בכל פעם שניצת פה מחדש הסכסוך המזוין, והלהבות בוערות להשחית, אני שומע את קולות הגנרלים והפרשנים וחופן את ראשי בידי בייאוש. מה הם מוכרים לציבור, אני שואל את עצמי; שקרים שהם מאמינים בהם בעצמם? סתם שקרים גסים? נפח ההיבריס הבלתי נתפס, שליווה את הרטוריקה הביטחונית של ישראל בעשורים האחרונים, מתגמד מול הפער בין חוסר האונים לבין היכולת הממשית של ישראל במערכה האחרונה, ומה שהמומחים ממהרים להגיש לציבור החבוט. לא יודע מה מזין את מה יותר: הצורך של אזרחים ישראלים לא להבין את המצב לאשורו, את מגבלות הכוח, את עוצמת הנזק ואת עומק האבסורד; או ההאכלה הכפויה של הציבור בסיסמאות נבובות, כמו זו שיצאה לפני יומיים מפיו של מפקד פיקוד הצפון אלוף אורי גורדין: "כשיגיע הרגע ונצא למתקפה, היא תהיה נחרצת ומכרעת".
לדרג הצבאי, שחוזר על המנטרות האלה לגבי לבנון מאז 7 באוקטובר, נוסף גם הדרג הפוליטי המקומי; וראשי הרשויות בצפון לא מפסיקים לקרוא "להבעיר את לבנון" - כאילו דרום לבנון לא בוערת, כאילו מדובר בשריפת פסולת בחצר, כאילו יש פה איזה זבנג וגמרנו שמישהו פשוט לא הספיק להנחית.
תנו דעתכם רגע - מה יהיה נחרץ ומכריע? יותר מתשעה חודשים נלחמת ישראל בארגון עממי, פארא-צבאי, שצמח בתנאים די קשים לבניית צבא - ושום דבר נחרץ ומכריע כבר לא יהיה שם, מהטעם הפשוט ש"נחרץ ומכריע" לא לוקח קרוב לשנה. לא צריך סיווג יותר גבוה משלי (בלמ"ס) בשביל להבין שחיזבאללה, בהשוואה לחמאס, הוא מעצמה צבאית. במלחמת לבנון השנייה ישראל חרצה והכריעה במשך שבועות בהפצצות בביירות, בצור, בצידון - ודבר לא הוכרע או נחרץ. אחרי 34 יום, עם 10,000 חיילים בתוך לבנון; אחרי קרבות איומים ונוראים; אחרי שהצפון בער, ואחרי שלבנון בערה - ישראל חתמה על הסכם הפסקת אש, ולא חרצה, ולא הכריעה.
העוצמה של חיזבאללה היום רק גדולה יותר. אם נשים רגע בצד את הקורבנות הצפויים בצד הישראלי במקרה שישראל תפתח את שערי הגיהינום הלבנוני, את המחיר ההומניטרי הנורא בצד השני, את הנזק הכלכלי שכבר עכשיו הוא אדיר, את חוסר התוחלת שבהרג וההרס - לאיזו הכרעה צבאית מצפה גורדין?
דומה שהמיתוס השליט בתפיסה הישראלית של הצד השני בעימותים צבאיים, הוא זיכרון מפומפם לעייפה של חיילים מצרים בורחים מהחזית, מתישהו ב-56' או ב-67', ומשאירים מאחוריהם את הנעליים. אין הבל גדול מזה. היעדר הריספקט הבסיסי למי שנלחם מולך עלה לישראל בחיי חיילים ואזרחים לאין מספר. הטראש-טוק, שטוב בזירת האגרוף, הוא אווילות מוחלטת מבחינה צבאית. ויתרה מזאת, הוא פוגע בעצם הלגיטימציה של צד כלשהו במלחמה לראות את עצמו כבעל עמדה שראוי להגן עליה, במיוחד אם הוא רוצה, יום אחד, להפסיק לחיות על חרבו.
אבל שוב, נניח בצד את ההיבט ההומני, שעליו כמעט אף אחד פה לא רוצה לשמוע כשהתותחים רועמים. הלוואי שהציבור היה מבכר לפחות לא להיות טיפש. לפחות היה משתמש בזיכרון שלו. מישהו זוכר שישראל כבשה כמעט את כל לבנון? צרה על ביירות? גירשה את אש"ף לטוניסיה וניסתה להעלות לשלטון את משפחת ג'ומאייל? מישהו זוכר כמה זמן זה נמשך? משנת 1982 עד שנת 2000 - 18 שנה של נחרצות והכרעה, שהסתיימו ביותר מ-1,200 חיילים הרוגים, ובהתעצמות צבאית של השיעים בדרום לבנון, עד הפיכתם לכוח שיכול ורוצה למרר את חייה של ישראל כולה, ולא של הצפון לבדו.
מה יהיה שונה עכשיו, אם כן, מבחינת "עוצמת המכה"? פצצות כבדות יותר על הדאחיה מאשר במלחמת לבנון השנייה? יכולת יירוט משופרת בזכות כיפת ברזל והחץ? אולי הכתבים הצבאיים למדו בינתיים להגיד "בינת ג'בייל" לא במלעיל אחוקי, וזה מה שיכריע? מפלס הטסטוסטרון, שמרקיע שחקים בכל פעם שישראל מגלה את מגבלות כוחה, יוצר תערובת של זעם ואופוריה, ואז מישהו תמיד מגניב גם איזו אופציית אטום. למה לא, בעצם? למה לא להיות הראשונים שעשו את זה מאז מלחמת העולם השנייה, להרוג בבת אחת עשרות אלפים, לדון דורות של לבנונים למחלות גנטיות ועל הדרך להרעיל בקרינה רדיואקטיבית את מקורות הירדן, ולהמיט חורף גרעיני על הגליל?
או שאולי מוטב להתחיל להחדיר לתודעה, אחרי כל כך הרבה שנים, שלחיזבאללה יש יכולת עמידה די מרשימה מול צה"ל, שלא תוכרע במכה נחרצת - בדומה לארגונים הפלסטיניים, כפי שהמציאות מוכיחה וכפי שההיגיון היה צריך להשיג. אבל אולי הכוח של חיזבאללה - או מוטב, הרצון שלהם להילחם - יהיה פחות משמעותי אחרי שינוי תפיסה כולל כלפיהם בישראל, במסגרת מהלך אזורי שיהיה כרוך בהבנה אמיתית של מגבלות הכוח; ובמהלכים מדיניים שידרשו פשרות, ויתורים ועוד כל מיני דברים שהרבה פחות נוח לשמוע מאשר את הסיסמאות המסמאות "נכה בהם, נחזיר אותם לאחור".
הכותב הוא עיתונאי וואלה ומורה