מפת האיומים: כך נתגונן מטילי חיזבאללה אם המצב בצפון יתדרדר

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל מקפיד ארגון חיזבאללה כמעט מדי יום על שיגורים של טילי נ"ט, רקטות וכלי טיס בלתי מאוישים לעבר ישראל. מאות כאלה שוגרו עד כה, חלקם יורטו בידי סוללות כיפת ברזל, אחרים נפלו בשטח לבנון עצמה, אבל היו גם כאלה שהצליחו לפגוע באזרחים ובלוחמים ישראלים.

אבל זוהי רק טעימה קטנה מהארסנל שצבר נסראללה מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006, ומגיע לפי ההערכות ליותר מ-150 אלף רקטות וטילים. מצבור רקטי שאין גם לרוב הצבאות באירופה, שסופק לו בידי איראן, שמנסה לנהל על אדמת לבנון פרויקט לשדרוג חלק מהרקטות למדויקות, וסופג בכל פעם התקפות אוויריות.

אלה ההערכות של המכון לביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, ה-INSS. רובו, יצויין, זהה לזה שהחזיק חמאס ערב המלחמה, אבל בכמויות גדולות הרבה יותר, עם יכולת שיגור של רקטות רבות יותר בו זמנית, ויותר טילים מדויקים וארוכי טווח. הטילים של והרקטות של חיזבאללה כוללים את הסוגים הבאים:

40 אלף רקטות גראד: מה שפעם היינו מכנים קטיושות, רקטות פשוטות לטווח 15-20 ק"מ, שתושבי קריית שמונה מכירים כבר עשרות שנים. ראש הקרב שוקל כ-20 ק"ג.
80 אלף רקטות פאג'ר מסוג 3 ו-5, כמו גם רקטות חייבר וראאד 2 ו-3: מגיעות לטווח של כ-40 עד 100 ק"מ. כאן מדובר לא רק על רקטות שיכולות להגיע מעבר לחיפה, אלא גם על ראשי קרב כבדים וקטלניים יותר, במשקל עד כ-100 ק"ג.
30 אלף רקטות זילזאל ופאתח 110 (M600): לטווח של 200 עד 300 ק"מ. רקטות מתקדמות יותר, מה שתבטא במהירות מעוף של פי 3.5 ממהירות הקול, ובעיקר בראש קרבי של 450 עד 650 ק"ג שיכול להסב נזק רב גם למבנים ממוגנים. כמה מאות מהן כבר הוסבו לפגיעה מדויקת, בסטייה של כ-10 מטרים, מה שיכול לאפשר להן יכולת פגיעה מדויקת במטרות אסטרטגיות בישראל, כמו תחנות כוח, סמלי שלטון, ומטרות צבאיות.

• עשרות בודדים של טילי סקאד C ו-D, שסיפקה חיזבאללה לסוריה, לטווח של עד 700 ק"מ: טיל ותיק ששוגר לישראל לראשונה במלחמת יום הכיפורים ואחר כך במלחמת המפרץ. ראש קרבי של מאות ק"ג, אבל דיוק של עשרות מטרים.
• כלי טיס בלתי מאויישים: איראן סיפקה לחיזבאללה סוגים שונים של כלי טיס בלתי מאויישים, בהיקף של אלפי כלים. לצד כלים לאיסוף מודיעין מדובר בעיקר חימושים משוטטים שנועדו לטוס באיטיות אל המטרה ולהתפוצץ עליה כמו האבאביל הוותיק שעוד הופעל נגד צה"ל במלחמת לבנון השנייה, אך גם שאהד 129, חיקוי איראני להרמס 450 זיק של חיל האוויר, כטב"מ שיכול לאסוף מודיעין ולתקוף ואם לא יופל ישוב לבסיסו להתחמש אמחדש.
• רחפנים: התמונות של רחפני החמאס מטילים פצצות על מצלמות גדר הגבול בין ישראל ועזה והטנקים הישראלים הבודדים שהיו בכוננות מול עזה ב-7 באוקטובר הן דוגמא ליכולת שצבר גם חיזבאללה, במספרים גדולים יותר.
• טילי יבשה ים סילקוורם ויאחונט: טילים שנועדו לפגוע בספינות חיל הים ובאסדות הגז. הסילקוורם הוא טיל מיושן שהצליח לפגוע ב-2006 באח"י חנית, כשמערכת ההגנה שלה מסוג ברק-1 הייתה כבויה. היאחונט הוא טיל מתקדם ומסוכן בהרבה, על קולי, עם ראש קרבי של 300 ק"ג, וקשה יותר ליירט.

התשובה הישראלית:

פעילות חיל האוויר אמורה להשמיד על הקרקע חלק משמעותי מהאיומים עוד לפני שישוגרו, לאחר שנים של איסוף מודיעין את אתרי השיגור, שרובם מוסווים במבנים אזרחיים, או ב"שמורות טבע", בבונקרים מוסווים.

באילו שכן יצליחו להיות משוגרים לארץ אמורות לטפל שלל מערכות הגנה, שפותחה במימון אמריקאי. שם המשחק הוא כלכלת קרב, רכישה מראש של כמות מספקת של טילי יירוט מול האיומים. מאז פרוץ המלחמה העבירה ארצות הברית לישראל שתי סוללות כיפת ברזל שרכשה בעבר מרפאל וכ-200 מיירטים, מה שיוכל לשפר את הכיסוי של מערך ההגנה הישראלי.
.

התשובה הישראלית:

קלע דוד: מערכת קלע דוד של רפאל וריית'און פותחה בדיוק נגד האיום הזה, כדי לחסוך בשיגור טילי חץ יקרים נגדו, כשמיירטי כיפת ברזל הזולים משמעותית לא נעדו לטפל בטילים במשקל ובמהירויות כאלה. המערכת תוכננה בידי רפאל ומיוצרת בשיתוף ריית'און האמריקאית כדי לאפשר שימוש מרבי בכספי הסיוע מארצות הברית למימון רכישת כמות גדולה ככל האפשר של מיירטים. ארצות הברית גם מימנה את פיתוח המערכת. מתוך הסיוע המיוחד לישראל בעקבות המלחמה שהבטיח הנשיא ביידן, אך טרם אושר בקונגרס, מיועדים כמיליארד דולר לייצור כ-650 מיירטי קלע דוד.

חץ-2: הדור המבצעי הראשון של מערכת החץ, שפותחה עוד כלקח ממלחמת המפרץ, שבה נכשלה מערכת הפטריוט האמריקאית בניסיון ליירט את הסקאדים מעיראק. נכנסה לשירות בשנת 2000. כיום נמצא בפיתוח דור מתקדם יותר שלה, חץ-4. במלחמת חרבות ברזל כבר הופעלה ליירט רקטות כבדות מעזה, לצד טילים באליסטיים ששיגרו החות'ים מתימן.

התשובה הישראלית:

כיפת ברזל: אולי אמצעי הלחימה הישראלי המוכר והמצליח ביותר בעולם כיום. המערכת פותחה בנוהל חירום בידי רפאל כקבלנית ראשית לאחר מלחמת לבנון השנייה, ביחד עם אלביט והתעשייה האווירית, ותוך שצה"ל נלחם בה מחשש שהצטיידות תבוא על חשבון מערכות אחרות. הדגש בזמן הפיתוח היה על תכנון מיירט שיהיה זול ככל האפשר כדי שניתן יהיה להצטייד בכמויות גדולות ממנו.

ואכן הטמי"ר של כיפת ברזל, ראשי תיבות של טיל מיירט, עולה פחות מ-50 אלף דולר ליחידה, מחיר נמוך מאוד לטיל עם ביצועים כאלה. כיפת ברזל נכנסה לשירות מבצעי ב-2011 ומאז רשימה יותר מ-3,000 יירוטים מבצעיים. שתי סוללות נמכרו לצבא ארצות הברית, שיחזיר אותן כעת לישראל כחלק מהסיוע האמריקאי המיוחד, והמארינס האמריקאים מתכוונים להצטייד ב-2,000 טילי טמיר שתייצר עבורם ריית'און כחלק ממערכת הגנה האווירית חדשה שירכשו. מתוך הסיוע המיוחד לישראל בעקבות המלחמה מיועדים שלושה מיליארד דולר למימון 14 אלף מיירטי טמיר ו-100 משגרים.

כיפת מגן: הגרסה הימית של כיפת ברזל, שמותקנת בספינות הסער 6 החדשות של חיל הים. המערכת משמשת כנגד איומים לדוגמת רקטות, טילי שיוט וכטב"מים ופועלת בתיאום עם מערך ההגנה האווירית הארצי וסוללות כיפת ברזל היבשתיות.

מגן אור: מערכת יירוט הלייזר הישראלית, שרפאל היא הקבלן הראשי שלה ואלביט מספקת לה את תותח הלייזר. נועדה לתגבר את כיפת ברזל, אך לא להחליף אותה. הלייזר מאפשר בעיקר יירוט זול משמעותית, ללא צורך להשקיע מיליארדי דולרים במלאי מיירטים, אך מוגבל בפעולתו בימים מעוננים, בסופות חול ומול מטחי רקטות כבדים.

ללייזר הישראלי יש הספק של כ-100 קילוואט והוא כבר הוכיח את יכולתו ליירט רקטות ומל"טים בניסויים. אבל בין אב טיפוס שעובד בניסוי למערכת מבצעית שיכולה לעמוד בשירות קרבי ובירי אינטנסיבי יש פער, שכעת מנסים להשלים ברפאל ובמנהלת פיתוח אמצעי הלחימה במשרד הביטחון (מפא"ת). מגן אור אמור להיכנס לשירות רק ב-2025, ורכיבי הזיהוי והעיקוב שלו אחרי המטרה נבחנו בדרום במלחמה. לא סביר שיוכל ליירט כעת שיגורים בצפון.

התשובה הישראלית:

קלע דוד: המערכת נבנתה להתמודד עם טילי שיוט מהירים עם טווח יירוט ארוך.

כיפת ברזל: מסוגלת ליירט מל"טים ובתנאים מסויימים גם טילי שיוט.

מסוקי ומטוסי קרב: חיל האוויר השתמש במספר הזדמנויות במטוסי אף-16 ובמסוקי אפאצ'י ליירוט מל"טים ששיגרו חיזבאללה, חמאס ואיראן לישראל. היירוט באמצעותם יקר ומורכב יותר ותלוי בזמינות המטוס או המסוק במקום.

התשבה הישראלית:

בניגוד לדרום, בצפון הוצבו מראש מערכות לשיבוש ויירוט רחפנים, בעיקר באמצעים "רכים" כמו שיבושי GPS והשתלטות אלקטרונית מרחוק. כוונת פגיון של חברת סמארט סוטר הישראלית שנרכשה באלפי עותקים עוד לפני המלחמה, וכוללת מצלמה דיגיטלית ומערכת ניתוח תמונה, הוכיחה במלחמה בעזה יכולת ליירט רחפנים, כפי שתוכננה מראש להעצים את היכולת של לוחמי החי"ר להתמודד עם מטרות נעות. מאז פרוץ המלחמה קיבלו כל התעשיות הביטחוניות הישראליות הזמנות חירום ממשרד הביטחון למערכות נוספות מתוצרתן.

התשובה הישראלית:

מערכת הברק-8: המערכת הותקנה כבר בחלק מהסטי"לים של חיל הים אמורה להיות מסוגלת ליירט גם טילי יאחנט. המערכת, מתוצרת התעשייה האווירית, מותקנת בספינות הסער-6 החדשות ובחלק מספינות הסער-5 הוותיקות. מערכת הברק-1 הוותיקה המותקנת בספינות נוספות מסוגלת ליירט את ה-C-802.