יום כתום: עם ישראל נפרד משלושה ג'ינג'ים שהפכו לסמל

מסע הלוויה של שירי, אריאל וכפיר ביבס, חוצה את ישראל ממרכזה ועד לדרומה, ולמרות זאת, הוא לא היה "חוצה ישראל", אלא להפך: חיבר ציבורים שלא תמיד נמצא עומדים כתף אל כתף, מאוחדים, מחובקים באבלם.

במותם ציוו לנו אחדות, ולו לרגע קט שבו לא עסקנו במשמעויות ובהשלכות, אלא פשוט היינו עצובים, שפשפנו עיניים בתדהמה נוכח הקוד המוסרי הבזוי של אויבינו - והזכרנו לעצמנו מדוע אסור לנו להיות לעולם נתונים לחסדיהם, שכלל לא קיימים.

מפה נמשיך - ביחד עם המסע העצוב הזה, דגלי ישראל בידינו - דרומה, משילים מעלינו את מי שהוציאו את עצמם מן הכלל: בצד שמאל ניפרד מאלה שמוצאים לנכון להזכיר דווקא היום את העובדה שגם בעזה מתו ילדים.

נאמר להם "מתו, אבל לא נרצחו". מתו בגלל מעשי הוריהם, בגלל מעשי שכניהם, מתו כי רוצחים התחבאו מאוחרי גני הילדים ובתי הספר שלהם, הם לא היו המטרה, לא עלו על הכוונת.

זו לא סמנטיקה, זה הבדל תהומי שעומד בבסיס השונות בינינו, בהכללה, לבין מי שמקדשים חניקה של תינוקות ופעוטות שנחטפו ממיטותיהם.

משנפטרנו מאלה שממלמלים הבוקר "שלום, שלום", מנטרה שאין בזויה ממנה ביום הזה, נביט גם ימינה. גם שם יש כמה מטורללים, אפילו כאלה שקשרו בין הצבע הכתום של שיער הנרצחים, הצבע שהיה סמל המאבק הכושל להשבתם, למאבק הכושל למען יישובי גוש קטיף.

הם מבקשים לומר שהנה לנו סיבה ותוצאה. הם תובעים שנפגין את אותה מידה של אכזריות, כמו אותו הכסיל שעמד באולפן ערוץ 14 ליד אחד מהבזויים שבשדרניו ותבע להרוג את כולם, כולל החטופים.

לא, אנחנו כואבים, אנחנו זועמים - ואנחנו לא נהיה הם. כי מי שמסוגל לרצות להשיב מידה כנגד מידה ולחנוק ילדים בידיו, אינו חלק מעמנו בשום אופן.

למרבה ההקלה, מצרך נדיר ביום הזה, הרי שגם אחרי שהשארנו שמאל וימין קיצוני בשולי הדרך, ממשיכים עם מסע הלוויה בערך 90% מעם ישראל, מאוחדים באבלנו.

מאחר שעוד ארוכה הדרך עד לקיבוץ ניר עוז, יש לנו זמן גם לחשבון נפש: ישאל עצמו כל אחד מלובשי הכתום שבשולי הדרך, מה הוא עשה במהלך 16 החודשים האחרונים כדי להציל את חיי החטופים.

לילדי משפחת ביבס ולאימם זה לא היה עוזר, אבל יש מי שנרצחו בשבי אחריהם, יש כאלה שעדיין כלואים בתנאים מזוויעים. אם הסתפקתם בללבוש חולצה כתומה, לעמוד בשולי הדרך ולנופף בדגל ישראל, הרי שעשיתם לעצמכם הנחה גדולה.

נכון, חמאס אשם בחטיפה וברצח. נכון, חמאס הוא זה שתובע מחירים לא הגיוניים עבור השחרור - ונגיד אף יותר מכך: חמאס הוא זה שמצפה שאנו, אזרחי ישראל, נלחץ על הממשלה כדי שתזכה אותו בכתב ויתור מטעמה.

כל מי שמתעלם מכך, עושה שקר בנפשו, אבל מה עם מי שרואים בכך צידוק לסירוב שיחסל את העשרות שנותרו בשבי, רבים מהם בחיים? האם הציניות של אויבינו די בה כדי לבטל את ההבדל המוסרי בינינו?

צודק מי שאומר שהם לא מטומטמים, ובכל זאת, אין סיבה שהקביעה הזאת תהפוך אותנו לטיפשים. האם אי אפשר גם להציל חיים וגם להישבע לזכור ולא לשכוח? האם הראש היהודי שממציא לנו פטנטים, כמאמר השיר, לא יהיה יצירתי דיו גם להציל את אחינו מתוך תחושת דחיפות ואחר כך לסגור את החשבון בקור רוח עם המרצחים?

נתקדם עוד דרומה, לכיוון הנגב המערבי ונבכה את המחיר שאנו משלמים על אותו בוקר ארור. שימו לב איך שבעה באוקטובר הופך למעין חור שחור שבולע אותנו שוב ושוב לתוכו. מה קרה באותו הבוקר? איך קרסו כל המערכות? מה חלקו של הצבא, מה חלקם של ארגוני הביטחון האחרים, מה חלקה של הממשלה - או הממשלות, מזו שהאירוע קרה במשמרת שלה וגם לאחור, אל קודמותיה?

האם לעם ישראל לא מגיעות תשובות? האם אפשר בכלל להתחיל תהליך של החלמה לפני שישובו אחרוני החטופים ולפני שנזכה לתשובות? התשובות האלה דרושות גם לפרקטיקה שמחייבת ביצוע תחקיר, כתיבה של נהלים והסקת מסקנות אישיות, אבל היא דרושה, בראש ובראשונה, כדי שנבין את קריסת המערכות המוחלטת שחווינו באותו בוקר נורא שבו נחטפו מביתם שירי, כפיר ואריאל.

הנה, הגענו לניר עוז - פה חיו את חייהם הקצרים מדי ופה יבואו למנוחת עולמים. נישא מבט אל השמיים ונבקש שיהיה לנו את הכוח לסלוח למי שהשנאה לאחיו העבירה אותו על דעתו, מי שאפילו בעיצומם של הימים האלה כינה את חברי הקיבוצים "מדושנים". ניקח נשימה עמוקה ונביט סביב.

נמצאים כאן בני המשפחה הקרובה, המכרים והחברים, עטופים כולם בחיבוק של עם ישראל, זולת אולי שוליו הסהרוריים. מי לא נמצא פה? ממשלת ישראל והעומד בראשה.

תאמרו שאפשר להבין את נתניהו שלא רוצה לבוא למקום שבו הוא יודע שיהפוך מטרה לזעם? ונענה שאוי לנו ואבוי לנו שהגענו לרגע הזה שבו אנחנו מבינים ראש ממשלה שמסרב להתייצב מול עמו ולקחת אחריות על הנורא שבמחדלים.

איך אפשר בכלל להבין את מי שהזדרז להפסיק את חופשת השבת שלו כדי להצטלם ליד נועה ארגמני, כגיבור גדול, אבל נוהג כפחדן מול שלושה קלסתרונים אדמוניים של אמא ושני ילדיה? לדיראון עולם תיזכר פחדנותו, הבריחה שלו מאחריות.

לא, ננזוף בעצמנו, לא ניפול דווקא ברגע הזה לחשבון שעם ישראל יהיה מוכרח עוד ליישב - בראש ובראשונה עם אויביו, אבל גם עם עצמו, עם הנהגתו ועם מפקדי צבאו. כי הנה הגיע רגע הפרידה, פדוי השבי נפרד ממי שהיו כל עולמו, מסביבו מביטים בו כולנו, תוהים אם כל האהבה שבעולם תספיק לו כדי לטפס בחזרה מהתהום.

מלמעלה צופות בנו שלוש דמויות, גופן באדמה ונשמתם בשמיים, שלושה שהפכו מאנשים לסמלים - ועתה הופכים שוב לאנשים: שני ילדים ואימם, ינוחו בשלום על משכבם. הלוואי שנהיה ראויים לזכרם.