לפני מאה ימים התעוררתי לבוקר הראשון של חיי השניים, ומאחר שאני ישראלי, אעשה את המעשה הישראלי ביותר ואספר איפה הייתי ומה עשיתי בשעות הראשונות של חיי החדשים, בתקווה שתסלחו לי - ולו למשך כמה פסקאות, על סיפורי "המחדל ואני".
מה למדנו? 100 ימים למלחמה - לפרויקט המיוחד בוואלה! - לחצו כאן
ובכן, בשעה הראשונה לחיי החדשים זו הייתה עוד שבת רגילה, אמנם שמחת תורה, אבל עבור חילוני שכמוני, המשמעות העיקרית שלה לא הייתה להתחיל מבראשית, אלא שהיא מסיימת את תקופת החגים והחופשים. טיול קצר עם הכלבה ושתי כוסות קפה מאוחר יותר, נטלתי ליד את הלפטופ כדי לכתוב את הטור השבועי שלי למעריב.
במוצאי אותה שבת היו אמורות להתקיים בתל אביב גם הקפות שמחת תורה וגם המחאה הקבועה בקפלן, והטור שלי נועד לפייס: מדובר בשני אירועים שהם שני חצאים של אותו השלם, גרסתי - ואיני מציין זאת כדי לקבל את פרס ישראל לשלום בית, אלא כדי שניזכר ביחד מה העסיק אותנו עד לרגע שבו נשמעה האזעקה הראשונה. "בטח טעות", הרהר לעצמו האיש שהייתי אז, לפני מאה ימים שכמותם כמאה שנים, עת צפירה עולה ויורדת פילחה את האוויר. עד כדי כך הייתי משוכנע שבתקלה עסקינן, עד שאפילו לא הערתי את בני הבית האחרים.
רק באזעקה השנייה הבנתי, כמו רבים אחרים, שטעות איומה אכן מתרחשת, אבל לאו דווקא במערך ההתראה שמפעיל את הצופרים: חברה קרובה שלחה אלי סרטון וידיאו של הריסות דירתה בתל אביב וציינה שלמרות שהדירה נחרבה כליל (והיא ניצלה רק מפני שהספיקה להימלט לחדר המדרגות), הרי שאוסף בקבוקי היין שלה כמעט שלא נפגע. כלומר אפילו היא, מתוך ההלם של מי שביתו ספג פגיעה ישירה, סברה שמדובר בקוריוז בתוך שגרה של "סבבים". ממדי האסון עוד לא היו ידועים כמובן, אפילו לא לנצורים בממ"דים שהיו בטוחים שבעוד רגע או שניים יגיע צה"ל ויפסיק את הסיוט, אבל זה, אללי, רק הלך והתגבר עם כל דקה שחלפה.
מעבר ליגון שבו הייתה שרויה מדינה שלמה, החל לפעפע גם הזעם: איך עלובי הנפש האלה, שנהגנו להתרברב שאנו יודעים בכל פעם שמישהו מהם הולך לשירותים, הלמו בנו כך? וכאשר מהלומת הנגד של ישראל בוששה להגיע, היה לי ברור שכבר לא תגיע לעולם: מי שרוצה להפוך את עזה למגרש חנייה, עושה זאת בתוך חמש דקות, לא בתוך חמישה חודשים.
הוא לא "מרכך" בהפצצות על יעדים מתוך בנק מטרות, לא ממתין עוד כמה שבועות לכניסה הקרקעית, לא עובד כירורגית, לא מפיץ כרוזים שמודיעים לתושבים היכן בדיוק נתקוף מחר - ובטח שלא מעביר סיוע "הומניטרי", מילה שהוכנסה למירכאות שכן השלל נופל ברובו לידי חמאס.
אה, כן, הנה לכם כבר קו ראשון לדמותי החדשה בת מאה הימים: היחידים שאינם אשמים בפשעי 7 באוקטובר הם הילדים (ובעזה מדובר בערך במחצית האוכלוסייה). למה? כי בעוד ידידינו בעולם בטוחים שבעזה גרה אוכלוסייה שוחרת שלום, או לכל הפחות חפה מכל פשע, שעל חייהם השתלט ארגון טרור רצחני (כמה טיפשי היה למתוח קו ישיר בין חמאס לדאעש: חשבנו שזה יגרום לעולם להבין, אבל בסך הכל עזרנו לו לטעות), הרי שהישראלי החדש מבין שהאוכלוסייה העזתית היא שהצמיחה מתוכה את המפלצת, האכילה אותה, טיפחה אותה ולכן שותפה מלאה לכל מעשיה.
מצידי תתבעו אותי בהאג, אבל אני אטען להגנתי שהחוק הבינלאומי לא תקף במזרח התיכון, מהסיבה הפשוטה שהוא נכתב על ידי אנשים שלא מאמינים שיש מי שיכולים לשלוח את ילדיהם לאוניברסיטה, אבל בוחרים לשלוח אותם להיות רוצחים שימותו כשהידים. אני לא מאשים אותם, אגב, כלומר את מצדדי החוק הבינלאומי: גם אני, כמו רבים בישראל, שכנעתי את עצמי במשך שנים שאין פלסטיני רע, אלא פלסטיני שרע לו... זהו, שלא.
בזיזת הסיוע ההומינטרי בעזה
העולם כולו נגדי
לא רק כ-1,300 מבני עמי איבדתי באותה שבת, אלא גם כמה חברים ברחבי העולם: ביחד שרנו ביטלס, ביחד קנינו בגדים בגאפ או לווייס וביחד שאגנו נוכח גולים במונדיאל. היו לנו אותם גיבורי תרבות: מוזיקאים, שחקנים - מקולנוע ועד לכדורגל, חשבנו אותו הדבר על זכויות אדם, מיעוטים, להט"ב, דבקנו בהשכלה כמניע לקדמה ובשאפתנות כמנוע לצמיחה. כל זאת בהבדל אחד בלבד: השכנים שלהם לא התעוררו בבוקר ורצחו משפחות שלמות בבתיהם, לא אנסו נשים צעירות שיצאו לחגוג במסיבת טבע ולא חטפו תינוקות. השכנים שלי כן.
ומה שגרוע אפילו יותר מהעובדה שהם לא מסוגלים להבין שנשרף לנו הפיוז, הוא שאנחנו לא מסוגלים להראות לעולם שהשתבשה דעתנו. המענה הכירורגי של מדינת ישראל הוצג לנו כניסיון לשחק לפי כללי המשחק הבינלאומי, אבל בהפוך על הפוך הוא זה שדווקא מחליש את צדקת הטיעון שלנו. לו היינו הולמים בעזה כפי שהגיע לה, אולי היו מבינים שמה שאירע בשבעה באוקטובר אינו עוד פרק בסכסוך הבלתי נגמר ביננו לבין הפלסטינים, אלא מתקפה ברברית מכוכב אחר, מפלנטה שבה לא מתקיים שום רגש אנושי.
יהיה מי שיצביע על כך שבתקיפות צה"ל נהרגו כבר יותר מ-20 אלף מתושבי עזה, רק כ-40% מהם מחבלים פר-אקסלנס. הבעיה היא שכאשר אתה מבצע אקט שכזה בשעה אחת, מבינים שהנסיבות היו כה חריגות ומזעזעות, עד שחייבו מהלומה הולמת. כאשר המחיר נגבה מעזה בתשלומים שפרוסים (נכון לרגע כתיבת שורות אלה) על פני שלושה חודשים, מאשימים אותך ב"רצח עם".
אובדן האמון בין הישראלי החדש שאני לבין הקהילה הבינלאומית הוא משני לעומת אובדן האמון בבית פנימה. ניחא הפוליטיקאים, להם לא האמנתי כבר מההצהרה הראשונה שבה נשבעו לרסק, להפיל, למוטט, לחסל - תבחרו אתם את המינוח המתאים - את חמאס. על מה דנים עתה? על איזה מנגנון סיום שבמסגרתו יישארו חמאסניקים חיים - ושבמקרה הטוב יאפשר לנו לפשוט עליהם נקודתית מעת לעת - וגם את זה הם יוכלו להפסיק אם יסכימו לעסקת מחבלים תמורת חטופים.
במילים אחרות: שוב הולכים לסגור פה את הסיפור במעין תיקו שכולו הפסד, תיקו הרה אסון בהשלכות שלו על ההרתעה הישראלית החיונית כל כך להישרדותנו. תיקו שכדי שנקבל אותו יטביעו אותנו בתפנוקי השקט, שאליו נתמכר ברצון עד שתגיע המהלומה הבאה, כואבת אפילו יותר, עד כמה שקשה להאמין בכך. אבל אובדן האמון במערכת הפוליטית, שעוד נידרש לו, הוא משני לעומת אובדן האמון של הישראלי החדש במערכות שזכו לאמינות גבוהה יותר בקרבנו.
זה לא שהייתי כזה פתי: ידעתי שתעשיית התקשורת והדוברות הצבאית, כולל עיתונאי החצר שלה, עובדת רק בהגדלת תקציב הביטחון (המערכה היחידה שבה צה"ל יודע לנצח, להכריע ולהכניע), ובכל זאת האמנתי. אם לא לפרטים המדויקים, אזי לפחות לעיקרי הדברים. אם היה משפט אחד שחזר על עצמו בכל כתבות החגים שקדמו לאסון, בעיקר באלה שעסקו בחמישים שנים למלחמת יום הכיפורים, הרי שזה היה "צה"ל מוכן לכל תרחיש".
המשפט הזה, בהטיות שונות שלו, לא היה רק היחיד שחזר על עצמו שוב ושוב בשורה של עשרות כתבות מפי גנרלים ושופרותיהם, אלא גם המשפט היחיד שצה"ל לא הצליח לעמוד מאחוריו באותו בוקר נורא. מילא שאנחנו, האזרחים, התמכרנו לאמירות המרגיעות של הצבא, אבל עושה רושם שצה"ל בעצמו ראה כבטחונות אמינים את הצ'קים ללא כיסוי שפיזר.
לכן אני מקווה שתסלחו לי, הישראלי החדש, על שאיני מאמין כבר לאף מילה יותר: מהמילים הגבוהות בהצהרות ראש הממשלה, דרך הזעם האצור בשפת הגוף של שר הביטחון ועד לעילגות החביבה והכובשת של דובר צה"ל. אני יודע שרמת האמינות של מילותיהם היא כזו של ההבטחות שניתנו לתושבי הנגב המערבי, בעודם נאלצים לבחור בין חנק מעשן לכדורי המרצחים, לפיהן הסיוע בדרך.
חרדה קיומית
הישראלי שהייתי עד לבוקר של 7 באוקטובר היה של אזרח שחי במדינתו, לבטח יודע אמנם שסכנה היא חלק מהחיים ובמיוחד מהחיים במזרח התיכון, אבל חושב שקיומו מובטח. לא עוד. איך אני יודע? כי הריצה המטורפת של מנהיגים מן העולם, החל מדוד קשיש, נחמד וציוני כמו ג'ו ביידן ועד פוליטיקאים חלקלקים וציניים הרבה יותר, כמו רישי סונאק או עמנואל מקרון, ביטאה לא רק ידידות כלפי ישראל ואפילו לא חשש לגורלו של המוצב המערבי החודר והקדמי ביותר בלב המאפליה האיסלאמית, אלא יותר פחד שמא נשלוף, בצר לנו, את נשק יום הדין שבו אנו - על פי פרסומים זרים כמובן - אוחזים, ונהפוך לא רק את עולמנו, אלא גם את עולמם.
כולם נתפסו להצהרה הטיפשית של שר המורשת עמיחי אליהו, אבל פספסו עד כמה האמינו בעולם - ולו לרגע, שזה בדיוק מה שאנחנו הולכים לעשות. אני יודע שאנחנו שונאים להיזכר בשעות ההן, אבל ביומיים הראשונים למלחמה היה נדמה שמה שאירע ביישובי העוטף עלול להתרחש כמעט במקביל ביישובי גבול הצפון, בהתנחלויות וביישובי השרון - ובעצם, כשחלק מהאיום הוא מלמעלה, מכיוון השמיים שיתמלאו בטילים מביירות, דמשק, תימן וטהרן, לא היה נותר אפילו לא יישוב אחד בטוח במדינת ישראל.
איך היינו מגיבים אז? מה היה קורה לו אל הטויוטות הלבנות מהרצועה שהגיעו לשדרות, היו מצטרפות גם כאלה שדוהרות מלבנון אל קריית שמונה ונהריה? אם למישהו נדמה שאני משרטט עכשיו תסריט מופרך, אין לי אלא לקנא בו. העובדה שבעולם הגדול חשבו שאנחנו במרחק של חמש דקות מללחוץ על הכפתור, רק מלמדת על גודל הסכנה האמיתית.
האם ניצלנו בזכות התגובה האמריקנית בדמות נושאות מטוסים, צוללות ורכבת אווירית? אם כן, התשובה מטרידה ממש כמו הנסיבות שעוררו אותה. זה אומר שלא רק שקרים של פוליטיקאים או של גנרלים הזינו אותנו במשך השנים, אלא גם משהו שהוא מאבני הייסוד של הציונות: לקיחת האחריות על גורלם של היהודים בידיהם - וידיהם בלבד. אם אנחנו בסך הכול הנצנוץ המזרחי ביותר על דגל הכוכבים והפסים, בואו נפסיק עם הפארסה הזאת שנקראת ציונות ונלך ישר על גרין קארד בואכה אזרחות מלאה. מה יש לנו לריב על כן או לא ביבי כאשר הבחירה האמיתית בנוגע לזהות של מי שיחליט על גורלנו היא בין ביידן לטראמפ? הרי ממילא התומכים של שניהם חופפים למחנות הפוליטיים בישראל, אז למה שלא נלך על זה - במקום לפטם את עצמנו בשקרים על עצמאות וריבונות?
הישראלי הבטוח בעצמו, בעמו, במדינתו ובצבאו שהייתי לפני המלחמה כבר לא גר כאן יותר. במקומו התעוררתי מחדש כישראלי חרד לקיומו, לא רק מפני שהוא מבין שהאדמה שעליה הוא מתהלך עלולה לרעוד שוב מתחת לרגליו, אלא גם מפני שהוא מבין שרילוקיישן (קצר מועד או הגירה של ממש) כבר אינו ממש אופציה - ולא משנה כמה דרכונים זרים יהיו לו. חיים של יהודי בכל מקום בעולם קשורים לחוסנה של מדינת ישראל. בלעדיה, אפילו מקומות שנחשבים לקוסמופוליטים ומכילים, מניו יורק ועד לברלין, כבר אינם אופציה לחיים אלטרנטיביים, שלא לדבר על ערים ערביות בהתהוות (גם אם עדיין אינן מודעות לכך) כמו לונדון ופריז.
אם עבור חלק מאיתנו הפתרון לפיצוץ שהולידה הסתירה המובנית בצירוף המילים "יהודית ודמוקרטית", היה לקדש את הדמוקרטיה ולבחור בחיים במקום שהוא פחות יהודי אבל יותר דמוקרטי, באה המציאות וסגרה אפילו על החלק הזה, שהבין שהוא עונד טלאי צהוב בכל אשר יפנה.
מזל שיש לי אקדח
בעלות על כלי ירייה, שאינה קשורה לסכנה ביטחונית מתמדת או לעיסוק בתחום האבטחה, נראתה לי תמיד עניין לחסרי ביטחון עצמי, בעיקר גברים שאינם סגורים על מעמדם. המספר הרב של חברים יקרים שרכשו אקדח והוציאו רישיונות לנשק, מבהיל אותי כמעט כמו האפשרות שאקלע לזירת פיגוע שבה אצטרך להשתמש במקל או באבן כאמצעי אחרון להגנה עצמית.
אין זאת כי מדובר בפחד, בהכרה כי קרב היריות הבא עלול להתנהל בתוך הבית פנימה, בבית הקפה השכונתי או ברכב בדרך לעבודה. בעיניי זו רק שאלה של זמן עד שנזקו של הנשק הזה יהיה רב מתועלתו. מדובר בבכייה לדורות, כי הרי לא נולד המחוקק שיקשיח את התנאים ויואשם, בפיגוע הבא (שיגיע בוודאות) שחלק מהדם הוא על ידיו שאספו את הנשק. ההנחה הוודאית בעיני שבנשק הזה יירצחו יותר נשים (למשל) מאשר מספר הקורבנות בפיגועים, לא תעמוד לשום פוליטיקאי חפץ חיים במדינה שמסרבת ללמוד חשבון פשוט.
אלא שלענייננו זה כמעט לא משנה. מה שמשנה הוא שאני, הישראלי החדש, הפכתי לדמות מסרט אפוקליפטי: מרים את ראשי המדמם מול מראה סדוקה ובידי אקדח. הרבה שאלות מעסיקות אותי מרגע שהתברר לי שלנצח נגזר עליי לחיות על חרבי. רובן עוסקות בשאלה כיצד ניתן לצקת תוכן ערכי ומוסרי לחיים שכאלה. איך נשארים בני אדם גם מתוך הכרה שגבייה של חיי בני אדם אחרים היא מס החיים שלנו? איך ממשיכים להתנהל מול מרחב עוין מבלי להפוך לגזען חשוך?
המשימה שלי, הישראלי החדש, היא איך להשתמש באקדח שנתנו בידי מבלי לירות לכל עבר כאדם השורק באפילה מתוך הפחד, אבל לא פחות מכך: איך לערוך את חשבון הנפש הנוקב הזה מבלי לפגוע בעצמי? במבט כואב אך בהיר מביט הישראלי החדש שהפכתי להיות על סביבתי-סביבתו, שנוסף לה ממד חדש שלא הבחנתי בו מעולם. אני מזהה את הסכנות, אבל אפילו מתוך הפחד, רואה לצידן גם את אבני הבניין. האם מן האבנים האלה ייבנה ההר?