1 באוגוסט 2009. כמו בכל מוצאי שבת, הגיעו צעירים מהקהילה הגאה למועדון הבר הנוער של האגודה למען הלהט"ב במרכז תל אביב. עבור רבים מהם, זה היה המקום היחיד שהגן עליהם מפני הסכנות בחוץ, שסיפק להם את התחושה להרגיש בבית, להניח את הפחדים והחששות ולהרגיש בטוחים. אותו ביטחון הופר בברוטליות בשעה 22:40 כשאלמוני עם מסכה ובגדי הסוואה נכנס למועדון והחל לירות לכל עבר.
15 שנים חלפו מאז הרצח בבר נוער שהסעיר מדינה שלמה, אבל הרוצח עדיין מסתובב חופשי ואין קצה חוט שיוביל לפתרון התעלומה הגדולה - מיהו האיש מתחת למסכה שרצה בדם קר את ניר כץ בן ה-26 שהיה מדריך במועדון וליז טרובישי ז"ל בת ה-16 ופצע עוד 11 בני נוער, חלקם קשה שמתמודדים עם הכאב עד היום.
"כבר 10 שנים שהמשטרה לא מעדכנת אותי בכלום, אני אפילו לא יודעת אם התיק עדיין פתוח, אני בטוחה שהתיק מעלה אבק ואין אליו התייחסות כבר שנים", סיפרה איילה כץ אמו של ניר ז"ל בשיחה עם וואלה.
חקירת הרצח הוטלה על חוקרי היחידה המרכזית בתל-אביב, והייתה אחת החקירות היקרות ביותר בתולדות ישראל. 4 שנים לאחר הרצח, נמצא במקרה, על ידי מטיילים ביער סמוך לראש העין, אקדח שעל פי בדיקה בליסטית ממנו נורו הקליעים בבר נוער, אך החוקרים התקשו להתקדם בחקירה מכיוון שלא נמצאו טביעות אצבעות.
ב-5 ביוני 2013 המשטרה עוצרת את חגי פליסיאן לאחר שאסיר בשם זוהר (זאור) חנקישייב הפליל את פליסיאן וחתם על הסכם עד מדינה בתמורה למידע על הרוצח. חנקישייב טען שפליסיאן עשה זאת כנקמה על כך ששאול גנון, מייסד מועדון הבר נוער, פגע לטענתו באחיו של פליסיאן, בנימין. נגד פליסיאן הוגש כתב אישום חמור בגין שני מעשי הרצח וניסיונות הרצח אלא בפברואר 2014, בעקבות שחזור הודעות בין חנקישייב לפליסיאן, עלה החשד שעד המדינה בדה חלקים מעדותו והכתיב לפליסיאן את הדברים שכתב בהודעות המפלילות. בין היתר כתב: "תפסיק לדבר על הבר זין הזה. אני לא מבין למה אתה מנסה לפתוח את זה. מה שהיה מת, לא צריך להעיר את המתים אחי. זה החופש שלנו".
במרץ 2014 בוטל סופית כתב האישום נגד פליסיאן והוא שוחרר לביתו לאחר תשעה חודשי מעצר בהיעדר ראיות שקושרות אותו לרצח. במקביל לשחרורו, הפרקליטות הגישה כתב אישום נגד חניקשייב בין היתר בגין בידוי ראיון ושיבוש. במאי 2014 הורשע חנקישייב ונגזרו עליו חמש שנות מאסר וחצי. שנתיים לאחר מכן, נחתם הסכם פשרה, שלפיו המדינה תשלם לפליסיאן 2.2 מיליון שקלים.
"הבן אדם התאדה כלא היה"
"במהלך השבעה של בני הגיע לנחם אותי אחד המפקדים הבכירים בצבא והוא פנה לאחד החוקרים שהגיעו לנחם אותי ואמר לו שאם הם צריכים עזרה באמצעים טכניים, אני כאן", נזכרה איילה כץ. "זה רק מוכיח עד כמה הייתה מחויבות, אבל לא הצליחו לגלות את האמת. במשטרה טענו באותה תקופה שהם חקרו את כל מי שרק היה אפשר. היום אני יודעת שיש כמה אפשרויות: או שהרוצח מסתובב חופשי וצוחק על כולנו או שהוא נהרג בתאונת דרכים מתישהו או שהוא ברח לחו"ל. הבן אדם התאדה כל היה".
כץ לא מצפה לקבל יום אחד דפיקה בדלת ושיבשרו לה שמצאו את הרוצח. "אם זה יקרה, הם בטח יעשו את זה בטלפון. אפילו גרוע מזה - אולי בהודעה. אם זה יקרה אחרי כל כך הרבה שנים, זה בטוח לא יהיה בזכות יכולות המשטרה. אולי אם הרוצח יפשל, אבל אני לא מאמינה שיום יבוא ויתפסו את הרוצח".
גם יונתן בוקס, שנפצע קשה מאוד בירי בבר נוער, חושב כמו כץ. "ביצעו את החקירה מהיקרות ביותר ואין לאף אחד קצה חוט", הוא אומר בשיחה עם וואלה. "אילו רק היו משקיעים את הכסף שבוזבז בחקירה למען הפצועים, מצבנו היה טוב יותר, יש התרחשות אחת אפשרית שאני מייחל ליום שזה יקרה: שהרוצח יבוא להסגיר את עצמו ויגיד 'סליחה זה הייתי אני'".
איילה כץ שחזרה את הלילה הקשה בחייה. "אני זוכרת שהשעה הייתה עשר בלילה. זפזפתי בטלוויזיה ושמעתי שהיה פיגוע במועדון של הקהילה הגאה בתל אביב", היא נזכרת. "התקשרתי מיד לניר והוא לא ענה. עזבתי את הכול ונסעתי בבהלה לבית החולים איכילוב עם תחושה קשה שקרה לו משהו. חיפשתי את ניר בכל מסדרונות בית החולים, אך לא מצאתי אותו. ראיתי ילדים פצועים ואבודים שנפגעו באירוע הירי ופחדו להזדהות בשמם".
בשלב מסוים היא גילתה שהנורא מכל קרה ובנה נרצח. "נסעתי לאבו כביר כדי לזהות את בני ואף אחד לא נתן לנו להיכנס, ביקשו שאני אגיע רק יום למחרת, לא הסכמתי, הפכתי את העולם, צלצלתי לכל גורם אפשרי כדי שיתנו לי לראות את בני", היא מספרת.
"שיניתי גישה ואמרתי: 'אם אני חי, אני כאן כדי לחיות'"
בוקס היה בין הפצועים קשה כאמור יחד עם רז מישקין כששניהם הפכו למשותקים ומתניידים היום בכיסא גלגלים. חן לנגר הוגדר כפצוע הקשה ביותר באירוע וניהל מאבק ארוך להכיר בו כנפגע פעולות איבה. ביוני 2020 שם לנגר קץ לחייו. כמו איילה גם חייו של בוקס השתנו באותו הלילה הנורא כשעמד ליד חברתו ליז ז"ל בזמן הירי. "זה היה כמו סרט אימה, הבנתי שהיורה מאחוריי ואין לי לאן לברוח, קפאתי במקום", הוא מספר. "אני זוכר שהרוצח ירה בי בפעם ראשונה בכתף, ואז הרוצח זז הצידה להטעין את המחסנית, חזר וירה בי שוב ופגע בי בפעם השנייה בעמוד השדרה".
בוקס נשכב על הגב מתחת לאחד השולחנות. הוא ראה שהאמבולנסים מתחילים להגיע למקום, אבל לדבריו במשך חמש דקות אף אחד לא ראה שהוא מדמם ולא הצליח לדבר. "אחד הפרמדיקים התרשם שאני רק בטראומה והתעלם ממני, הרגשתי שנשמתי יוצאת מהמקום", הוא שחזר. "ביקשתי בקבוק מים וזרקתי אותו על צוותי הרפואה כדי לקבל את תשומת ליבם. אמרתי להם להפוך אותי על הגב כדי שיראו שאני מדמם, פינו אותי לבית החולים תל השומר, שם אושפזתי במשך שבועיים כאשר אני מורדם ומונשם".
בוקס היה בשיקום ארוך במשך שמונה חודשים ולא חשב שהוא הולך להישאר עם מוגבלות לכל חייו. כשחזר לביתו, הוא הבין עד כמה חייו השתנו. הוא הסתגר בביתו במשך חודשים ארוכים וסבל מדיכאונות קשים, שהובילו אותו לבדידות איומה. "החברים נעלמו לי והפסיקו להיות בקשר איתי. במשך השנים, שאלתי את עצמי הרבה שאלות כדי להבין למה זה הגיע לי ובמה חטאתי. עד שיום אחד שיניתי גישה ואמרתי לאלוהים: 'תשלם אתה לרוצח, אם לא בגלגול הזה אז בגלגול הבא, אם השארת אותי חי אני כאן כדי לחיות'".
גם לאחר 15 שנה מאז אירוע הירי, בוקס עדיין מתקשה לעכל. "כל רעש חזק של פיצוץ מחזיר אותי אחורה לרגע הזה. לפעמים גם עוברות לי מחשבות שאולי אני מכיר את הרוצח, או אולי אפילו הוא ביקר אותי בבית החולים כדי לבדוק אם אני מזהה אותו", הוא מסביר.
עד היום לא הוכח כי המניע לרצח היה שנאה לקהילה הגאה ובעקבות כך הפצועים אינם מוכרים בביטוח לאומי כנפגעי איבה. תחושת התסכול והנטישה מורגשת בקרב הפצועים, שמרגישים שהשאירו אותם מאחור, ללא סיוע נפשי ומימון טיפולים פסיכולוגיים. "ברור שהפיגוע כוון נגד הקהילה הגאה. אין סיכוי שבן אדם שלא מכיר את המקום ייכנס דווקא למקום ללא שילוט או אזכור לקהילה מבחוץ ויחליט לפגוע דווקא שם", קובעת איילה כץ. "הוא ידע בדיוק כיצד להיכנס וכיצד לצאת כמו מישהו שהכיר את המקום היטב, הייתה לרוצח מיומנות לחימה בנשק ובשטח בנוי, הוא נעלם תוך שניות ברחוב מרכזי בתל אביב. רק מישהו שמכיר מקרוב את המקום יכול היה להיעלם במהירות כזו. הילדים שניצלו סיפרו לי שהרוצח בחר במי לירות ובמי לא. הוא הסתכל להם בעיניים והחליט מי לחיים ומי למוות".
בניסיון לסייע לקהילה הגאה, השתתפה כץ בוועדות שונות של משרד הרווחה ובהן ביקשה לתת לקורבנות תמיכה וסיוע כספי שיאפשר להם לטפל בעצמם. "לטרגדיה שלנו היו המון השפעות בישראל. זה היה אירוע ששינה את ההתייחסות כלפי הקהילה הגאה", היא מסבירה. "הבר נוער נחרט בציבור הישראלי ונרשם כאחד האירועים שלמענו אנו מקיימים מדי שנה את מצעד הגאווה".
בניסיון למגר את האלימות נגד הקהילה הגאה, היא הגתה את רעיון "מרכז הדיווח" לזכרו של בנה ניר ז"ל, ובו זוכים עד היום חברי הקהילה לקבל קו קשב, סיוע משפטי, וסיוע במקלט להטב"ים. "היום בדיעבד, לאחר 15 שנים, אני מבינה שכל ההתעסקות בתפיסת הרוצח פגעה בי והחלטתי לא לתת לרוצח גם את החיים שלי, הבנתי שאני צריכה וחייבת להתמודד עם הכאב", אמרה כץ.
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "מדובר באירוע רצח שנמצא בחקירת משטרה שעודנה מתנהלת. מעבר לכך ומטבע הדברים לא נוכל להוסיף פרטים נוספים".