כל מדינת ישראל ליוותה השבוע את חללי ניר עוז, בני משפחת ביבס ועודד ליפשיץ, למנוחת עולמים; בשביל משפחת ליפשיץ, מהמובילות הבולטות של המאבק להשבת החטופים, זאת גם התחלה של סגירת מעגל. קרוב לשנה וחמישה חודשים אחרי שאבי המשפחה, עודד, ורעייתו יוכבד, נחטפו מהקיבוץ שהופקר וספג את המכה הקשה ביותר בטבח 7 באוקטובר, החשש לחייו של עודד הפך לעובדה מוגמרת.
"אני מבין היום הרבה יותר את הצורך העז בהחזרת חללים למשפחות, כדי שיוכלו להשלים את המעגל הזה", אומר דניאל ליפשיץ, נכדו של עודד, בראיון לסופ"ש שלו. "אני לא יכול לתאר לעצמי מה עובר על משפחת גולדין, למשל, שחיה כך כבר כל כך הרבה שנים. ואני גם מבין יותר את המשמעות של רון ארד עבור המדינה, עבור המשפחה שלו ועבור העם". לכן, על אף סגירת המעגל המשפחתי והפרטי, הוא שב ומדגיש שהמאבק לא תם. "אסור לנו לוותר. אנחנו חייבים להמשיך להילחם כדי שכולם יחזרו. זה רגע קריטי. זה רגע שבו אסור להסיט את המבט. כי אם נעצור עכשיו, יכול להיות שלא תהיה הזדמנות נוספת. אנחנו לא יודעים מה יהיה המצב בעוד חודש, בעוד חודשיים. הזמן משחק נגדנו".
בעוד המונים ברחבי הארץ התייצבו בצידי הדרך לניר עוז, מי שלא הגיע עדיין למקום הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. ליפשיץ סבור שזו "שערוריה. זה הגראונד זירו של השביעי באוקטובר. זה לא רק עניין סמלי. סבא שלי תמיד אמר שכל ראשי הממשלה ביקרו בקיבוץ, ורק נתניהו לא הגיע מעולם. זה כאב לו בחייו, וזה כואב גם עכשיו במותו. אם הוא לא ביקר אותו כשהיה בחיים - לפחות שיבוא לראות את מה שנשאר".
לדבריו, "נשיא המדינה היה בניר עוז אינספור פעמים, הקשיב, ראה במו עיניו ואפילו ביקש סליחה בשם כל עם ישראל. ונתניהו? לא פעם אחת. אני לא יודע אם יש לזה תקדים עולמי - אסון כזה גדול, והמנהיג של המדינה אפילו לא בא לראות את המקום שבו זה קרה. וזה לא מספיק שמישהו יגיד 'סליחה' - הם צריכים גם לקחת אחריות אמיתית. ולא באנגלית, לא בנאומים בחו"ל - אלא כאן, בפני המשפחות, בפני התושבים".
במשך כל התקופה הזו, מאז 7 באוקטובר, משפחת ליפשיץ נאחזה בסיכוי שעודד שרד, אף שכבר יותר משנה לא התקבל ממנו אות חיים. יוכבד, ששוחררה בעסקה ההומניטרית הקטנה הראשונה בסוף נובמבר 2023, בכלל לא העלתה על דעתה שבעלה שרד את הטבח, אך שורדות שבי ששוחררו בנובמבר סיפרו שהיה איתן. רק בדיעבד התברר שהוא נרצח בשבי בסוף אוקטובר, מידע שאושש עם השבתו לקבורה. "הייתה בעיה מודיעינית", מסביר ליפשיץ. "לא ידעו בוודאות מה מצבו, ולא היתה מספיק אינפורמציה כדי להכריע סופית. אמרו לנו: 'אנחנו לא בטוחים שהוא בחיים, אבל אנחנו גם לא יכולים לקבוע שהוא לא'".
ליפשיץ, שחקן כדורגל במקצועו, מצא את עצמו נאבק במגרש עם כללים שונים לחלוטין. "נלחמתי בכל מי שצריך היה להזיז הצידה את הפוליטיקה, ולהתמקד בהשבת החטופים. זה היה קשה, כי הרגשנו שיש גורמים עם סדרי עדיפויות אחרים", הוא אומר. "המשפחה שלנו לא נלחמה בזעם, אלא מתוך נחישות. אבל יש לנו גם כעס, והוא עדיין קיים, גם אם אנחנו בוחרים להעביר אותו בצורה עניינית ולא מתלהמת", אומר ליפשיץ. "לסבתא שלי יש כעס עצום על מה שקרה ב-7 באוקטובר. מה קרה בניר עוז? איך זה עדיין לא יצא כתחקיר רשמי?"
לדבריו, הכעס מתגבר גם ככל שחולף הזמן, והשאלות הקשות נותרות ללא מענה. "למה לא פעלו מהר יותר? למה לא שחררו יותר חטופים מוקדם יותר? ולמה עדיין יש חטופים בעזה? בכל פעם שאני נמצא בניר עוז, אני רואה אנשים עם שאלות שעדיין אין להן תשובות. יש לנו עדיין ארבעה חטופים חיים שם בעזה. אנחנו עדיין לא במקום שבו אפשר לשכוח או להמשיך הלאה".
בימים אלה מוצגים לתושבי העוטף התחקירים הצהליים על מחדלי הטבח, ובשבוע הבא יגיע גם תורם של תושבי ניר עוז. "התחקירים חשובים. לא כי הם יגידו לנו משהו חדש, אלא כי אנשים כמו סבתא שלי צריכים את התשובות", ליפשיץ אומר. "סבתא שלי לא מבקשת הרבה. היא רוצה שני דברים: האחד - שכל החטופים יחזרו. השני - לדעת מה קרה בניר עוז. זה מה שהיא צריכה כדי להמשיך הלאה. היא התאוששה פיזית, אבל נפשית - היא לא תוכל להירגע עד שתקבל תשובות".
אם עודד ליפשיץ היה רואה את ההמונים נעמדים בצדי הכבישים ומלווים אותו בדרכו האחרונה, נכדו משער שהוא היה שואל: "חבר'ה, מה אתם עושים לי כזה דבר?' אבל מצד שני, הוא היה מבין את החשיבות של זה עבור המשפחה והמדינה. לפעמים הלוויה היא לא רק למתים - היא גם לחיים, שממשיכים קדימה".
והלוויתו אכן קיבצה את החיים, מכל קצוות וגווני החברה, לפרידה אחרונה. "סבא שלי היה אדם שהקדיש את חייו למדינה ולשלום, אבל מעל לכל - לביטחון ישראל. הוא לא היה 'שמאלן קלאסי' כפי שניסו להציג אותו. כן, הוא האמין בדיאלוג עם הצד השני, אבל הביטחון תמיד היה בראש מעייניו. הוא השתתף בארבע מלחמות, ולאורך כל חייו פעל למען המדינה. לכן, כשראינו בהלוויה אנשים מכל הקשת הפוליטית - מאנשי הציונות הדתית ועד חברי מרצ, מבני גנץ ועד משה ארבל - זה הרגיש נכון. זה היה הוא".
ליפשיץ, שהיה ממייסדי ניר עוז, היה קיבוצניק ושמוצניק מושבע, וגם פעיל חברתי ועיתונאי. בשבועות האחרונים צוטטו לא מעט מאמרים שלו, שהיום נראים כמעט נבואיים. "הוא חזה דברים, התריע על תהליכים, ולא תמיד הקשיבו לו בזמן אמת. אבל עכשיו, בדיעבד, רואים כמה הוא צדק", אומר נכדו. "ב-1984, למשל, הוא נסע לפגוש מנהיג פלסטיני בעזה כדי לדון איתו על הקמת מערכת חינוך משותפת לישראלים ולפלסטינים, שתבסס שיתוף פעולה ושלום, ולא תגדל דורות של שנאה. הוא הבין בדיוק לאן זה הולך - והתריע שוב ושוב שצריך לטפל בבעיה שנקראת חמאס, ושהם יהפכו את עזה לבסיס טרור במימון מדינת ישראל והעולם. והנה, היום אנחנו רואים את מה שהוא ניסה למנוע. אנחנו חוזרים שוב ושוב למלחמות בעזה, מסיימים כל עימות בתיקו, ובמקום לחסל את האיום - אנחנו מממנים אותו".
ליפשיץ גם היה פעיל שלום ודו-קיום עם הפלסטינים והבדואים בדרום, וכפי שספדה לו יוכבד בלוויה: "נלחמנו כל השנים למען צדק חברתי ולמען השלום, ועכשיו חטפנו את המכה הכי קשה מאנשים שעזרנו להם". לדברי נכדה, האכזבה הגדולה של סבתו היא מהשתיקה אל מול הרוע הבלתי נתפס של חמאס בטבח. "זו היתה הפגיעה הכי קשה. לא ראינו שום התנערות של הפלסטינים מחמאס. לא ברצועה, לא ביהודה ושומרון, לא בעולם. במקום זה, ראינו גל של שנאה ואנטישמיות שמופנה נגדנו. זו הבגידה הכי גדולה, מבחינתה של סבתא שלי. היא תמיד האמינה בדו-קיום, היא היתה שוחרת שלום, אבל אחרי 7 באוקטובר היא ראתה את השתיקה של הפלסטינים והעולם הערבי - וזה מה ששבר אותה".
לדבריו, "סבא שלי תמיד אמר שאם לא תהיה מערכת חינוך נכונה - זה מה שיקרה. אם לא נגדל דור של פלסטינים שמאמינים בעתיד אחר, אנחנו ניתקע במעגל של אלימות לנצח. ועדיין, גם עכשיו, הפלסטינים צריכים להראות שהם רוצים עתיד אחר. אנחנו כאן, אנחנו לא הולכים לשום מקום. מדינות ערב מבינות את זה מצוין, ולכן אנחנו מתקדמים לכיוון נורמליזציה עם חלק מהן. אבל הפלסטינים צריכים לבחור אם הם רוצים להישאר בני ערובה של חמאס, או לצאת לדרך חדשה".