לקראת שבעה באוקטובר השנה יצאתי לחפש קצת תקווה. לא הרבה. לא איזה "שלום עולמי" או "הפי אנד" מהוליווד. בסך הכול שביב קטן של אופטימיות בתוך השכול והאובדן האין סופיים שמקיפים אותנו כבר שנתיים. כן, הייתי יכול לכתוב על שנתיים של מלחמה. מלחמה שהתחילה הכי צודקת שיש והפכה לקרב הישרדות של פוליטיקאי עם פרצוף מאופר ושיער מודבק. הייתי יכול לכתוב על האשמים שמסתובבים חופשי, על הקצינים שממשיכים להתקדם כאילו לא נפל עליהם עול ההיסטוריה, על ראש ממשלה שלא מתבייש להפוך את יום הדין האישי שלו ליום הדין שלנו. אבל החלטתי שלא.
במקום כל אלה החלטתי לכתוב על רס"ן רועי צ'אפל ז"ל, מ"פ בסיירת נח"ל, שנהרג באותו יום נורא בקרב מול מחבלים בגזרת מוצב סופה. ועל יובל זאושניצר, מי שהייתה בת זוגו והפכה ברגע אחד לאלמנה.
יובל לא תהיה בארץ מחר. היא מודה שאין לה כוחות. היא עדיין לא מסוגלת לעמוד מול התאריך הזה. גם בשנה שעברה היא לא הייתה כאן. בחרה לברוח, או להציל את עצמה, תלוי את מי שואלים. "אני עדיין לא יודעת איך להתמודד עם היום הזה", היא אומרת.
אנחנו חוזרים יחד לשישה באוקטובר. ערב חג שמחת תורה. היא מדברת עם רועי בווידאו. מדברים על כך שהיא תבוא בשבת שלמחרת למוצב, לראות אותו, והוא אומר לה שהוא מעדיף שלא ובכך בעצם מציל את חייה. רועי עוד רגע לפני השחרור. הוא כבר ספר את הימים. אולי אפילו את השעות. בבוקר שאחר כך, שבעה באוקטובר, היא מתעוררת בדירה המשותפת שלהם בתל אביב, לא עם קפה, גם לא חיבוק, אלא מאזעקה. היא מספיקה לשלוח לו בדיחה קטנה בוואטסאפ וחוזרת לישון. כמה דקות אחר כך הטלפון מצלצל. אמא של רועי.
ואז הכול מתהפך.
בקבוצת הוואטסאפ של המילואים שלה כולם מוקפצים. היא עצמה סרן במילואים. גם אליה מתקשרים, אבל רק כדי להגיד לה שהיא לא צריכה להגיע. "רק שאלתי מה עם רועי", היא נזכרת. אחר כך התקשרה לאמא שלו ואמרה את המילים שאף אחת לא אמורה להגיד לאמא של בן הזוג שלה: "הלך עלינו".
באותו יום היא נוסעת לזיכרון יעקב, לבית המשפחה. אנשים מתחילים להגיע, שמועות רצות, אבל ההודעה הרשמית לא מגיעה. בלילה של יום ראשון חברים של רועי שמשרתים כקצינים בצה"ל, מתקשרים אליה. אומרים לה שהם זיהו את הגופה ומבקשים שלא תגיד כלום לאמא שלו. היא הולכת לישון עם הידיעה הנוראית ביותר שיש, שרועי מת, אבל אסור לה להוציא מילה. רק ביום שני בצהריים מגיעה ההודעה הרשמית מצה"ל. היא זוכרת בעיקר מבטים. מבטים שננעצו בה בלוויה. מבטים של רחמים, כאלה שאתה לא יכול להתחמק מהם גם אם תעצום את העיניים.
רק כמה חודשים אחרי, כשהיא מפנה את הדירה המשותפת, כשהיא מוכרת את הרהיטים ומקבלת מכתב רשמי ממשרד הביטחון שמכנה אותה "אלמנה" רק אז היא באמת מבינה שהוא לא יחזור. היא מתארת רגע קטן מול הים. עומדת מול הגלים, מסתכלת לעבר האופק, ואומרת לעצמה משפט שנשמע כמו קללה: "את בת 26 ואת אלמנה".
אם הייתה יכולה לדבר איתו היום, היא אומרת, הדבר הראשון שהייתה עושה זה לקלל אותו. לקלל אותו על זה שהשאיר אותה לבד, בלי שום הכנה. אחר כך אולי הייתה מספרת לו כמה שהיא מתגעגעת. היא מרגישה שהוא איתה לפעמים. מופיע בחלומות. לא מספיק, פחות ממה שהיא רוצה. אחרי שהוא מופיע, כשהיא מתעוררת, לוקח לה כמה רגעים להבין שזה היה רק חלום. שהוא באמת לא כאן. "הכי חסר לי הגיבוי שלו", היא אומרת. "הוא היה החבר הכי טוב שלי. חבר נפש שלי". היא מתארת את רועי משני צדדיו. רועי המפקד ורועי החברמן. זה שלימד אותה להשאיר חותם בכל מקום, ותמיד לשים את עצמה במקום הראשון.
התמונה האחרונה שנשארה לה בראש היא של רועי יושב על הספה, בשבת האחרונה שיצא הביתה, מביט בטלוויזיה, מחכה שהיא תסיים לבשל. "היינו אוכלים המון ביחד. הבישולים והאוכל תמיד מזכירים לי אותו".
כמה חודשים אחרי שרועי נהרג, יובל מתחילה לשתף ברשת X את המחשבות שלה. פוסטים מצחיקים עצובים על רועי. על המוות. על החיים שאחריו. הומור שחור, לפעמים קיצוני מדי בשביל אנשים מבחוץ. אני מודה בפניה שגם אני הייתי אמביוולנטי. לא ידעתי אם זה בסדר לצחוק בתוך כל האבל הזה. היא מחייכת. "כבר בשבעה, כשכולם היו עם הפנים באדמה, החלטתי שננסה לצחוק. אני יודעת שזה מה שרועי היה רוצה". היא לא מתנצלת. לא מנסה לרכך. לפעמים היא בכוונה דוקרת בלב. זאת הדרך שלה.
כשאני שואל אותה אם יש לה כעס על צה"ל, היא לא מהססת. "הכעס שלי הוא על קצינים בכירים שעד היום מתקדמים. את חלקם פגשתי אחרי שרועי נהרג. הם לא ביקשו אפילו סליחה". בנוגע לראש הממשלה היא חריפה עוד יותר. "הייתי מקללת אותו קודם כל. אחר כך אומרת לו לפנות את הכיסא. שואלת איך הוא עדיין לא מצא לנכון לבקש סליחה".
חודשים אחרי, יובל פוגשת את אלון. כשהיא מספרת לחברים שזה רציני, אחד מהם אומר לה: "קשה לי עם זה". והיא שואלת אותו: "לך יש בת זוג? אתה ישן לבד בלילה? אז לא קשה לך". אלון, שגם הוא קצין במילואים ביחידה מובחרת, פוגש את המשפחה של רועי. הולך איתה ליום ההולדת של רועי, ליום הזיכרון. "חלק מהזמן אנחנו שלישייה-אני, אלון ורועי". היא אומרת. "אבל יש גם רגעים שרועי לא נוכח בהם". היא מודה שהיא לוקחת בחשבון שהוא עלול לא לחזור מהמילואים. שזה יכול לקרות שוב. "זה לא נהיה קל יותר בגלל שזה כבר קרה לי פעם". לפני כמה שבועות אלון הציע לה נישואין והם קבעו תאריך לחתונה.
אני שואל אותה מה היא הייתה אומרת למשפחות שמצטרפות למעגל השכול. איך מתמודדים. היא עונה בפשטות: "אין תשובה נכונה. גם לא לצאת מהמיטה חצי שנה זאת דרך התמודדות. וגם להמשיך הלאה זאת דרך התמודדות". היא לא מחלקת קלישאות. לא אומרת "תהיו חזקים". היא רק אומרת את האמת הפשוטה: שכל אחד מתמודד אחרת.
בסוף השיחה אני שואל אותה איך היא רואה את ישראל של 2025. "אני אופטימית", היא אומרת. כן, אופטימית. למרות השסע, למרות הפילוג, למרות הכול. "אני מאמינה במדינה הזאת. אין מקום אחר בעולם שאני רוצה לגור בו".
השיחה נגמרת. היו בה גם צחוקים. היו בה גם דמעות. שלי ושלה. אני מעלה את זה על הכתב, יודע שחלק ממי שיקרא ימצא בזה נחמה. שנתיים אחרי הטרגדיה הכי גדולה שפקדה את העם היהודי מאז השואה, מגיעה לנו קצת נחמה. לא נחמה גדולה. לא כזאת שמוחקת הכול. רק קטנה. מספיק בשביל להחזיק עוד יום, ועוד לילה, ועוד שנה.
תקווה היא לא דגל גדול שמתנופף ברוח, אלא חוט דקיק שלא נקרע גם כשהלב נקרע. חוט שמחזיק אותנו עד הבוקר הבא.