לעזה יש פרופיל אחד ויחיד בתקשורת הישראלית. בתים קרוסים, מנהרות, עיי חורבות, צינורות מתכת שהיו לנשק קטלני, צילומי אוויר מרוחקים, דמויות מוצללות בטרם חיסול ותמרות עשן של פגיעות מוצלחות (בעיני המתבונן, כמובן). דבר אחד חסר לחלוטין במה שהישראלי רואה מדי ערב - האדם שמעבר. פניו, חבריו, מציאות חייו. ובכלל, איזה ישראלי יודע - או אכפת לו - איך נראה עזתי?
חלק לא מבוטל מהפסיכולוגיה של האכזריות הישראלית נמצא בהסתרת צלם האנוש של העזתי. אם אין לו פנים, דמות, משפחה, תחביבים ואנושיות, הוא לא בן אדם; הוא חיה; הוא לא נברא באותו צלם, וממילא מותו הוא אגבי. הריגתו - כמעט מצווה, וכל המרבה בקיומה הרי זה משובח.
יש עוד רכיב בפסיכולוגיה של האטימות הישראלית המוחלטת. לכל בני האדם יש נטייה שכזו: בזמני עימות ופולמוס אנחנו תמיד מרגישים כמה אנחנו מורכבים ורבי-מימדים. יש לנו היסטוריה ואסטרטגיה, זיכרונות ותוכניות. והוא - האחר - שטחי וחד-מימדי, לא מורכב כלל. והם? חושבים בדיוק אותו דבר עלינו. התוצאה צפויה כשם שהיא מתסכלת. הרוב המכריע של הישראלים בטוח שכל הפלסטינים - תמיד זה כולם - הם נוחבות, מחבלים מתאבדים ושוחטי אדם. והם, מצידם, חושבים שכל הישראלים הם חיילים מזוינים או מתנחלים בני בליעל.
אז מי אתה העזתי? העזתי הוא בן אדם בדיוק כמונו, והחברה העזתית מרתקת ומגוונת למרות הזוועות הנוראות. העזתי הוא, לפי הסטטיסטיקה, אדם צעיר; יותר ממחצית העזתים נולדו אחרי ההתנתקות. שיעור האבטלה - נורא ועצוב - הוא 40 אחוזים, אם לא למעלה מזה. מקורות המים התמעטו והומלחו, וממילא החקלאים, אחד הענפים המסורתיים של עזה, מתמעטים והולכים.
יש בעזה אמנים, מוזיקאים ושחקנים. מוחמד עסאף, הנער מרצועת עזה שזכה בעונה השנייה של "ערב איידול", הפך לסופרסטאר בעולם הערבי והצליח לאחד לרגע את כל רכיבי הפלסטינים, יותר מכל מנהיג לאומי אחר שלהם. יש בעזה ציירים, אך מכיוון שהמצור הישראלי - למרות ההיתממות שאין כזה, שהרי "יצאנו מעזה" - לא מאפשר להכניס צבעים במחיר שווה לכל נפש; משכך, בעזה מציירים עם מוצרי קוסמטיקה ותבלינים.
יש לעזה מטבח משלה, חריף ומתובל, עם מנות הייחודיות למטבח העזתי - הרומניה הנפלאה, העשויה מנזיד צמחוני של חצילים ורימונים; הסומאקיה, שאף פעם לא טעמתי כי היא לא צמחונית; והסלט העזתי (כשיש קצת אוכל בהרשאת קצין הכיבוש היהודי) משמר את המסורת הפלסטינית העשירה של בישול דגים ופירות ים. כי עזה היא עיר החוף הפלסטינית היחידה שלא נמחקה ב-1948, והיתה לעיר המקלט של פליטי 48' ומזוהה יותר מכל עם סוגיית פליטי הנכבה.
אפילו בימי התופת הנוראים האלה, חוש ההומור העזתי - שכמו המטבח שלהם, נשען על מיטב תרבות הצחוק וההומור המצרי - לא נעלם כלל. אולי אפילו התגבר והתעצם, ככלי הישרדות. בדיוק כמו שכתב ויקטור פרנקל על החיים באושוויץ: "הנה כי כן נהרסו אחת-אחת האשליות שעדיין השתעשעו בהן אחדים מאיתנו, אך פתאום, שלא כצפוי, תקף על רובנו איזה חוש הומור זעום. ידענו כי שוב לא היה לנו להפסיד כלום חוץ מחיינו הערומים עד גיחוך".
ודייקה את הדברים חוקרת השואה רות בונדי: "לאדם הנורמלי היו סיבות רבות להשתגע בתקופת השואה, גם קודם שידע על חרושת המוות. לעיתים היה בהומור ניסיון לשמור על שפיות הדעת, כדי לא להטיח את הראש בקיר".
יש סופרים ומשוררים עזתים. לא מעט מיצירתם עפה על כנפיו של מלאך המוות. אבל זה טבעי: כל אחד כותב מאיפה שכואב לו. רובם מתנגדים לישראל ונלחמים בה באמצעות שני כלי הנשק היהודיים עתיקי היומין: המילה והרעיון. לא פלא שגם אותם הרגנו. בבית לאהיא יש ספרייה ציבורית על שם אדוארד סעיד. ליתר דיוק, צריך לבדוק שמא היתה שם ספרייה כזאת, כי אולי עם הספר שלנו מחה אותה מעל פני האדמה.
יש בעזה מוזיקאים וזמרי ראפ. יש פסלים המכיירים בחול העזתי הזך. אנשים יוצאים אחרי הצהריים לחוף הים. ילדים מעיפים עפיפונים, זוגות מטיילים מול השקיעה היפה. גולשי גלים כמהים אל פיסה של נורמליות הבאה ממרחקים.
יש אפילו ספורטאים. יש יש שם קבוצות כדורגל, וליגה שמשכה לא מעט צופים. ופעם, לפני משטר ההפרדה הישראלי, אלופת עזה התמודדה נגד אלופת הגדה על גביע הזהב הפלסטיני. יש אתלטים וקבוצת פארקור, אולי כדי לדלג לרגע מעל חורבות החיים. יש מועדוני רכיבת אופניים לנשים. יש אפילו אסתטיקה, ואינטימיות חושנית. אני יודע, כי ראיתי את תמונות השלל והביזה שחיילי הצבא המוסרי ביותר בעולם הביאו הביתה כמתנות לבנות זוגם האהובות.
ילדים בעזה כותבים יומנים. נשים כותבות ביקורת כפולה; על הכיבוש הישראלי ועל הכיבוש הפטריארכלי. נשים אחרות קוראות ספרים. אחת מהן ביקשה ממני לאחרונה עותקים של כמה מספריי. היא ואחיה קיימו מועדון ספרותי. עכשיו אחיה נעלם ואין עם מי לקרוא, רק לבכות לבד.
יש עזתים רצחניים, ויש גם עזה אנושית ונורמלית, שלא ויתרה על חלומות השינוי למרות הכל. אבל אותה אנחנו מסרבים לראות. כי קל יותר להרוג את העזתי הגנרי, להתפייט על 100 אלף הרוגים שהם נזק אגבי, מעט מדי ולאט מדי. בלי להבין שאומת היהודים הפכה לשופכת דמים. דמי נקיים וחפים בהמוניהם. הורגת עוד דור של תקוות ושמחת חיים, של מי שלא ייעלמו ובסופו של דבר יחיו איתנו לנצח נצחים.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית