אחרי הפוגה בת כשלושה חודשים, חידשה ישראל את הלחימה מול חמאס. המטרה, כך על פי כל גורם רשמי, היא שחרור החטופים. שגריר ישראל באו"ם דני דנון, אמר (כהכנה לקראת כינוס שתוצאותיו ידועות מראש): "לא נעצור עד שלא ישוחררו החטופים"/ גם שר הביטחון, ראש הממשלה וחברי כנסת מהקואליציה, העלו את שחרור החטופים כסיבה למהלך הצבאי המחודש. האמנם?
ברור לכל מדוע "נזכרו" לפתע כולם בחטופים: כל סקר אפשרי שנערך בקרב הציבור הישראלי מלמד שיש בקרבנו רוב גדול להסכם חטופים תחילה, קודם למיטוט חמאס. הדברים ברורים (אם כי באוחזים פחותים, כמובן) גם בקרב תומכי הממשלה.
מול קונצנזוס רחב ולמרבה הצער גם נדיר במקומותינו, אין לממשלה, נציגה ודובריה כל אפשרות אחרת זולת להכריז על שחרור החטופים כיעד. רק שיש בעיה: החזרתם בהסכם תציין גם את סוף דרכה של הממשלה.
אז אומרים "בשביל החטופים", ומחדשים את הלחימה. הבעיה היא שזה לא מתיישב עם המציאות, שכן צה"ל כותש עתה את עזה מן האוויר כמו בימים הראשונים למלחמה. התקיפות גורמות לנזק רב ולא ממוקד מספיק (מה גם שבנק המטרות, שאינן קרובות למיקום החזקת החטופים המשוער, הצטמצם פלאים). גם מי שסבלם של העזתים אינו נוגע לליבו, ואחרי 7 באוקטובר יש לנו סיבה טובה לכך, חייב לשאול את עצמו מה רוצה ישראל להשיג, מלבד עוד תמונות של עיי חורבות וגופות של מי שכל העולם רואה בהם בלתי מעורבים (מצידי שימו מירכאות לצד שתי המילים האחרונות. לא זה הנושא).
האם הפצצות מן האוויר, כל עוד הן עושות שימוש בנשק קונבנציונלי (כלומר לא "פצצת אטום על עזה", כפי שייחל אחד משרי הממשלה בראשית המלחמה), הן שיביאו לפריצת דרך במשא ומתן התקוע? האם הן שיחזירו את חמאס אל שולחן המשא ומתן?
ספק רב אם כך הוא הדבר. ישראל נקלעה למצב בלתי נסבל שבו חמאס זוכה לשקט שמאפשר לו שיקום של חלק מהמערכות שנפגעו בעוד אינו קונה את השקט הזה בחטופים, כפי שהיה עד לפני כשלושה שבועות. כלומר, ההפצצות נועדו להראות לארגון שיש לו מה להפסיד. האם הניסיון הזה להחיל שוב הגיון מערבי על ג'יהאדיסטים, שהוכיחו שוב ושוב שאנו כושלים בחיזוי תגובותיהם, יצלח דווקא בפעם הזאת?
בין חטופים לחיילים
גם מי שחושב ששווה לנסות, צריך להביא בחשבון את מה שעלול לקרות לחטופים: סביר להניח שחמאס לא יחסל את מי שבעיניו הם קלפי-מיקוח, בטח לא כל עוד חיילי צה"ל אינם מתקרבים למקום שביים. אבל עוד התעמרות, והרעת תנאים של מי שכבר סובלים עינויים וסופגים השפלות, הן בהחלט אופציה. האם מישהו בממשלת ישראל עשה את השיקול הזה?
זאת ועוד. לכאורה אין לישראל מה להפסיד: הפצצות מהאוויר לא מערבות כוחות קרקע בלחימה, מה שמפחית מאוד את הסיכון לחיי חיילינו. רק שכבר למדנו מה טיבה של הסלמה שכזאת - חמאס ינסה לשגר טילים, ינסה לפצמ"ר, ינסה להפעיל מטענים - ומספיק שיצליח חלילה לפגוע אפילו פעם אחת, וישראל תיאלץ להגיב ("נגיב בעוצמה", כמו שאוהבים לומר אנשים שעוטים יוניקלו ושכפ"ץ כדי להצטלם על רקע מעלה עשן) ו... הופ, הנה הפכה הכתישה האווירית הטקטית לעימות מלא, כולל נפגעים לכוחותינו.
האם החברה הישראלית מסוגלת לשאת קורבנות נוספים אחרי שכבר למדה את מגבלותיו של הלחץ הצבאי, הן באשר להכרעה סופית של חמאס - ובוודאי בכל הקשור להשבת החטופים? מה נרגיש אם חלילה "יותר לפרסום" בעת שידוע מראש שלא מדובר במהלך שנועד להציל חיי ישראלים, אלא אולי בעקיפין, בספקולציה, כצעד טקטי?
אם ב-7 באוקטובר, לפני כמעט שנה וחמישה חודשים, עמד מאחוריה הממשלה ציבור ישראלי מלוכד, מחויב ומגויס, הרי הזמן שחלף מאז והאופן שבו נוהלה המערכה (גם אם מתעלמים מהשאלה "מי הכי אשם?" בטבח שמחת תורה), הרי עתה תלוי סימן שאלה גדול ומתסכל מעל חידוש הלחימה.
זאת ועוד - אם אפשר לחדש את הלחימה, בגיבוי אמריקאי וללא שום התגרות צבאית מטעם הצד השני, האם לא נוכל לעשות זאת בעתיד - אחרי שיינתן לחמאס מבוקשו, הלחימה תיפסק - וכל החטופים ישובו לביתם?
כן, חמאס אינו פראייר, זה ברור: הוא ידרוש וגם יקבל ערבויות. אז מה? האם בין כל המוחות היצירתיים שבצד הישראלי לא יימצא אחד שיידע להשאיר פתח לחידוש המלחמה?
איבדו את הראש
ואיך אפשר בלי קצת שב"כ בסיפור? כי לא רק המטרה מעוררת סימני שאלה, אלא גם העיתוי. לפי הדיווחים בתקשורת מנהל ראש השב"כ ה"חצי-מודח", רונן בר, את הלחימה לצד הרמטכ"ל. האם מי שלראש הממשלה אין בו אמון, כשיר לנהל את המערכה?
לצד התמיהה הזאת מתגנב עוד ספק אל הלב: המחצית השנייה של השבוע הייתה אמורה לציין (ואולי זה עוד יקרה) שלב חדש במחאה. האם דמיון מאות אלפי ישראלים מפגינים כנגדו בכל רחבי הארץ לא דחף אף הוא את נתניהו להורות על חידוש הלחימה?
הפעם הקודמת שבה תקפה ישראל ביוזמתה בעזה, נהנתה מתמיכה ציבורית מקיר אל קיר: מדינה בהלם ביקשה ניצחון, ביקשה הכרעה, ביקשה אפילו נקמה - ובאותה נשימה ביקשה לשחרר את מי שנחטפו מבתיהם.
ובכן, למרות הצלחות (חיסול סינוואר ודף, השמדת רוב הכוח הלוחם של חמאס וכמעט כל ארסנל הטילים שלו), אף אחת מהמטרות האלה לא הושגה במלואה. למרבה הצער, אף אחת מהן גם לא תושג בהתקפה הנוכחית. עם ישראל מביט בעיניים קרועות במתרחש, הן בעזה והן בדיוני התקציב. הוא מחפש דרך, מבקש היגיון, מצפה לתוכנית עבודה, משווע להנהגה - ומה אנו מקבלים במקום? במקרה הטוב, חופן של סימני שאלה.