סדרת מעשי רצח שזעזעה את ישראל בשנות ה-70 וה-80, שכונתה פרשת "הרוצח מכביש החוף" נותרה ללא שמישהו נתן עליה את הדין וככל שחולף הזמן, קטן הסיכוי כי אי פעם ייתפס. כאלף מקרי רצח שאירעו במדינת ישראל מאז קום המדינה טרם פוענחו.
תיקים באפלה - כתבות נוספות בסדרה:
"תיק בלתי אפשרי לפתרון": חידת רצח הילדה שזעזע את המדינה
"40 שנה את חסרה": הרצח הלא מפוענח של החיילת מהצפון
"אין אמונה שיתפסו את הרוצח": פרשת הבר נוער נותרה בגדר תעלומה
הקרימינולוג, ניצב משנה בדימוס אבי דוידוביץ', פעם סגן ראש היאחב"ל, מעריך כי מאז קום המדינה פעלו בישראל לפחות 30 רוצחים סדרתיים, שמתוכם רק 14 נתגלו ובתיאוריה הם אמורים להמשיך ולהעסיק את משטרת ישראל, הטוענת פעם אחר פעם כי תיקי רצח אינם נסגרים עד שהם מפוענחים. אלא שבפועל, עם או בלי כמאתיים וחמישים תיקי רצח הנוספים להם מדי שנה, ידיהם של חוקרי היחידות המרכזיות במחוזות המשטרה עמוסות עבודה, והתיקים הישנים נשלחים אחר כבוד לארכיונים, ממתינים למישהו שיואיל יום אחד להתוודות, לפריצת דרך טכנולוגית או הפתעה לא מתוכננת אחרת.
הפתעה כזו יכולה לבוא גם מכיוון החשיבה היצירתית. בארץ כמו בעולם הרחב, בהיעדר עיסוק משטרתי בתיקים האלה, ויש מדינות בהן יש מחלקות ייעודיות לתיקים ישנים "קרים", החשיבה מגיעה לא אחת מכיוון התקשורת.
הבמאים יותם גנדלמן וארי פינס והמפיקה מיקה תימור ניסו זאת עם "רוצח כביש החוף" בעונה השנייה של התוכנית "צל של אמת" ששודרה ב-2019, שבה טענו כי חמש הנשים המנוחות ז'קלין סמית, רחל הלר, עירית יעקבי, ליאונור בן-לולו ואורלי דובי (שברצח שלה הורשע שלמה חליווה שכונה "האנס הבכיין"), הן קורבנות אותו רוצח שפעל בשנות ה־70 וה־80 באזור כביש החוף בדפוס דומה שבו הקורבן נאנסה, נחנקה למוות באמצעות פריט לבוש ונמצאה מעורטלת. במקרה של רחל הלר גם הייתה הודאה מצידו של תושב כפר ראמה בשנת 2019 כי הוא רצח אותה, אך לבסוף הוא חזר בו ושוחרר.
הטענה אינה חדשה. היא שבה וצפה בכל פעם שבוחנים את הפרשיות האלה. הפתולוג ד"ר מוריס רוגב, מי שהיה מנהל המרכז הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר, בדו"ח שהכין לבקשת החוקר עזרא גולדברג המנוח, ניצב משנה לשעבר במשטרה, שנלחם על חפותו של עמוס ברנס מרצח רחל הלר שלבסוף זוכה, קבע עוד אז כי "בהתחשב בהיבטים השונים של אופן ביצוע הרצח וגרימת המוות", סביר שאדם אחד ביצע את הרציחות של שבע נשים.
השבע הן רחל הלר, ורד וינר, הדס קדמי, עירית יעקבי, אורלי דובי ליאונור בן לולו וז'קלין סמית. "אף אחד לא חקר אותי על זה, לא העדתי בזה בכלל לא הייתה חקירה נגדית שלי, אף אחד לא דיבר איתי מהמשטרה או הפרקליטות", הלין לימים גולדברג לתוכנית של אמנון לוי בערוץ 10. "זה נעלם כאילו שזה לא כתוב, בגלל שזה לא היה מתאים למשטרה להודות שהם טעו".
ד"ר ג'ורג' סקלי, הפסיכיאטר הראשי של מחוז מרכז במשרד הבריאות ולימים יו"ר ועדת ההיגוי הארצית לפסיכיאטריה, חווה את דעתו לגולדברג כי "לא מתקבל על הדעת ששבעת מקרי הרצח הנ"ל בוצעו על ידי אנשים שונים" וקבע "סבירות רבה שכל מקרי הרצח הנ"ל יכלו להתבצע ע"י אותו אדם בלבד". פרופ' אמנון רובינשטיין שתמך בגולדברג הסביר ללוי כי "המשטרה ראתה בזה כנראה התקפה עליה ועל שיקול דעתה ומיד היא התקפדה והתנגדה לזה".
"היו עוד פרטים ייחודיים, אבל אני לא אעלה על דעתי לחשוף אותם גם היום. שחס וחלילה לא יופיע יום אחד מישהו שיודע פרטים מוכמנים ואח"כ יוכל לטעון שלמד עליהם בתקשורת", אמר לוואלה יעקב גבע, שהיה אז חבר בצוות החקירה המיוחד המשטרתי שחקר את הרצח הלא מפוענח של הדס קדמי. אחת החיילות (והחיילים) שנרצחו באותה תקופה. הצוות חקר את הרצח החיילים דוד בוקרה, שאלתיאל עקיבא, יחזקאל תמם, דוד מנוס (שהיה אז בגדר נעדר) וכאמור קדמי. בהיותו בעל כתב יד יפה וברור, הוטל על גבע לתמלל את הודאות החשודים שנשברו בחקירותיהם בשב"כ והפלילו את עצמם. החקירות האלה זכו אחר לביקורת כי נכפו על החשודים ובמקרה של קדמי למשל, נפסלו אחת לאחת על ידי המשטרה.
ב-11 לדצמבר מלאו 40 שנה למציאת גופתה סמוך לקיבוץ בית אורן. גם הרצח שלה נותר לא מפוענח עד היום. יעקב גבע אומר כי הוא יודע בבירור כי לא נאנסה וכי הרצח שלה הוא חלק מאותן רציחות שבוצעו אז על ידי חוליות מחבלים, בד"כ מחבל ומחבלת, שפיתו חייל או חיילת לעלות לרכבם ואחר כך רצחו אותם בדרך זו או אחרת. "הדפוס היה דומה, אבל החוליות האלה היו עצמאיות, ביצעו כך רצח אחד ולא סדרה", הוא טוען בתוקף.
בעקבות הסדרה החליטה המשטרה לפתוח מחדש את חקירות הרצח אבל פריצת הדרך המיוחלת טרם התרחשה. שלמה חליווה בן ה-75 המכחיש כל קשר לפרשיות, כולל לזו בה הורשע, שוחרר באפריל השנה מכלא שאטה אחרי שריצה 47 שנות מאסר.
לטענת אבי (אבשלום) זלינגר, תחקירן מטעם עצמו ובגילוי נאות דמות שנויה במחלוקת, יש קווים משותפים בפרשיות רציחתן של "הנרצחות מציר חורב", קבוצה חלקית של הרשימה המורחבת של קורבנות תעלומת "הרוצח מכביש החוף", והן יכולות להביא לפריצת דרך בחקירה שנותרה בלתי מפוענחת ארבעים שנה ויותר.
"'הרוצח מכביש החוף' אסף ארבע מקורבנותיו מציר חורב-מוריה בחיפה - המסקנה מדובר ברוצח סדרתי, פסיכופט", אומר זלינגר, "הדפוס הזה הוא גם השיטה שלו, וגם הטעות המרכזית שלו. מדובר בפסיכופט מתוחכם שפעל לאורך כביש החוף והצליח בהטעיית חוקרי המשטרה. לרחל הלר ונאוה אלימלך שתי נרצחות מפורסמות מאד יש קשר הדוק בבת ים והן גרו באותה שכונה, ולמדו באותו בית ספר יסודי, אבל הרוצח שלהן נדד אח"כ צפונה מאימת המשטרה תוך ניסיונות ההטעיה של המשטרה. "על כל הגופות שפוזרו לאורך כביש החוף נמצאו אותם סימנים פולחנים, המעידים על רצח פסיכופטי עם מניע לא ידוע וברור".
"היה עוד חוט שני המקשר ביניהן, הוא מזכיר: "רחל הלר נרצחה בסמיכות למלחמת 1973, נאוה אלימלך בסמיכות למלחמת שלום הגליל ב-1982, דפנה כרמון במהלך מלחמת לבנון ב-1982, אורלי דובי בסמוך לאחר מלחמת לבנון ב-1983 והדס קדמי בסמיכות לאחר מלחמת לבנון ב-1984. זה חיזק את ההערכה המוקדמת שלנו שמדובר באיש צבא או שב"כ שנפשו התערערה בעקבות המלחמה. משם התחלנו בכלל את החקירה".
"הרוצח לא נתפס והוא מסתובב חופשי", טוען זלינגר שהצליח לגייס יותר מ-70 אלף שקלים שנדרשו לו להוצאת הספר שפרסם לאחרונה: "בעקבות הרוצח מכביש החוף", שבו הוא "חושף איש שב"כ שהוסתר 40 שנה על ידי המערכת", לדבריו, "סיפור אמיתי מגובה בתחקיר". הוא טוען שאם המשטרה ושב"כ ייקחו את קצה החוט העבה הזה שהוא נותן להם, הגילוי יביא לפענוח 15 מקרי רצח. "הייתי במשטרה ופניתי לשב"כ עם המספר האישי שלו בצבא, ומספר ת.ז שלו - הם שותקים כמו דגים", אמר השבוע לוואלה ושלח אותנו לקיבוץ בית אורן, שם החשוד שלו פעם התגורר.
יצאנו לבית אורן באחד הימים הגשומים. הכביש הצר והפתלתל לבית אורן, בינות יערות האורנים ולאורך הנחל, כשחומות כלא דמון ומגדלי השמירה שלו נשקפים מעל, השבוע מתוך הערפל, כמו נועדו לשמש רקע לסרט אימה. אלא שלמרבה הטרגדיה, הם אכן היו עדים ללא מעט רציחות אמיתיות לחלוטין. כמה מהן, כמו הרצח של דפנה כרמון, דני כ"ץ, הדס קדמי, אילן אשרוב.
בבית אורן מתברר כי החשוד שלו גם הוא שותק לעד כי לפני מספר שנים הלך לעולמו. השבוע, בביקור בקיבוץ אורן, שם התגורר האיש בעברו ארבע שנים, זוכרים אותו. בודדים יודעים לומר כי במלחמת לבנון הראשונה עמד לדין בגין אונס של מקומית, וריצה עונש מאסר בכלא צבאי, שאחריו לא העז עוד להראות את פניו במשק. הוא הגיע לקיבוץ ב-1979 במסגרת "חברת צעירים", עבד בעיקר במטעי הבננות, בהשקיה והתגורר בקיבוץ עד שסולק ע"י אסיפת החברים ב-1983. "התפקיד הזה אפשר לו תנועה חופשית לאורך כביש החוף", אומר זלינגר המשוכנע שהפרט הזה מחזק את התיאוריה שלו, והחשד.
חבר הקיבוץ שמוליק כהן שעבד בגידולי השדה זוכר את האיש ומתקשה להאמין. "הוא היה נטול כל אלמנט של אלימות. יצא שנפגשתי אתו לקפה מפעם לפעם באילת והוא אף פעם לא עשה עלי רושם כמישהו שמסתיר משהו".
"כנראה שמדובר ביותר מרוצח סדרתי אחד, אבל אין מי שיביט ברצינות בסדרת הרציחות הזו ויכול להגיד שלא מדובר ברוצח סדרתי. לעלות על רוצח סדרתי זה יותר מורכב מאשר על מי שביצע רצח באופן חד פעמי", מבקש לציין הקרימינולוג, ניצב משנה בדימוס אבי דוידוביץ', פעם סגן ראש היאחב"ל, שכתב מאמרים בנושא ומכיר את התיאוריות סביב "רוצח כביש החוף". הוא גם מסביר שלמשטרה, כאן או כל מקום אחר בעולם, יש בד"כ מוטיבציה שלילית להכריז כי היא בעקבותיו של רוצח סדרתי. "זה נתפס כמשהו שגם עלול לגרום לפניקה וגם יזמין ביקורת ציבורית", אמר דוידוביץ' לוואלה.
הוא לא אופטימי. "ככל שחולף הזמן הסיכוי לפענוח קטן ובכלל, כדי להגיע לתוצאות צריך לבצע פעולות יזומות הכוללות התגברות על מה שנקרא 'עיוורון הזיקה', כלומר למצוא קשר בין שני אירועים שלכאורה כלל אינם קשורים. בהיעדר פעולות כאלה, הסיכוי שמשהו חדש יצוץ מעצמו הוא אפסי. גם אם זה ייקרה, ואפילו אם מישהו בערוב ימיו יתוודה, סיכוי גדול הוא שמי שיגיע לארכיון של פרשיות מלפני חמישים שנה יגלה כנראה שתיק הנייר כבר התפורר והמוצגים נרקבו ואין עם מה לעבוד".
ממשטרת ישראל טרם התקבלה תגובה.