באחד מימי חודש יוני החם, קיץ 1944, הגיעה רכבת מאלכסנדריה שבמצרים ועצרה בעתלית. בין הפליטים שירדו מהרכבת והוכנסו למחנה המעצר היו גם אשה נמוכה וצנומה ובנה בן החמש. רזה, משקפיים עגולים על עיניו המבוהלות. על ראשו עדיין סימנים מרסיסי פגז שפצעו אותו. אחרי יותר משלוש שנים של בריחה מפני הטורף הנאצי, הם נחתו על קרקע יציבה. עוד מעט תחליף האם את שמו של הילד ממירקו הגלותי לצבי הישראלי כל כך. היא נותרה בשמה, ברטה. ליבה השבור עוד היה ביוגוסלביה שאהבה, ונשא זכרונות מבעלה, אליאס, שלא תראה עוד.
בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן כבר חיכו לשחרורם מעתלית חבריהם מהקהילה היהודית בסרייבו; אלו היו בוגרי תנועת הנוער הציונית "תכלת לבן" שפעלה בסרייבו, העפילו לפני המלחמה ונקלטו באפיקים. האם ובנה הקטן, לצד יעקב רומנו, גם הוא פרטיזן ושורד שואה מיוגוסלביה, שיהפוך לבעלה, היו שורדי השואה הראשונים שהגיעו לאפיקים. עד סוף ימיהם המקום שפתח להם את דלתו היה לביתם של סבתי ברטה, סבי החורג יקיצה ואבי, צבי. כשהסופר אסף ענברי, בן אפיקים, קרא לספרו הראשון "הביתה", הוא נתן עוצמה אדירה לאותה מילה. חמש אותיות שאוצרות בתוכן משאת נפש של כל בן אנוש. בדנ"א שלי צרוב - "הביתה". הבית שקרעי מטנף עליו. ותעשה טובה, שחרר אותנו מתעלולי הגימטריה המטופשים שלך. למילה יש עוצמה, רגש ומטען. למה להרוס מילים עם השטות הזאת שאתה מתעקש למחזר?
על הבית הזה השליך אתמול שר בממשלת ישראל בוץ ורפש. נבחר ציבור ששם לו כבר מזמן משימה לטנף ולסכסך, וכל זאת דווקא בשעתה הקשה של המדינה. הפעם אפילו מצא עיתוי נוראי - כמה שעות לפני שקהילת קיבוץ ניר עוז מקבלת לידיה את מתיה שנרצחו בעזה. תקשיב, השר קרעי, תקשיב ותלמד. האנשים שאתה מגדיר "מדושני עונג" הם חלק מהחברה הישראלית. גם אם תנסה להוציא אותם מחוץ למחנה, להסית נגדם ולגמד את המעשה שלהם - לא יעזור לך; הם כאן, המעשה שלהם חי וקיים, גם אם תנסה למחוק ולעוות.
עוד שיעור היסטוריה שלקוח מהמורשת המשפחתית שלי; שנה וחצי אחרי שסבתי ואבי התחילו חיים חדשים באפיקים, החל להתרחש בצפון מבצע העפלה מדהים; 1,350 ילדים יהודים מסוריה הגיעו לארץ ישראל. הוגי המבצע ושותפים במימושו היו בוגרי תנועת "החלוץ" בדמשק, שהעפילו ומרביתם נקלטו בקיבוצים. סבי, מנחם לוזיה, היה מהפעילים במבצע. 12 שנים לפני כן הגיעו מדמשק הוא ושושנה סבתי, והיו ממייסדי קיבוץ אפיקים.
המעפילים הקטנים שהגיעו ב"מבצע האלף" נקלטו ב-80 קיבוצים ומושבים. כמו שהיו עבור ילדי דמשק וחאלב, יישובים אלה היו מקלט ובית לעוד עשרות אלפי מעפילים, פליטים, שורדים, אודים מוצלים מאש. אגב, למרות הניסיון שלך לפלג את הקיבוצים משכניהם במושבים, הם תמיד פעלו שכם אל שכם, זה לצד זה. ונכון, לעתים היו גם מתחים, אי הסכמות וניגודי אינטרסים.
כמו כל החברה הישראלית, גם אורח חייהם של הקיבוצניקים השתנה מאז; ישראל הפכה להיות פחות מגוייסת, שוויונית ומשימתית. הזרקור הלך והצטמצם ועבר מהכלל אל הפרט. הקיבוצניקים לא שונים: הם עברו אותם תהליכים, לטוב ולרע. הם חלק מהחברה הישראלית, בשר מבשרה. עזבתי את הקיבוץ שבו גדלתי, אבל אני יודע היטב שאין בו ובקיבוצים בכלל "מדושני עונג" (איך בכלל אתה מעז לומר בלילה לפני יום נורא כל כך שמישהו פה "מדושן עונג"?). כמו כל ישראלי, חיים בו אנשים שמבקשים רווחה למשפחתם, פרנסה הוגנת, קריירה, חינוך לילדים ובריאות טובה.
הבית הזה שקלט את אבא צבי וסבתא ברטה הפליטים, הבית שסבא מנחם וסבתא שושנה היו שותפים בייסודו, הוא הבית שאתה מנסה להוציא מחוץ לגדר. יש 270 בתים כאלה ברחבי המדינה, בתים שהם קהילות חיות, יוצרות, מתגייסות, מכבדות את מורשת האבות המייסדים.
אדם כמוך - שבוחר להשתלח, להסית, לעוות ולפלג - לא יכול להיות שר בממשלת ישראל. בבקשה, שחרר אותנו ותן לנו קצת פיוס ושקט ללב השבור.