כשמביטים על ההמונים הניצבים משני צידי דרכם האחרונה של שירי, כפיר ואריאל, מבינים את המובן מאליו: ישראל היא משפחה. וכמו בכל משפחה, גם במשפחה הישראלית לא קל ולא פשוט. משפחה מורכבת, בעייתית, לפעמים מסוכסכת. קצת מעיקה, חונקת, מעצבנת. משפחה מוזרה, לוחמת, כואבת, סוערת, מתקוטטת, משלימה, רועשת, מאוד לא מנומסת. אבל משפחה חמה. מחבקת. מתרגשת. מרגשת. משפחה מיוחדת במינה. אין כמוה בעולם.
זו הרוח הישראלית. זה מה שעושה את החיים בישראל, מאתגרים ולא פשוטים, לשונים כל כך מהחיים בכל מקום אחר בעולם. אי אפשר להסביר את זה במילים. יש כאן דברים שאין בשום מקום אחר. השקט המדהים של יום הכיפורים. האווירה ביום שישי אחר הצהריים. המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. וכן, גם האהבה היוקדת שהישראלים חשים למדינתם, לעמם, למשפחתם. אהבה שצולחת את כל המבחנים הכי קשים. כולל, ובעיקר, המבחן שאנו עוברים עכשיו, החל מ-7 באוקטובר.
קמנו הבוקר ליום עצוב ונורא שמדגים לנו את כל מה שכתבתי כאן בתמונות, במראות, בדמעות ובאנשים. ההמונים העומדים לצד הדרך. בחולצות כתומות. בשלטים. בתמונותיהם של הפעוטות הג'ינג'ים המתוקים האלה ואמם הלביאה, שהשתלטו על הנשמה של כולנו. וכולם עם דמעות בעיניים. המוני אנשים שבוכים על משפחה שלא הכירו, כאילו זו המשפחה שלהם. למה כאילו? ממש לא כאילו. זו המשפחה שלהם.
הערבות ההדדית הזו היא אחד מסודות ההצלחה שלנו כאן. הפעימה שאנחנו מחסירים על כל ישראלי במצוקה. ההתגייסות המוחלטת והמטורפת שלנו בכל פעם שצריך להציל ישראלי בקצה השני של העולם, או להשתתף בלוויה של חייל בודד שנפל. התחושה הזו שאם ניקלע לצרה, יחושו לעזרתנו. לא רק כוחות הצלה, אלא מדינה שלמה. זה לא מובן מאליו, זה בלתי אפשרי להסבר רציונלי. זה נעוץ, אולי, בעובדה שבמשך אלפי שנים לא היה מי שיושיט לנו יד. לא היה מי שיושיע. לא היה מי שיחוש להצלתנו בעת צרה. והיו לא מעט צרות, כידוע. אנחנו היינו נטושים לגורלנו, מפוזרים בעולם, חסרי אונים, נטושים ומופקרים. כשהקמנו את המדינה הזו, כלומר את המשפחה החדשה שלנו, החלטנו החלטה פשוטה: לא עוד.
ההתמסרות המוחלטת שלנו ללב הדואב, לדמעות החונקות את הגרון, לעצב העמוק כל כך שאובדנה של המשפחה הזו גורם לנו, היא רק סימפטום. רואים אותו בסנטימנט הציבורי, רואים אותו גם בסקרים. הסימפטום פשוט: ישראל היא מדינה בטראומה. מדינה שבורה. היא נחלה ניצחון מזהיר בשדה הקרב, לאחר אותה תבוסה היסטורית בלתי נשכחת ב-7 באוקטובר. אבל הניצחון הזה לא יהיה שלם, התקומה לא תהיה מלאה והריפוי לא יהיה אמיתי עד שפצע החטופים, החיים והמתים, לא יירפא. את המעגל הזה צריך לסגור. צריך לעשות כל מה שצריך לעשות כדי להחזיר אותם הביתה. חמאס לא הולך לשום מקום. הוא היה כאן עשרות שנים ויישאר כאן עוד עשרות שנים. המלחמה בו היא לא אירוע נקודתי, אלא מאבק מתמשך. צריך לשבור להם את העצמות, לערוף להם את הראשים ולא לתת להם יום אחד של שקט. בדיוק כמו שצה"ל ושב"כ עושים ביו"ש גם בימים (ולילות) אלה. אבל קודם כל, לפני הכל, צריך להחזיר את בני המשפחה שלנו שהפקרנו ב-7 באוקטובר. המחיר יקר וכואב, אבל צריך לשלם אותו. לא מתקנים מחדל על גופם של קורבנותיו. המדינה הפקירה, המדינה צריכה לתקן. המדינה היא המבוגר האחראי של המשפחה. זה עליה.
לצד כל מה שנכתב כאן, יש חריגים. הבולט מכולם היום הוא יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, שהתעלם מכל הבקשות לבטל את ישיבות הכנסת הבוקר לאות הזדהות. לאפשר לח"כים להשתתף באבל, לעמוד גם הם לצידי הדרך. ח"כ נאור שירי פנה אליו בכתב. אבל הפוליטיקה וערלות הלב ניצחו. אנחנו נצטרך להזכיר לאמיר אוחנה, עד יומו האחרון, את העובדה שסירב לאפשר לכנסת ישראל ללוות את בני משפחת ביבס במסעם האחרון. אחרי שהמדינה הפקירה אותם למוות. בארגנטינה הוכרזו שני ימי אבל. בירושלים, הכנסת המשיכה כרגיל.
חברו לתנועה שסימלה פעם את ההדר הבית"רי, השר דודי אמסלם, נשאל אתמול מדוע ראש הממשלה לא טורח לבקר בניר עוז, סמל ההפקרה של 7 באוקטובר. הקיבוץ שננטש לגורלו באותו יום. הקיבוץ שמאות מחבלי נוחבה עשו בו כבתוך שלהם כשהם רוצחים, שורפים וחוטפים רבע מתושביו. רבע. "זה לא הזמן לנימוסים והליכות", ענה אמסלם. ראש הממשלה עסוק עכשיו. וחנה בבלי מתהפכת בקברה.
אי אפשר בלי להזכיר את מי שמתנשא אפילו מעל שני אלה באטימות וסכסכנות, עוד שר בשם שלמה קרעי, שיום אחד לפני החזרתם של בני משפחת ביבס מעזה אמר בכנסת את הדברים המחרידים האלה: "אני רואה אותך עם חולצה של 'יוקר המחיה - לא על הגב שלנו'. אתה קיבוצניק, אוכל אוכל אורגני, מדושן עונג. מתי סבלתם בקיבוצים מיוקר המחיה. תבוא אלינו למושב, תבוא לפריפריה, תבוא למי שבאמת סבל מיוקר המחיה\ אבל אתה כקיבוצניק מרים דגל של יוקר המחיה?"
על מי התנפל השר קרעי בארסיות כזו, יום לפני שובם של הביבסים לקבורה באדמת קיבוצם? על ח"כ אלון שוסטר. קיבוצניק גם הוא, שהותקף ב-7 באוקטובר בקיבוצו שבעוטף, מפלסים. בעזות מצח ובלי גרם אחד של בושה בכל הגוף, החצין שלמה קרעי את מאגרי השנאה הבלתי נדלים הנטועים בתוכו, בדרך המחליאה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ובטיימינג שאין אומלל ממנו.
ונסיים, איך לא, עם הקונסיליירי המשפחתי נתן אשל, ששיגר לקבוצת התפוצה שלו לפני יומיים ווטסאפ בו הוא מתרעם על כי החטופים ששבים הביתה אחרי 500 ימי שבי לא מואילים להודות לפטרונם, מלך השמש ורעייתו, המלכה האם.
מר אשל, מכובדי: אחרי שנתניהו יקבל אחריות על האסון שקרה במשמרת שלו, אחרי שיבקש סליחה ויתנצל בפני כל המשפחות שנהרסו באותו יום, כפי שעשו בכירי מערכת הבטחון וכפי שעושים כולנו, אחרי שיבקר בניר עוז ואחרי שיעמוד ויחלוק כבוד אחרון לארונות של שלושת הביבסים, יהיה מקום להודות לו. בינתיים, אתה מוזמן לארוז את חפציך ולעבור לצפון קוריאה.