מה עוברות הנשים החטופות בשבי חמאס? בשאלה המצמררת הזו עוסקים הבוקר (שלישי) בדיון חירום בכנסת, שכינסה ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, ח"כ פנינה תמנו שטה. בדיון משתתפת בין השאר מיה רגב, ששוחררה משבי חמאס בעסקת החטופים הקודמת, ואישרה את החשש של ישראלים רבים: ""כל בחורה שם, עם כמה שקשה להגיד, עוברת הטרדה מינית כזו או אחרת".
"נורא קשה לי לשמוע את המשפחות מדברות. אני לא יודעת איך לבטא מה שיש לי להגיד מרוב הכעס, התסכול, הפחד, וכל הרגשות שקורים שם", אמרה רגב, "מבחינתי, מ-7 באוקטובר כל דיון צריך להיות דיון חירום. כי כל יום שם הוא חירום. לשמוע ולראות שיוצאים לפגרה - אז מה אנשים יעשו שם? ימתינו שהכנסת והממשלה יחזרו לכיסאות הנוחים ויחליטו מה לעשות?"
רגב ביטאה את הזעזוע מהמחשבה על מה שחוות הנשים שנותרו בשבי. "אני לא רוצה לתאר מה עובר עליהן שם", אמרה בדמעות, "אם הייתי יכולה, הייתי נכנסת ולוקחת את כולן חזרה הביתה - אבל זה התפקיד שלכם. התאכזבנו פעם אחת, לא היינו אמורים להתאכזב יותר. לי היה מזל וחזרתי הביתה. מה איתן? הן יושבות שם ומחכות. הן סומכות על המדינה. בכל יום מספר הנשים שאתם יכולים להחזיר הביתה הולך ופוחת".
בפתח הדיון השמיעה ימית, אחותה של החטופה דורון שטיינברכר, הקלטה שלה מ-7 באוקטובר שבה היא נשמעת אומרת "תפסו אותי". "חלחלה אותי המחשבה שהידיים המזוהמות האלה נוגעות באחותי", אמרה, "התמונות האלה מלוות אותי בחוסר התפקוד שלי. באומץ רב המשוחררות מספרות על נשים שהיו איתן, אבל השבוע עמית סוסנה שימשה פה לחטופות שלא יכולות לדבר. אני רוצה שהגיליוטינה של ה'הותר לפרסום', שמבשרת על שמו של עוד חטוף שנרצח בשבי, תפסיק להסתובב מעל ראשי".
המשפחות שלחו אתמול לחברי כנסת בקשה להשתתף בדיון. "בעקבות העדות המזעזעת של עמית סוסנה, עדויות נוספות של חטופות ששבו ודוח האו"ם בעניין פגיעות מיניות במתקפת חמאס, יש לזמן לצד בנות ובני משפחה של חטופות דיון חירום בוועדה לקידום מעמד האישה", כתבו. "זאת כבר לא ספקולציה ולא שמועה - אלה עדויות חדות וברורות שכל אם ואב בישראל צריכים לשמוע".
"המילים האמיצות של החטופות ששבו צריכות להדהד בכל העולם, ולהישמע גם בכנסת ישראל. אני מבקשת ממך - לא לאטום את האזניים. לא להתעלם מהן. אני מזמינה אותך לשמוע אותן צלול וברור, ולעשות יחד הכל כדי שהאחיות והאחים שלנו ייצאו מהגיהנום הזה ויחזרו הביתה לפני שיהיה מאוחר מדי", אמרה שטיינברכר בדיון.
שירה, אמה של החטופה לירי אלבג, אמרה כי בתה "נמצאת בגיהינום. מישהו מכם בכלל מבין את זה? הבנות שלנו חוות סבל יומיומי, נפגעות בגוף וגם בנפש. לירי היתה שפחה בבתים של עזתים. היתה צריכה לנקות את הבית, לבשל למשפחה כשהיא לא אוכלת מהאוכל, לשחק עם הילדים של הבית, לנקות את השירותים. השפילו אותה. הכריחו אותה לשיר בצורה מאוד לא נעימה, ואז היא הפסיקה לשיר לעצמה, זה היה הדבר היחיד שהחזיק אותה. כל יום אתם עדים לאונס שקורה ברחוב, קורה בעזה, וממשיכים ללכת. זו התחושה שלנו, המשפחות. הבנות עוברות שם אונס יומיומי, ואתם מתעלמים. בכל יום אני שומעת אותה קוראת לי לעזרה 'אימא תצילי אותי'. הנפש שלה פצועה, על הגוף אני כבר לא מדברת. ואתם יוצאים לפגרה. לתפארת מדינת ישראל".
ירדן גונן, אחותה של רומי גונן, הקריאה עדויות על פשעים מיניים שביצע חמאס. "מה היא עשתה רע? למה אני צריכה להתחנן?", אמרה כשהיא מציגה תמונה של אחותה והוסיפה: "למה עמית סוסנה צריכה לקרוע את הגוף שלה לגזרים כדי שמישהו יקשיב ויעשה משהו? למישהו זה נראה הגיוני שהיא צריכה ללכת ולספר על זה לכל העולם?"
איילת לוי שחר - אמה של נעמה לוי, שתועדה נגררת לרכב המחבלים כשמכנסיה מוכתמים בדם - ביטאה מצוקה דומה. "אני מרגישה שנגמרו לי המילים. אני הולכת אחורה לנובמבר, לי כאמא לא היתה ברירה, הייתי צריכה להתמודד עם הסרטון של נעמה ומה שאפשר לפרש ממנו. כמה שניסיתי לא לחשוב בכיוונים של פגיעות מיניות, לא הייתה ברירה. כבר בתחילת דצמבר הבאתי את הדברים בפני נציגת האו"ם. לא היינו צריכים את הדוח שלה, את תחקיר ה'ניו יורק טיימס', את העדויות של הנשים שחזרו מהשבי, כדי לדעת ולהבין את הבהלה והבהילות".
"אלה ימים קשים מאוד", הוסיפה אורלי, אמה של דניאלה גלבוע, "ידעתי שיקריאו את העדויות. אמרתי: אם לי קשה לשמוע, אז מה מרגישה הבת שלי? אנחנו מקווים שעכשיו כל מי שמעורב במו"מ יבין שאין זמן. אנחנו יודעים שיש היתכנות לעסקה. צריך לעשות הכל כדי שזה יקרה. אין לי ספק שאם זו היתה הבת שלכם, כבר הייתם מביאים אותה".
שרון אלוני-קוניו, ששוחררה אף היא בעסקת החטופים הקודמת, התייחסה בדיון לחוויית השבי כאישה. "הפחד אינסופי, בלתי ניתן לתיאור במילים. זה להיות בפחד תמידי שעלולים לפגוע בך, שאת נתונה לחסדי חמאס. חוסר אונים. כל דקה היא נצח, כל תזוזה של המחבלים גורמת לכיווץ בבטן. האם הוא יפגע בי? שוב ייקחו את אחת הילדות שלי? אסור להוציא מילה מהפה או להתנגד להוראה. הדעה שלי לא נחשבת, הרצונות לא רלוונטיים. רק הוא מחליט אם אחיה או אמות, אם לאמה או יולי מותר לחבק אותי". והיה, לדבריה, גם חשש אחר, משתק אף יותר: "כשהייתי שם, הפחד הגדול ביותר היה ששכחו אותנו, שלא נלחמים עלינו".
אף שחלפו ארבעה חודשים מאז שבו לישראל, הוסיפה אלוני-קוניו, "לא באמת חזרנו. הפחד חזר איתנו לישראל. השיתוק וחוסר האונים חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי. הלב שלנו - בעלי דוד, אבא של אמה ויולי - עדיין שם. הן לא מפסיקות להגיד כל יום: אבא בעזה אצל הרעים, למה לא נותנים לו לחזור? הפחד הכי גדול שלי הוא שישאלו אם הרעים הרגו את אבא. כל טלפון מקפיץ אותי, שלא יבשרו לי את הבשורה הרעה. האם בקרוב הוא יהיה זכרונו לברכה? אל תשכחו גם את הגברים. אין להם הגנה, הם שבר כלי ומפוחדים. גם גברים עוברים בשבי התעללות נוראית". אחרי 179 יום בשבי, הוסיפה בבכי, "דוד שלי הוא כבר מקרה הומניטרי. הפקרתם אותנו פעם אחת, אין לכם זכות להפקיר אותנו שוב. אתם חייבים לנו את זה. רגע לפני שהפרידו אותו ממני דוד לקח אותי הצדה והיתה לו בקשה אחת: שאילחם עליו".