ישראל היא מדינה מרובת מלחמות וקרבות, שחוותה אינספור מצבי דחק וקושי. אך נדמה שהפעם מדובר בטראומה מסוג אחר - טראומה קולקטיבית.
המושג "טראומה קולקטיבית" מתייחס למצב שבו אוכלוסייה רחבה חיה בצל אירועים טראומטיים, מגיבה עליהם ברמה הפסיכולוגית ומושפעת מהם. אך לא די בכך כדי להגדיר טראומה קולקטיבית. לא מדובר רק באירועים שהתרחשו לקבוצה גדולה של אנשים שלהם חיבור משותף. אלא שמעבר לחוויות המשותפות הקשות, קיימת גם תפיסה משותפת בזיכרון קולקטיבי. זיכרון שכזה, כמו כל זיכרון קשה - דורש עיבוד וליבון, ובתוך כך יצירת משמעות מחודשת. טראומה קולקטיבית, במהותה, היא תוצאה של הבניית נרטיב שבו מחזיק הלאום כולו, בניסיון לייצר משמעות כלשהי.
בשונה מטראומה של היחיד או של משפחה, האומה כולה שותפה בהחזקה של האירועים שגם אם לא קרו לנו כיחידים, הם קרו לאחינו ולאחיותינו, ואנחנו הופכים לשותפים פעילים ולא רק למשקיפים מהצד. זאת, מעצם החיבור בינינו, שמזמין יצירה קולקטיבית של התבוננות, שאילת שאלות, היזכרות והבניית משמעות.
אז כיצד בונים נרטיב אחרי אסון לאומי? וכיצד מעבדים את מה שקרה לכדי סיפור שאפשר לחיות איתו, ללמוד ממנו ואף לצמוח מתוכו?
ראשית, האסון צריך להגיע לסיומו, לפחות בהופעתו המיידית. שכול ואובדן כוללים תהליכים נפשיים מתמשכים, שבמידה רבה ממשיכים לעד. אבל כשמתרחשת לחימה פעילה הכוללת פציעות ואובדן חיים, כשבעזה מוחזקים חטופים שאנו כמהים לחזרתם ואחוזי פחד לגבי מצבם, עדיין קשה לדבר על תהליך החלמה ובניית נרטיב. מנגד, גם בשלבים הנוכחיים אנחנו עושים צעדים קטנים, שיספקו קרקע להבניה העתידית שלנו בהמשך את האסון הלאומי שפקד אותנו.
המוח האנושי, אף שהוא בנוי להתמודד עם אירועי דחק וטראומה, אינו מיטיב לעכל קטל וברוטאליות אנושית. בדיוק כפי שמערכת העיכול מאפשרת לנו לעכל את המזון הנכנס לגופנו, לקלוט ממנו את החומרים הדרושים ולסלק את אלה שאינם, כך פועלות גם מערכות עיבוד המידע שלנו, שתפקידן "לעכל" אירוע חיים ואף ללמוד מהם. כשהדבר אינו אפשרי, מכיוון שהאירועים הם (במילותיו של חוקר הטראומה ד"ר פיטר לוין) בגדר "יותר מדי, מהר מדי, חזק מדי" - המערכת הנפשית נתקעת. זיכרונות וחוויות אינם מתאחסנים במוח באופן רגיל, כסיפור שיש לו מילים ואפשר ללמוד ממנו. במקום זאת, הם מאוחסנים בצורה גולמית-רגשית- גופנית - וכך אנו מוצפים במראות קשים, ברגשות שליליים ובתחושות גוף בלתי נעימות. זהו הבסיס לטראומה, אישית וקולקטיבית.
להגדיל את האנושי שבנו
צפוי שרוב האוכלוסייה תושפע מאירועי 7 באוקטובר והמלחמה. אין פירוש הדבר שכולם יפתחו פוסט טראומה. עם זאת, כולנו נושפע לרעה מהאירועים שחווינו: נגלה תסמינים פוסט טראומטיים (דוגמת דריכות או עוררות יתר, עצבנות, קשיי ריכוז או שינה, הימנעות מתזכורות של הטראומה/אובדנים), וכן קשיים נוספים בתחום הנפשי, למשל דיכאון, חרדה וקשיים בין-אישיים שללא ספק יהיו ניכרים יותר באוכלוסייה.
ברמה הפרטית, כל אדם נדרש לדאוג לבריאותו הנפשית, ולעסוק בפעילויות ונוהגים שמגינים מפני השפעות האירועים הקשים. ברמה האישית, זה כולל דיוק של צרכים, אכילה מאוזנת, עיסוק בפעילות ספורטיבית קבועה, טיפוח קשרים חברתיים חיוביים והישענות עליהם, עיסוק בפעילויות יוצרות משמעות ועוד. במידת הצורך, יש לפנות לעזרה פסיכולוגית, ובייחוד טיפולים פסיכולוגיים ממוקדי טראומה דוגמת PE, SE ו-EDMR.
כאומה - כאוסף של פרטים, הנושאים זיכרונות קשים ומתמודדים עם השלכות נפשיות מורכבות - נידרש לעשייה רבה; עשייה הקשורה במהות להבניה מחודשת שלנו כאומה, ולהגדרת הרוח הישראלית הלאומית מחדש. רוח זו דורשת מאיתנו להגביר עיסוק במשמעות. ואכן, רבים התייצבו מתחילת המלחמה לא רק למילואים או לשירות צבאי, אלא גם לפעילות התנדבותית ענפה ומעוררת השראה, שעזרה להעביר את ימי חוסר האונים וגם האירה את הרוח הלאומית שלנו, המתמסרת והמעניקה לאחר.
ברמה הלאומית, המשמעות היא חזרה לחזון של מדינת רווחה. מדובר בהשקעה כספית במערכות הבריאות, הרווחה והחינוך, שמסמנת כי המדינה דואגת לאוכלוסייה האזרחית אל מול הקשיים והמשקעים. נוסף על כך, אי אפשר להתעלם מהשנה שקדמה למלחמה, שבמהלכה ראינו כמה פילוג יכול להתקיים בנו. כדי שנוכל להחלים, באמת ובתמים נדרשת יכולת להרגיש שייכים, מובנים, קשורים זה לזה. כשנפעל ביחד בחיפוש אחר משמעות וקרבה, וננסה להגדיל את האנושי שבנו - ניטיב להתגבר על הקשיים.
לא פעם, כשאדם אובד מהעולם, קרוביו מבקשים להנציח את היקר לליבם באמצעים שונים, כדי שמשהו ממנו ייוותר בעולם. הנצחה זו מבטיחה שלצד מסלול האבל, יתקיים גם מסלול של חיים. הסיפור שנבנה כאן ביחד, בתהליך עיבוד האבל והטראומה, יצמח ביום שאחרי מתוך קרקע של הנצחה ואחיזה בחיים. וזה מתחיל כבר עכשיו, כבר היום.
הכותבת היא עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית מומחית לטיפול בטראומה ומורה לטיפול בשיטת EMDR