אם אחרי שלושים שנה לרצח רבין, ואחרי שבעה באוקטובר, אנחנו עדיין לא מסוגלים לראות אחד את השני כבני אדם אז הרצח הפוליטי הבא כבר קרה. אנחנו פשוט לא שמנו לב, כי הפעם הנרצחת היתה החברה הישראלית עצמה
כשחיה נרצחת, אתה רואה את זה, זה מוחשי, זה מדמם, זה צורח. אבל כשחברה נקרעת מבפנים, זה קורה בשקט. בלי דם, בלי צעקות, רק שתיקה. ופתאום אתה מגלה שכולם כבר התרגלו
השמש שוקעת מוקדם עכשיו בישראל, אבל למעשה היא שקעה כבר מזמן ונדמה שחושך הוא כבר המצב הקבוע שלנו. ועדיין, למרות הכול, חייבים להאמין שהאביב עוד יגיע. סיכום שבוע
אם הבוקר נפתח ככה, עם שעתיים של מציאות מרוככת ויחסי ציבור בתחפושת של חדשות, אז אין פלא שגם היום הזה ייגמר בדיוק אותו דבר: בלי תשובות, בלי אחריות, ועם חיוך מנומס של אולפן בוקר שמבקש רק דבר אחד: לא להעיר אותנו באמת
פתאום זה נגמר. בלי מטחים, בלי התרעות, בלי חדשות בהולות, רק אוויר דחוס של מדינה שנשארה לבד עם עצמה. אבל זה אף פעם לא באמת נורמלי כאן. סיכום שבוע של אחרי מלחמה
כשיושב ראש הכנסת אמיר אוחנה מוחק תארים מנשיא בית המשפט העליון וראש הממשלה מתקבל כמו עומר אדם - אין פלא שערוץ 12 מסקר את הדמוקרטיה המתפוררת כמו תכנית ריאליטי
אם כבר פתק מצד נתניהו, הייתה צריכה להיות כתובה בו מילה אחת: "סליחה". מילה אחת שלא תיאמר כאן לעולם. ועוד יש מי שמתפלא למה לא אומרים לו תודה
ביום שאחרי נצטרך לחקור לא רק איך הגענו לאסון 7 באוקטובר, אלא גם איך נתנו לו להימשך כל כך הרבה זמן. בינתיים, החטופים יחזרו למדינה שלא מצליחה להסכים אפילו איך להתאבל
"לפעמים אנחנו שלישייה - אני, אלון ורועי. אבל יש רגעים שרועי לא נוכח בהם": במילים האלו בוחרת יובל לתאר את החיים החדשים שלה, שנתיים אחרי הטבח שבו נפל רועי צ'אפל ז"ל, בן זוגה. בשיחה חשופה היא מספרת מה הייתה אומרת לו היום ומה עמד מאחורי ההומור השחור בטוויטר
במקום להיות עם, הפכנו לעדר. עדר של אימוג'ים, עדר של תגובות, עדר של אנשים שמוחאים כפיים כשהם רואים בניין נופל או אישה עזתית נאכלת על ידי כלב
לא אכפת לי אם אתם צמים או לא. באמת שלא. זה לא הרעיון. הרעיון הוא מה אתם עושים אחרי. אם אתם יוצאים מהיום הזה ומנסים להיות יותר טובים, אפילו קצת, אז הצלחתם. אבל אם אתם חוזרים להיות אויבים לבני עמכם, כל מה שעשיתם זאת עוד הצגה | מונולוג דמיוני של אלוהים
מכונת החנופה אולי עבדה שעות נוספות מול הגימיקים הריקים של נתניהו בעצרת האו"ם. המילים של עינב צנגאוקר פוצצו את הבלון הזה
לרגע הייתי בטוח שזה מערכון. אולי "ארץ נהדרת" עשו קאמבק מוקדם מהרגיל. אבל לא, זה היה אמיתי: כך נפתח בערוץ 14 סיכום שנה שבה החטופים עדיין בשבי חמאס, חיילים נקטפים כמעט מדי יום, ועוד ועוד משפחות מתפרקות
רגע לפני שתשפ"ה נגמרת, כדאי להבהיר: אל תבנו על תשפ"ו שתהיה טובה יותר מעצמה. היא לא תגיע עם כנפיים ותביא גאולה. אם אתם לא תקומו, לא תדרשו, לא תעשו, היא תיראה בדיוק כמו השנה המסויטת שנגמרת עכשיו
כמה שהימין לא ינסה, השמאל לא מספק להם את הסחורה. הוא ממשיך להפגין, לצעוק, לכתוב פוסטים מעצבנים בפייסבוק, אבל לא רוצח. וזו הטרגדיה האמיתית של הימין הישראלי: לא שאין להם אויב, אלא שאין להם רוצח שמאלני שיחלץ אותם מהמציאות, ויאלץ אותם להסתכל סוף סוף במראה
שתי תמונות התנגשו זו בזו: מצד אחד אמילי דמארי עם חיוך של גיבורה ובלי שתי אצבעות. מצד שני, מסך טלפון מואר באמצע הלילה עם הודעה מלחיצה: "מצב מיוחד בעורף". אם יש משהו שאפשר להגיד בביטחון על ישראל כעת, זה שהממשלה אולי נכשלה שוב ושוב ושוב, אבל האזרחים עוד כאן
ליקוי הירח החזיר אותנו לרגע אחד של אנושיות משותפת, אבל מאז אנחנו שוב במכונת הקהות הרגשית. 48 חטופים בעזה, הרוגים כל יום, ואנחנו לומדים לחיות עם זה - בדיוק כמו שרוצים שנרגיש: תלויים, מפוחדים, אבל מתפקדים
אפשר לצחוק איך לוינסון חשף את המנהלת לשעבר בשידור, אבל זה רק סימפטום. כי מורס היא לא הבעיה. היא הראי. דרכה רואים בדיוק מה הביביזם עושה למדינה שלמה: איך הוא מוחק זיכרון, משכתב היסטוריה, מכבה שכל, ומחליף מחשבה עצמאית בציות עיוור
אל תגידו לי שישראל רק בדרך להיות פשיסטית, היא כבר שם מזמן. הסימנים בכל מקום. אתם רואים את זה בכיתות, ברחובות, ברשתות, ואנחנו עדיין מנסים להיאחז בדמוקרטיה שנעלמת מול העיניים שלנו. זה הזמן לצעוק!
תלמידי י"ב, השנה הזאת היא המתנה שלכם. זה הזמן לשאול את המורים את כל השאלות שלא קיבלתם עליהן תשובות לפני שיהיה מאוחר מדי - כי אלה החיים שלכם שעל הכף. בינתיים קבלו טיפ: בשום פנים ואופן אל תאמינו למי שמבטיח לכם ש"יהיה בסדר"
אם יש משהו שהאלוהים שלי היה רוצה, זה שלא ידברו בשמו. הם הפכו את שמו לכלי, ובתוך כל הרעש האלוהים האמיתי הולך לאיבוד. אני לא אומר שהם צריכים להפסיק ללמוד תורה. שילמדו. אבל שלוש שנים בצבא זה לא עונש, זה החיים עצמם
אני חושב על כל אותם מפגינים שעמדו בקפלן בקור ובחום, צעקו "דמוקרטיה" כי הם באמת פחדו מהעתיד של המדינה הזאת. אני חושב על כל הילדים שגדלו פה, על כל ההורים שהחזיקו את המדינה הזאת על הגב. ואז באה עידית, ובשתי מילים מוחקת את כולם
אם הייתם חשודים במגע עם סוכן זר, מזמן הייתם יושבים במעצר. אבל יונתן אוריך? אוריך יושב בבית, מצייץ, מטנף - ומקבל מחיאות כפיים מהבייס. כי עבור הבייס אפשר לבגוד במדינה, רק לא בבנימין
התומכים של נתניהו לא יודו בזה בפה מלא, אבל מה שהכי מפריע להם ביום ההשבתה הזה הוא דווקא לא החסימות, לא הפקקים, לא הפסד של כמה מיליוני שקלים למשק. זאת העובדה שיש פה מחנה אחד, עקשן, שיודע להתייצב שוב ושוב, לגלות סולידריות, להפגין מתוך הזדהות ולא מתוך שנאה
במקום שהאויבים שלנו יראו את הצבא מאוחד ומקצועי, הם רואים מדינה שמחלישה את הצבא שלה מבפנים. איכשהו, בישראל 2025, מי שתוקף את הרמטכ"ל הם הממשלה והשופרות
היום, כמעט שנתיים אחרי, אפשר להגיד את זה בקול: אנחנו לא נלחמים כדי לנצח. אנחנו נלחמים כדי למחוק את ההשפלה. זו כבר לא מלחמה על ביטחון, זו מלחמה על כבודו של אדם אחד, מסע אישי למחוק את כתם חייו מהזיכרון הקולקטיבי
כניסה של צה"ל לאזורים בעזה שבהם מוחזקים חטופים - עלולה להרוג אותם. לא בטעות, לא במחדל, אלא בהחלטה קרה, שחייהם פחות חשובים מהמטרה. גם אם נצליח "לנצח", נגלה שהפסדנו כל מה שהיה שווה להילחם עליו. וכשנביט סביב, לא יהיה לנו אפילו אויב להאשים, רק את המראה שמולנו
החורבן לא מגיע כתוצאה מרקטה, לא מהחלטה בינלאומית, ולא מאיזה בג"ץ. הוא מגיע מהדחף שלא לעצור. מהיכולת של מיעוט כוחני ומשיחי ששולט במדינה לראות את אביתר ורום ככה ולהמשיך הלאה, כאילו כלום, ולגרור את כולנו לתהום
בכל פעם שאנחנו שותקים, מישהו אחר מדבר במקומנו. ובכל פעם שעמיחי אליהו פותח את הפה, ההסברה שלנו נאלצת להתחיל מחדש רק שהיא כבר ויתרה. במקום להסביר למה אנחנו מוסריים, הפכנו למדינה שמסבירה למה היא לא התכוונה
כל השנים האלה היינו נגדו, היינו בעדו, היינו לידו, ובעצם היינו איתו. וביום שהוא יילך, לא נרגיש חופש. נרגיש ריק. ריק מבולבל. כאילו פינו לנו פתאום מדף בלב, ואין לנו מושג מה לשים עליו
