האפיפיור פרנציסקוס, שהלך היום (שני) לעולמו, היה האפיפיור הראשון מן המסדר הישועי. זה הציב אותו בסיטואציה מוזרה, כי חברי המסדר הזה נשבעים לא רק את שלוש השבועות הרגילות של הנזירים (עוני, פרישות מינית וציות), אלא גם שבועת נאמנות אישית לאפיפיור. הוא נדרש, אפוא, להיות נאמן לעצמו - וכך היה.
הוא היה אפיפיור שניסה לחיות את חייו על פי תפיסת עולמו, גם כשנבחר למשרה הרמה ביותר בכנסייה הקתולית. מספרים שכאשר נבחר, נסע תחילה באוטובוס למלון שבו שהה ודאג לפרוע את החשבון. אחר כך חי בבית ההארחה בוותיקן, ולא בדירות האפיפיוריות המהודרות. הוא נמנע מללבוש את המחלצות האפיפיוריות, והסתפק בדרך כלל בבגד לבן פשוט ובנעליים אורתופדיות שחורות (האפיפיור אמור לנעול נעליים אדומות מיוחדות, שמייצר בית המלאכה היוקרתי סטפנלי). הוא לא אהב השתחוויות וכריעות ברך וניסה להימנע אפילו מנשיקות היד המקובלות (שהן, בעצם, נשיקות הטבעת האפיפיורית).
קל היה לחבב את פרנציסקוס (חורחה מריו ברגוליו, לפני שבחר לעצמו את שמו של העניו בקדושים הקתוליים, פרנציסקוס). הוא היה אדם מתון ומלא רצון טוב, שהירבה לחייך ונמנע ככל יכולתו מלפגוע באנשים. התקשורת אהבה אותו. יותר משנתפס כמנהיג פוליטי של אחד מן הארגונים הגדולים וארוכי השנים בעולם, נתפס כמין דוד חביב שאפילו בני דתות אחרות התקשו לתעב אותו. זה היה שינוי גדול מן היחס לקודמו, האפיפיור בנדיקטוס ה-16 (יוזף רצינגר), שאיכשהו הצליח להרגיז את כולם ולייצר לעצמו דימוי שמרני ונרגן שהיה מוצדק רק בחלקו. הכנסייה הקתולית זכתה בכוכב תקשורת בדמות קודמו של בנדיקטוס, האפיפיור הפולני יוחנן פאולוס השני, והתקשתה להתרגל לאפיפיור לא פוטוגני. לפרנציסקוס היתה אישיות שהצליחה להחליק במהירות אפילו את השערורייה הפוטנציאלית שביציאת קודמו לפנסיה מוקדמת - צעד אפיפיורי חריג ביותר וטראומטי.
כל זה טוב ויפה, אבל כשמנסים להבין איזה שינוי הביא פרנציסקוס לכנסייה מעבר לשינוי האישי-תקשורתי, קשה יותר לתת תשובה ברורה. הוא הירבה להשמיע הצהרות שהתקשורת אהבה (וחיבר איגרת ארוכה, ולא כל כך מחודדת, על האהבה וחשיבותה). כשנשאל אותו מה דעתו על כוהני דת הומוסקסואלים, השיב: "מי אני שאשפוט?". הוא לא אמר שההומוסקסואליות אינה חטא. הוא לא התיר הקדשת נשים לכהונה, וגם לא נישואי כהנים. הוא לא היה מהפכן, ובדרך כלל נותר בתחום הקונצנזוס.
בימיו עודכנה רשימת החטאי המוות, והיא כוללת עתה חטאים נגד השלום, נגד אוכלוסיות ילידיות, נגד היעדר קשב, נגד פגיעה לרעה בנשים, במשפחות ובצעירים; נגד שימוש לרעה ברעיונות דתיים ונגד גרימת עוני. כל זה קצת מזכיר את אחת מן הרשימות של תנועות הנוער: הרבה כוונות טובות, קצת פחות ברור מה בדיוק הכנסייה אמורה לעשות עם המילים היפות.
פרנציסקוס לא נטה לדרוש דרשות תוכחה, ולא איים בחרם או באש הנצח של הגיהינום על מי שפגע בעניים שאותם אהב, למשל. הוא ביקר את הקפיטליזם החזירי, אבל קצת קשה להבין מה בדיוק הכנסייה עושה כדי להילחם בו או בזיהום הסביבה, שנגדו יצא. הוא היה, בפשטות, איש טוב. לא רפרמטור. אולי הבין שהכנסייה כרגע צריכה להיתפס ככוח מיטיב ולא לעורר מהומות - מבחוץ ומבפנים. אם זאת היתה מטרתו, הוא הצליח בה מעל ומעבר.
הכותב הוא מומחה לנצרות ונשיא המרכז האקדמי רופין