כאן
החורבן לא מגיע כתוצאה מרקטה, לא מהחלטה בינלאומית, ולא מאיזה בג"ץ. הוא מגיע מהדחף שלא לעצור. מהיכולת של מיעוט כוחני ומשיחי ששולט במדינה לראות את אביתר ורום ככה ולהמשיך הלאה, כאילו כלום, ולגרור את כולנו לתהום
ישראל לא הפסידה את הקרב על דעת הקהל, היא פשוט אף פעם לא התחילה אותו
בכל פעם שאנחנו שותקים, מישהו אחר מדבר במקומנו. ובכל פעם שעמיחי אליהו פותח את הפה, ההסברה שלנו נאלצת להתחיל מחדש רק שהיא כבר ויתרה. במקום להסביר למה אנחנו מוסריים, הפכנו למדינה שמסבירה למה היא לא התכוונה
יום אחד מערכת היחסים הרעילה תיגמר, וביבי כבר לא יהיה כאן. מה הביביסטים יעשו אז?
כל השנים האלה היינו נגדו, היינו בעדו, היינו לידו, ובעצם היינו איתו. וביום שהוא יילך, לא נרגיש חופש. נרגיש ריק. ריק מבולבל. כאילו פינו לנו פתאום מדף בלב, ואין לנו מושג מה לשים עליו
אני יושב שבור מול הטלוויזיה. בשביל לימור סון הר מלך, המוות הוא סיבה למסיבה
כשח"כ סון הר מלך אומרת על צעיר שנהרג בקרב שהוא "התעלה", זה לא רק למחוק את המוות שלו, זה למחוק את החיים שלו. זו אמירה שאומרת להורים שלו: אל תתאבלו. תחייכו. הוא לא נהרג, הוא התקדם. וכשהמוות נתפס כחומר גלם תיאולוגי, מה הסיבה לבדוק מה השתבש?