"על אף הכשלים והאסונות שהמיטה עלינו חמאס, עלינו לזכור כי מדובר במוסלמים, ולכן עלינו לעמוד מאחורי ההנהגה הזו ולהראות אחדות. זו לא העת לבקר אותה על כשליה". דברים אלה, שנשא לאחרונה השייח' ד"ר עת'מאן אל-ח'מיס בערוץ "אנסאן" הכוויתי, שופכים אור על הביקורת ההולכת וגוברת בעולם הערבי נגד חמאס מאז אירועי 7 באוקטובר. רבים הקולות הטוענים כי הארגון, ששלטונו בעזה מתאפיין בשחיתות ובמשברים חוזרים ונשנים, פוגע במטרות הלאומיות הפלסטיניות ומסב סבל עצום לאוכלוסייה בעזה.
מנגד, נשמעות גם טענות כי דווקא בשעת משבר זו, חובתם של הפלסטינים ושל העולם הערבי לעמוד מאחורי חמאס, גם אם אינו מייצג את כלל העם הפלסטיני, וזאת כדי לשמור על האחדות ולמנוע פילוג שיחליש את המאבק הפלסטיני.
טיעון זה מבוסס בין היתר על עיקרון חשוב באסלאם, התורם להבנה מדויקת יותר של הצד השני והוא "הציות לשליט", או בערבית, טַאעַה (طاعة ولي الأمر). עקרון זה גורס כי יש לציית לשליט המוסלמי, גם אם הוא מושחת או כושל, כל עוד הוא אינו מכריח את נתיניו לעבור על מצוות הדת וההלכה (השריעה).
הרעיון המרכזי העומד בבסיס עקרון זה הוא שמרד בשליט עלול לערער את יציבות החברה, להביא לפילוג ולכאוס (فتنة, "פִתְנָה") בתוך הקהילה המוסלמית, ובסופו של דבר להוביל לתבוסה מול האויב. מסיבה זו, לאורך ההיסטוריה המוסלמית ניתנה חשיבות רבה לשמירה על הסדר הפוליטי, גם במחיר של שחיתות שלטונית.
באסלאם הסוני קיימת חובה דתית לציית לשליט המוסלמי - גם אם איננו הוגן ואף מושחת - כל עוד הוא אינו מצווה על חטא מפורש. התפיסה הזו מתבססת על חדית' שבו נאמר "מוטב שתציית למנהיג שלך, גם אם יכה את גבך וייקח ממך את רכושך".
חמאס, אף שאינו שלטון מוסלמי מסורתי אלא תנועת התנגדות פלסטינית בעלת אופי אסלאמי, מנסה לטעון ללגיטימיות שלטונית בעזה. בשל כך, חלק מתומכיו מבססים את תמיכתם בו על עקרון ה"טאעה" האמור, ומזהירים כי כל ניסיון לערער את שליטתו בעיתוי זה רק ישרת את ישראל ויחליש את ההתנגדות הפלסטינית.
למרות חשיבות הציות לשליט, ההיסטוריה המוסלמית מכירה גם בסכנות של שליט עריץ (طاغوت). כשהמנהיג פועל נגד השריעה, מנצל את כוחו לרעה, שולט באמצעות פחד ומבצע עוולות, מצדיק האסלאם אי ציות לו ואפילו מרד נגדו.
מאז תפס בכוח ובאופן בלתי לגיטימי את השלטון ברצועת עזה, חמאס הואשם בניהול כושל, בהפניית משאבים לטובת עצמו במקום לתושבי הרצועה, ובהפעלת משטר דיכוי כלפי מתנגדים פוליטיים. עוד נטען נגדו כי כספים שהגיעו כסיוע הומניטרי הופנו למימון מנהרות ומבצעי צבא.
מאז מאורעות 7 באוקטובר סופג חמאס ביקורת חריפה מצד אינטלקטואלים, פוליטיקאים ובכירים בעולם הערבי, הטוענים בתוקף כי חמאס איננו מייצג את כלל הפלסטינים, אלא חלק קטן מהם, ולכן אין חובה לציית לו או לראות בו שלטון לגיטימי בעזה.
הרשות הפלסטינית בגדה המערבית, למשל, אינה רואה בחמאס נציג רשמי של העם הפלסטיני, ומאשימה אותו בנכבה שנייה ובחורבן עזה, בלי להתחשב בהשלכות ההרסניות על האוכלוסייה האזרחית.
מזכ"ל הליגה הערבית אחמד אבו אל-ע'יט טען, כי ההתנגדות שמציעה חמאס איננה ההתנגדות הנכונה שמביאה לקידום של הסוגיה הפלסטינית ולהכרה בה.
השאלה הגדולה היא אם ציות לשליט - גם אם הוא מושחת - הוא אכן הדרך הנכונה לשמור על אחדות העם הפלסטיני. מחד גיסא, שמירה על אחדות והתייצבות מול אויב משותף היא עקרון חשוב בפוליטיקה הערבית והמוסלמית. מאידך גיסא, חמאס אינו נתפס כשליט המקובל על כלל הפלסטינים, וההתעקשות לתמוך בו בשם עקרון ה"טאעה" עלולה דווקא להחריף את הפילוג הפנימי. כפי שהיטיב לנסח זאת פלאח אל-משעל, עיתונאי עיראקי ובעל טור באתר הסעודי "אילאף": "העמים הערבים מתעבים את פלסטין, משום שהפכה להיות הקמיע להמשך קיומם של המשטרים הפוליטיים המושחתים והעריצים, ומשום שבשם סיסמת שחרור פלסטין וההתנגדות בוצעו פשעים נוראיים של השתקת הקול האחר, המתנגד".
בינתיים חידוש התקיפות הישראליות, וסופה של הפסקת האש, ממחישים את המציאות העגומה שבה תושבי עזה ממשיכים לשלם מחיר כבד, בשל מדיניותו של חמאס.
בכל סבב לחימה מחדש — בין שהתוקף הוא חמאס או צה"ל — האזרחים הפלסטינים הם הנפגעים העיקריים: הרוגים, פצועים, הרס חסר תקדים ומשבר הומניטרי שמעמיק מדי יום ביומו. לצד הקריאות בעולם הערבי לשמור על אחדות ולהתייצב מאחורי חמאס, בקרב רבים ברצועה גוברת והולכת שהם נלכדו בתוך משוואה אכזרית, שבה אין להם קול ואין להם ברירה. עיקרון ה"טאעה" אולי מחייב נאמנות לשליט, אך כשהמציאות מוכיחה שוב ושוב כי כל הפסקת אש אינה אלא הפוגה זמנית לפני חידוש הלחימה, יותר ויותר פלסטינים תוהים אם נאמנות זו אינה אלא מלכודת שמנציחה את סבלם ומשרתת רק את ההנהגה המושחתת ברצועה.
הכותבת היא מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן וחוקרת במכון MEMRI לחקר תקשורת המזרח התיכון. היא מומחית לשפה הערבית, לתקשורת הערבית ולאסלאם