כמו מדינה שלמה, גם גילי יצקן לא תשכח את 7 באוקטובר 2023; באותו יום מצאה את עצמה נלחמת על חיי אביה ארז, ומצילה אותו - באמצעות חוסם עורקים שהכינה מכבל הטעינה של הנייד ומשרידים של טלפון ישן.
בשבת השחורה ההיא, סמוך ל-07:00 בבוקר, הבינו בני המשפחה שדבר מה אינו כשורה. "לא היתה כמות רקטות כזו אף פעם", מספרת גילי. הם נכנסנו אל הממ"ד, יצאו ממנו כדי להתעדכן דרך הטלוויזיה במתרחש, והחלו לשמוע קולות ירי סמוך לביתם. "שמענו 60-50 מחבלים מקיפים את הבית, צועקים בערבית. חסמתי את הפה של כלב המשפחה כדי שלא ינבח".
המחבלים נכנסו לביתם והחלו להשליך רימונים ולירות לכל עבר. הם התקרבו לממ"ד, והאב נאבק למנוע מהם לפתוח את הדלת. בשלב זה הצמידו המחבלים מטען נפץ לדלת - ואז עמד וספג את ההדף, כדי לגונן עליהם.
"שמענו פיצוץ, ואבא שלי נפגע בידיים. הוא הציל את החיים שלנו", משחזרת גילי בפחד, "הוא עף מהדלת ונפצע קשה מאוד בידיו. הוא החליק על הרצפה, הדלת נטרקה פנימה וננעלה. המחבלים עזבו בפתאומיות, כנראה הם חשבו שאנחנו מתים. התחלתי לצעוק לאבא שלי, 'מה לעשות'?"
גילי הבינה שעליה לעצור את הדימום ולהציל את חייו של ארז - ובקור רוח אלתרה פתרון. "לקחתי את המטען של הפלאפון, ואיתו עשיתי לאבא חוסם עורקים ביד אחת. חיפשתי חוסם נוסף, ראיתי טלפון ישן, ולקחתי את כבל החיבור כדי ליצור חוסם עורקים גם ביד השנייה". תוך כדי הסיטואציה הבלתי נתפסת, ניסתה גילי להקפיץ כוחות שיסייעו לטפל באביה. "זאת היתה מלחמה על החיים שלו. שלחנו הודעות - 'אבא פצוע אנוש, תשלחו לכאן כוחות'".
חלק מהמחבלים הוסיפו לסייר סביב בית המשפחה, ששמעה עדיין יריות מבחוץ. "לא נתתי לעצמי לפחד", ממשיכה גילי, "חשבתי רק איך מצילים את אבא". בשיחה עם כוחות ההצלה ועם מד"א הבינה שלא ניתן להיכנס לכפר עזה; אחרי יותר משעתיים שמעה קולות מבחוץ, וראתה לוחמים של חטיבת גולני. "צרחתי להם שיבואו לעזור לאבא. הם הביאו לי חוסם עורקים, והמשיכו הלאה כדי להילחם במחבלים".
בינתיים זיהתה גילי חבר קיבוץ שהזעיק כוחות מכיתת הכוננות של סעד, הקיבוץ השכן. "הגיעו לי שלושה מלאכים. קראתי לחובש. הם נכנסו לממ"ד דרך החלון ושמרו עלינו. במשך שש שעות טיפלנו באבא. יצאתי כדי להכין לו עירוי, ראיתי שהבית כולו מחורר והייתי ספוגה כולי בדם. נתתי לו אנטיביוטיקה. ראיתי שהוא מאבד דם. אני ואמא אמרנו לו, 'הצלת אותנו'".
ברגע אחד קשה במיוחד, כשהיתה בטוחה שהגרוע מכל עומד לקרות, חייגה לאחיה ולאחותה כדי שיבואו להיפרד. "אמרתי לאבא, 'אם אתה מרגיש שאתה לא מחזיק מעמד, רק תסמן לי ואני איפרד ממך". זמן מה לאחר מכן אמר האב לגילי ולאשתו שהוא לא יכול יותר: "אתן חייבות להוציא אותי מכאן".
כשפתחה גילי את החלון במטרה למלא את בקשתו, ראתה חיילים של יחידת מגלן, שפינו אותם לבית של חברי קיבוץ שעברו הכשרה כחובשים. הבית היה סגור, אבל גילי לא התייאשה - ונכנסה אליו מהמרפסת האחורית. דלת הממ"ד נפתחה מבפנים, אביה זכה לטיפול ובהמשך פונה בידי החיילים לכיוון שער הקיבוץ. בדרך טנדר של מחבלים החל לפתוח באש לעבר הוריה והחיילים שפינו אותם; חלקם נפצעים, אבל הצליחו, באומץ רב, לפנות את אביה לטיפול.
אחרי 12 שעות בממ"ד של השכנים, ואחרי שקיבלה הודעה שאביה בחיים, יצאה גילי מהמסתור. בשבועות שחלפו מאז מצבו התייצב, והוא עבר שורת ניתוחים בידיים. "חשבתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותו", מסכמת גילי בכאב.