6 באוקטובר היה יום שישי רגיל, ערב חג בירושלים. נסענו לחגוג יום הולדת שנתיים לשחר, נכדתה של אחותי קלרה, בבאר שבע. בעלי, משה, לא הצטרף כי לא חש בטוב. החלטנו להעביר את הלילה בניר יצחק. בתי מיאה ואני נשארנו לארוחת ערב עם קלרה, בן זוגה לואיס ואחי פרננדו. זה היה יום חגיגי, כל בני המשפחה הגיעו מכל קצוות הארץ.
מה קרה למחרת כולם יודעים. כששואלים אותי מה היה הרגע הכי קשה בשבי, קשה לי להצביע על רגע אחד מסוים; היו הרבה מהם. זו היתה התמודדות לא פשוטה, כי התנאים בשבי הם בלתי אנושיים. נלקח ממך החופש הבסיסי, אין לך יכולת לקבל את ההחלטות היומיומיות והרגילות ביותר. יש רק אי ודאות גדולה, שבה אי אפשר לדעת מה הולך לקרות בעוד רגע, בעוד שנייה. הפחד - של רגע החטיפה ושל תקופת השבי כולה - הוא פחד שלא חוויתי מימיי; פחד שהחיים עלולים להיגמר בכל רגע.
מה נשתנה בחצי שנה: כל הטורים, כל הסיפורים | פרויקט מיוחד
ידענו שמתבשלת עסקת חטופים, אמרו לנו שמתנהל מו"מ. יום לפני שהחלו פעימות השחרור, אמר איש חמאס, השובה שלנו, שהוא מחכה לטלפון. בשלב מסוים הוא קרא לנו לצפות בטלוויזיה, ראינו את האמבולנסים ואנשי הצלב האדום. אבל זו לא היתה הפעימה שלנו. ארבעה ימים חלפו ואז יצאנו. אני זוכרת את הנסיעה לחצרים עם הצוות הישראלי. חיברו אותי ואת מיאה לבעלי משה בשיחת וידאו. הוא אמר שהוא מחכה לנו. אני זוכרת הרבה בכי, התרגשות גדולה, ואת החיבוק.
חזרה לשגרה? עדיין אין. בימים הראשונים אחרי החזרה עיכלתי את הגודל של מטה המשפחות והצטרפתי אליו. גם לנו היו עוד חטופים שנשארו שם - פרננדו ולואיס. רק ברגע החילוץ שלהם מהשבי, אפשר לומר, חזרה הנשימה. הרגשתי שכולנו השתחררנו, שכולנו שוב ביחד.
עם זאת, אין לי שקט. אין לנו שקט. בכל שבוע בעצרת בכיכר החטופים אנחנו מבקשים: תחזירו להם את החופש. ועכשיו אנחנו לקראת ליל הסדר, לקראת חג החירות - אבל אני מרגישה שאין חירות עד שכל חטוף ישוב. אפשר לדבר על החופש הפרטי שלי, על החירות שלי, אבל אני מרגישה חלק מהמשפחה הגדולה הזו של משפחות החטופים. עד שכולם יחזרו, השמחה לא יכולה להיות שלמה. עם זה אני קמה בכל יום. בכל יום אני אני נזכרת בפניהם של החטופים. אני חושבת על המקום שבו הייתי, על כמה חיזקה אותי המחשבה שיוציאו אותי משם. אני מקווה ומאמינה שיוציאו גם אותם. וחייבים להוציא אותם. ההבנה שכך יקרה היא הדבר היחיד שמחזיק אותם.
חג חירות שלא היה כמוהו: כך נחגוג את פסח 2024
מה נשתנה בחצי שנה: פרויקט מיוחד בוואלה
בינתיים אני שואבת כוחות מהמשפחה, וממפגשים עם אנשים שמבקשים שאשתף את סיפור השבי שלי. זה מה שנותן לי כוח, וזה למעשה מחזק את שני הצדדים ושומר את הנושא בתודעה הציבורית. אבל אסור להפסיק. אסור להרפות לרגע. אין חירות ולא שקט נפשי - עד שכל חטוף ישוב.
מה נשתנה בחצי שנה: כל הטורים, כל הסיפורים | פרויקט מיוחד