בארבעת החודשים האחרונים, בכל משך הדיון במהלכים שראוי לבצע לשם שחרור החטופים מעזה, נשמעה עמדה ברורה מצד רוב מנהיגי הציבור הציוני-דתי - הפוליטיים, הרבניים והאקדמיים. רובם הציבו את שחרור החטופים כיעד השני בחשיבותו מבין יעדי המלחמה, כשאת המקום הראשון תופסות מטרות צבאיות, חשובות יותר לטעמן, שזוכות לרוב להגדרה העמומה "מיטוט חמאס".
הגישה הזו, שנשמעת גם בחלקים המתונים ביותר של הציבור הדתי-לאומי, לרוב מנוסחת כעימות בין גישת "שחרור בכל מחיר", שלה הם מתנגדים, לבין גישת "לא בכל מחיר". לרוב, הסאבטקסט של תיאור זה הוא כי התומכים בעסקה לשחרור החטופים אינדיווידואליסטים שלא רואים את טובת הכלל, או לחלופין, ילדותיים שלא מסוגלים לשער את הנזקים לטווח ארוך שעסקה כזו תביא.
אלא שפליטת פה קטנה של ח"כ צבי סוכות, בראיון לעמליה דואק בשבוע שעבר, חושפת שמדובר במסגור מטעה. "הוא (סמוטריץ') הצביע בעד העסקה האחרונה למרות שזה נגד את הבסיס שלנו", אמר ח"כ סוכות והוסיף: "בסוף, ירדנו בסקרים בין השאר גם בגלל הדבר הזה".
אין מישהו שטוען כי עסקת החטופים הראשונה הזיקה באופן כלשהו למטרות המלחמה. צה"ל שב להילחם גם אחריה וכבש את חאן יונס, ולמעשה מפקדיו טענו כי הפסקת האש היתה טובה לרענון הכוחות; אין עדויות לכך שחמאס השתקם באופן משמעותי במהלך ההפוגה; והאסירות ששוחררו בעסקה הן דגי רקק, שאיש לא חשב ברצינות ששחרורן יביא לפעולות טרור בהמשך. ועדיין, לפי ניתוחו של ח"כ סוכות, לפחות חלק מהאלקטורט שלו חש תרעומת על העסקה הזו עד כדי כך, שהוא נטש במחאה את המפלגה.
נראה אפוא כי לפחות מצד קבוצה זו, העיקרון הוא לא התנגדות לשחרור בכל מחיר, אלא לשחרור במחיר כלשהו - לעצם הרעיון של שחרור במו"מ. ומכיוון שהמציאות מוכיחה לנו כי שחרור באמצעים צבאיים הוא לא ריאלי - הלחימה עד כה הביאה לשחרורם של שלושה חטופים, בשעה שרבים מהם נהרגו - הציונות הדתית נלחמת על הפקרת החטופים כעיקרון. כך גם אפשר להבין את הצהלה בקרב חלק מחוגי הימין על התפטרותו של רונן צור - זו הצלחה במאבק אידיאולוגי-ערכי להוריד את החזרת החטופים לדרגה נמוכה יותר בסדר העדיפויות הלאומי. זה גם המאבק האידיאולוגי שמכשיר את השטח להפעלת מכת"זיות ופרשי משטרה נגד משפחות חטופים.
לצד זאת, קולות רבים בציבור הציוני-דתי מברכים, במידה זו או אחרת, על חלק מהשלכות המלחמה. יש מי שמזהים בה הזדמנות להתחבר אל אידיאלים נעלים. "גילוי פנים", כינה את המלחמה הרב מדן מישיבת הר עציון; ואילו רב בא"ח הנח"ל, סרן הרב עמיחי פרידמן, אמר שהמלחמה היא "החודש הכי משמח בחיים [...] הגענו לנקודה שעם ישראל עולה קומה, עולה כיתה, אנחנו סוף סוף מבררים מי אנחנו".
בציבור הדתי-לאומי רווחת, בד בבד, גישה המאדירה את ההקרבה במלחמה - עד כדי ביטול האבל על קורבנותיה. גישה זו הגיעה לשיאה האבסורדי בריקודים הסוערים של תלמידי הישיבה התיכונית כפר בתיה בזירת הפיגוע ברעננה, פחות מיממה לאחר שנרצחה בו עדנה בלומשטיין בת ה-79, ושבו נפצעו גם חלק מחבריהם.
אלא שבניגוד למה שאולי ניתן לחשוב, תפיסות אלה כלל לא מנוגדות או זרות למסורת המערבית. הן שואבות השראה מהרומנטיקה הגרמנית (בדגש על הוגים כניטשה ופיכטה), שצמחה כתגובת נגד לנאורות: היא ראתה את האומה כנעלה על היחיד, את היכולת של האדם להקריב את עצמו למען האומה כביטוי ערכי עילאי, ואת המלחמה והאלימות כזירות שמזככות תכונות נעלות של האומה ושל הייעוד ההסטורי שלה. גם הבוז ל"מוסר אינדיווידואליסטי רכרוכי" (שאותו כינו ממשיכיהם "מוסר יהודי-נוצרי") רווח בגישה זו, שכידוע לא נשארה אסכולה פילוסופית בלבד, והעניקה השראה לתנועות הלאומניות-טוטאליטריות של המאה ה-20.
כמובן, לא ברור עד כמה סביבתו של ח"כ סוכות מייצגת את כלל הציבור הדתי-לאומי. סקר בקרב חברי קבוצה זו, שיבדוק באיזו מידה תמכו חבריה בעסקת החטופים הקודמת, יוכל לשפוך על כך אור. אבל חשוב להבחין כי המסרים המתכתבים עם הלאומנות הרומנטית של פיכטה וניטשה מגיעים גם ממעוזי המיינסטרים הבורגני, כמו רעננה או ישיבת הר עציון; וחשוב להבחין אם מי שנלחם נגד "שחרור בכל מחיר" בכלל מוכן לשלם מחיר כלשהו.
הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקנית וחוקר מדעי החברה באוניברסיטת תל אביב