נדמה שעץ אחד, בכניסה לקיבוץ בארי, מספר את כל הסיפור. לכאורה - סמל לפסטורליה, לשלווה וליופי של קיבוצי הדרום. אבל זו תרמית, אשליה מתוקה שהתנפצה, וכעת שום דבר לא מסוגל להכין אותך אל מה שמסתתר רק מעט מאחוריה. כלי הרכב המפויחים; כתמי הדם על קירות הבתים ובשבילים; ריח התופת שעדיין נודף מהבתים, שבאחד מהם, שנשרף כולו, נשארה עגלה קטנה של תינוקת שאיכשהו לא עלתה באש; כולם נושאים עדות אילמת למה שהתרחש בשבת השחורה ההיא, ששינתה את עוטף עזה לתמיד.
בימים הראשונים שלאחר הטבח הגופות נערמו בכל מקום. על הכבישים, בכניסות ליישובים, איפה שרק מסתכלים. לא היה אפשר לפספס את עקבות הרוע. ועכשיו, השקט שהופר בשבעה באוקטובר התחלף בשקט מסוג אחר, עוכר שלווה. בחלק מהמקומות, למשל בכפר עזה, מפירים אותו קולות כוחות הביטחון והצוותים שמסיירים עדיין בין שרידי הבתים. תגיע לסמטת הזוועות", אומר אחד החיילים בקשר כדי לכוון את חברו אל מיקומו; מהצד השני של הקשר בוקע קולו של חייל אחר, שמאשר שהבין: "אני בדרך לסמטת הטבח".
ליד ביתו של אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב שנרצח בכפר עזה במהלך המתקפה, עדיין נמצאת המפה שבה כיסה אותו סגנו, יוסי קרן, מעט לאחר מותו. לפני כמעט 15 שנים חלמו ליבשטיין ואשתו ורד על פסטיבל דרום אדום, מלא כלניות ושמחה. מה שנשאר מהחלום הוא דרום אדום מדם. ובכל זאת, יש מי שמנסה לא לאבד תקווה. "אחרי המלחמה", אומר ליוסי קרן אחד החיילים, סמוך לבית ראש המועצה המנוח, "אני בא לגור פה".
הוא נשמע נחרץ מאין כמוהו, והוא לא היחיד. "זה או אנחנו או הם", אומר חיים, תושב קיבוץ זיקים, "ובסוף, אלה יהיו אנחנו. אני לא רוצה לשמוע יותר על מיגונית, על ממ"ד, פשוט די עם זה. אם רוצים אותנו חזרה בקיבוץ, אז אנחנו לא מוכנים יותר לראות את מחבלי חמאס או לשמוע עליהם".
צפו במפת מתקפת הטרור בעוטף
"מי האמין שזה יקרה?"
גם כשמתרחקים מעט מקיבוצי העוטף, ההלם לא שוכך. באופקים, לדוגמה, המראה של הנרצחים בבית העלמין זעזע את העיר כולה - שורה של עשרות גופות זו לצד זו, שנדמה שמתמשכת ללא סוף. בשלט הכניסה החליטו התושבים לשנות את הכיתוב, מ"עיר של אנשים" ל"עיר של גיבורים". "מי האמין שיגיעו מחבלים לעיר שלנו?", התושבים ההמומים עוד שואלים את עצמם, "הם טבחו בכל מי שראו".
בבית העלמין בקיבוץ רביבים, בזמן הלוויתו של חיים זוהר שנרצח בקיבוץ בארי, האסימון הנורא מתחיל ליפול. בזה אחר זה מובאים קורבנות לקבורה. הלוויה אחת מסתיימת, ומייד אחריה מתחילה אחת נוספת. ובין לבין - השקט הנורא. "סליחה", אומר תושב הדרום במהלך אחת ההלוויות, "סליחה שלא היינו שם. סליחה שהמדינה לא הצליחה להציל אתכם".
ח"כ לשעבר חיים ילין, תושב בארי, עובר על אנשי הקשר בטלפון הנייד ומבין: מאות מהם נרצחו. "אין כאן אפור, יש שחור לבן. זה או אנחנו או הם", הוא אומר, "היתה כאן שואה בתוך מדינת ישראל. חיות אדם שחטו אנשים, הוציאו אותם להורג. אנשים נשארו חסרי אונים במשך שעות ארוכות".
המוות הגיע לכולם ומחבר בין כולם, מהמושב ועד לעיר, מהקיבוץ ועד לשדות החקלאים. הוא מורגש במיוחד בקיבוץ ניר עז, ששליש מתושביו נרצחו או נחטפו בשבת השחורה. אייל ברעד, אחד מתושבי הקיבוץ, ניצל מהתופת אבל צפה בהכל במו עיניו במצלמה שהתקין מעל מרפסת הבית. אחרי שרבים מחבריו הטובים נרצחו, ואחרי שבזמן הטבח היה עד לתושבת עזה, אזרחית, שכיוונה את המחבלים וסייעה להם - הוא אפילו לא מסוגל להעלות במחשבה את האפשרות לחזור לקיבוץ. "המדינה הפקירה אותנו", הוא אומר בכעס, "ויצאה לסבבי מלחמה בלתי נגמרים, שפשוט לא טיפלו ביסודיות באיום הזה".
כשהעשן יתפוגג יהיה זמן להתמקד בסיפורי הגבורה של היום ההוא, שאחריו העוטף לא יחזור להיות כשהיה: בשוטרים שנתנו את חייהם כדי להגן על חיי אחרים; בגילי יצקן, שבעזרת חוט של מטען לטלפון הנייד הכינה חוסם עורקים שהציל את אביה; בחברי כיתת הכוננות של היישוב שלומית, שהצילו את היישוב הסמוך פרי גן. הזוועה הגיעה לכולם, וכפתה עליהם מבחן אומץ שבו עמדו היטב. עוד יחזרו לשחק במדשאות בכפר עזה, ועוד יישמע צחוק ילדים בבארי. אבל זה לא יקרה מחר, גם לא מחרתיים.