מילדות ועד בגרות, אנחנו מתנהלים ומנוהלים בתוך שלל סוגים של חוזים. חוזים מנהלים את קשרי הגומלין שלנו מול אנשים אחרים ומול מוסדות וארגונים, ומכתיבים באופן ברור את יחסינו איתם. הם קובעים מה אנחנו אמורים לעשות - ואיך אנחנו מצפים מהצד השני לפעול; אלו החוקים הכתובים והלא-כתובים של החיים שלנו ושל הציפיות שלנו ממי שמתנהל בחיים לצדנו.
החוזים הגדולים באמת קובעים איך נראים החיים שלנו מהלידה ועד הפרידה, כמו, למשל, החוזים הלא-כתובים מול המדינה ומוסדותיה. במהותם, אלו חוזי-על ארוכי-טווח: הם מכתיבים את אופן ההתנהלות היומיומי שלנו בעבודה, בבית, מול חברים, בצבא, מול הבנק, בחופשה. לא פחות חשוב, הם מכתיבים את תפיסת העולם שלנו, את האופן שבו אנחנו מתייחסים למציאות ומתנהלים באמון (או באי אמון) מול בני אדם ומערכות. כאשר חוזי-על כאלו מופרים, תפיסת המציאות שלנו משתנה. כשמדובר בהפרה בוטה או מזלזלת במיוחד, היא תגרום לנו לתהות: בעצם, גם אני יכול להפר את החוזה, נכון? אולי מעולם לא היה חוזה? יאללה, שוברים את הכלים.
החוזה של אזרחי ישראל עם מדינתם היה מבוסס מאז ומעולם על נאמנות דו-צדדית ועל נתינה מתוך אמון וללא גבולות ברורים. חוזה בסגנון "כשהמדינה צריכה אותנו - אנחנו נגיע, ובמהירות, ואנחנו מצפים ממנה לאותה מחויבות". לצערנו הרב, קשה לדמיין את החוזה הזה כך היום, אחרי שבעה באוקטובר. תם עידן התמימות. מאז אותו יום נורא, נראה שרוב האזרחים תופסים את החוזה שלהם עם המדינה אחרת לגמרי, בסגנון "כשהמדינה צריכה אותנו - אנחנו נגיע, ובמהירות, אבל אנחנו כבר לא מצפים להרבה בתמורה". חלק אולי אפילו חושבים לעצמם עכשיו שאין להם יותר חוזה עם המדינה, שהם לא מאמינים לה יותר; החוזה נשבר, והם נשברו איתו.
השבר הזה משליך לא רק על העתיד, אלא גם על האופן שבו אנחנו תופסים את העבר. ישראלים רבים, שהתייצבו בלי להסס, התנדבו ולחמו והקריבו את היקר להם מכל, תוהים עכשיו: בעצם, אולי רק דמיינו את הכל? אולי תמיד זה היה חוזה חד-צדדי, ורק לא רצינו לראות? באיזו מדינה חיינו? מה חשבנו לעצמנו?
מבחינת אנשים רבים, המדינה בגדה בהם ובחוזה איתם. כמו בזוגיות ארוכת שנים, זה מצב מורכב, שמעמיד אותנו במבחן קשה.
איך ממשיכים הלאה? ברור לגמרי שאי אפשר להתעלם מתחושת הבגידה, וברור גם שאם רוצים להמשיך לחיות פה, צריך לנקוט צעדים אמיתיים ומשמעותיים לקראת חוזה חדש. איך מתחילים את התהליך? בבקשת סליחה מאיתנו. סליחה בקול רם וברור: חטאנו, פשענו, אכזבנו, בגדנו. רק אז אפשר יהיה להתחיל לכתוב חוזה חדש.
המאמר לקוח מתוך הספר "מר הפקרה - מורשתו של נוטש החטופים", ביוזמת פורום משפחות להצלת החטופים