בשבוע האחרון נחצה בישראל עוד קו אדום. נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, העביר לעובדי הציבור מסר חד: מי שיציית להוראות הדרג הנבחר במקום לפסיקות בית המשפט - גם במקרים שבהם בית המשפט פוסק באופן ברור בניגוד לחוק - עלול לאבד את חסינותו ולהיתבע באופן אישי. המטרה ברורה: להעביר איום אמין בדבר סנקציות כבדות מאוד שיושתו על כל ממלא תפקיד ציבורי, אם יעלה בדעתו לציית לנבחרי העם ולא ליצחק עמית.
השימוש בכלי של איומים היא כלי עבודה שגור של האליטות. כך, לפני שנים פורסמו הקלטות בשיחה שבין אביחי מנדלבליט לבין אפי נווה בו הראשון התלונן ששי ניצן "מחזיק אותו בגרון" באמצעות פרשת הרפז. זו הייתה אמירה חריגה דווקא משום שנאמרה מפיו של מי שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה. כאשר האדם שעמד בראש מערכת אכיפת החוק מתאר כך את יחסיו עם פרקליט המדינה, קשה לראות בכך עוד ויכוח מקצועי. השפה עצמה מלמדת על יחסי כוח.
גם פרשת רואי כחלון מעוררת שאלות קשות. החקירה המשמעתית על אי דיוק לכאורה בתיאור קורות החיים שלו כסטודנט שעבד כמנהל מכירות במכון כושר נמשכת למעלה משנה וחצי ללא הכרעה. די בעצם קיומו של הליך מתמשך כדי להרתיע כל עובד ציבור אחר. כל זה קורה בעוד בקורות החיים שהגישה גלי בהרב-מיארה במסגרת מועמדותה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה הופיעה השופטת ענת ברון כממליצה, אף שלדברי ברון השתיים כלל אינן מכירות.
גם מחוץ למערכת המשפט מופיעים תיאורים דומים. אלדד יניב סיפר בעבר כי במשרדי "ידיעות אחרונות" קיימת כספת ובה תחקירים על פוליטיקאים בכירים. התחקירים אינם מתפרסמים, אך עצם קיומם, לדבריו, מאפשר להחזיק את אותם פוליטיקאים תחת לחץ מתמיד. עצם העובדה שסיפור כזה נשמע לרבים מתקבל על הדעת מלמדת עד כמה עמוק חוסר האמון במוקדי הכוח.
כדי להבין את הדפוס הזה כדאי לחזור אל תיאוריית האליטות הקלאסית של גאטאנו מוסקה, וילפרדו פארטו ורוברט מיכלס. שלושת ההוגים הללו, מאבות מדע המדינה המודרני, חלקו על התפיסה הרומנטית שלפיה בדמוקרטיה "העם שולט". לטענתם, בכל חברה מורכבת מתקיימת תמיד קבוצה מצומצמת המחזיקה במוקדי הכוח האמיתיים. הציבור בוחר ממשלות, אך האליטות שולטות במוסדות, בבירוקרטיה, במערכת המשפט, בתקשורת, באקדמיה ובמרכזי הידע וההשפעה.
מיכלס כינה זאת "חוק הברזל של האוליגרכיה". לדבריו, כל ארגון גדול, גם אם נוסד בשם ערכים דמוקרטיים, מפתח עם הזמן הנהגה שפועלת בראש ובראשונה לשימור כוחה שלה. האליטות אינן שורדות רק בזכות רעיונות. הן בונות רשתות נאמנות, מקדמות את אנשיהן, מגינות עליהם, ומפתחות מנגנונים שמרתיעים כל מי שמאיים לערער על הסדר הקיים.
כאן בדיוק נכנסת האנלוגיה למאפיה. אין הכוונה, כמובן, להשוות את האליטות בישראל לארגוני פשיעה. ההשוואה היא לדפוס הפעולה. גם במאפיה אין צורך להעניש את כולם. מספיק להעניש אחד, כדי שכל היתר יבינו את המסר. גם במאפיה קיימים "דילרים": אנשים שתפקידם להעביר מסרים, לייצר הרתעה ולוודא שאיש אינו סוטה מהקו.
כאשר מחברים את כל האירועים הללו מתקבלת תמונה מטרידה: חקירות שנמשכות שנים, הדלפות מתוזמנות, תביעות אישיות, קמפיינים תקשורתיים, פסילות מנהליות ואיומים כלפי עובדי ציבור. כל אירוע כזה ניתן אולי להסבר נקודתי. אך כאשר הם מצטברים, קשה שלא להבחין בדפוס. נדמה שמדובר במערכת שפיתחה מנגנוני הגנה עצמית יעילים במיוחד.
בדמוקרטיה, עצם קיומן של אליטות אינו הבעיה. כל חברה זקוקה למוסדות חזקים ולאנשים מקצועיים. השאלה היא האם האליטה רואה את עצמה כמשרתת של הריבון או כתחליף לריבון. האם היא מקבלת את האפשרות שהציבור יחליף את סדרי העדיפויות שלה, או שהיא סבורה שתפקידה הוא למנוע זאת בכל מחיר.
כאשר עובדי ציבור חוששים יותר מאיומים מצידו של נשיא בית המשפט, מהדלפה מתוזמנת או מהליך משמעתי אינסופי מאשר מהחוק עצמו או מהכרעת הבוחר, הדמוקרטיה מתחילה להשתנות מן היסוד. היא חדלה להיות שלטון העם באמצעות מוסדותיו, והופכת למשטר שבו האליטה מפקחת על הציבור במקום שהציבור יפקח על האליטה. זהו בדיוק הרגע שבו שלטון החוק עלול להפוך, שלא במתכוון, לשלטון של בעלי הכוח.
פרופ' משה-כהן אליה הוא מומחה למשפט חוקתי ומייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".
בחירות 2026 - ענו על שאלון הבחירות וגלו מי המפלגה שמתאימה לכם