הכל התחיל אי שם באמצע ינואר 2023, בדיווח של אמנון אברמוביץ באולפן שישי, פחות מחודש אחרי השבעת הממשלה ובערך שבועיים אחרי שהושקה המהפכה המשפטית. "היועמ"שית קרובה להכריז על הוצאה של ראש הממשלה לנבצרות", אברמוביץ סיפר, בשל הפרת הסכם ניגוד הענינים שאסר על הנאשם בנימין נתניהו מלעסוק בשינויים במערכת המשפט שעשויים להשפיע על התיקים שמתנהלים נגדו. ארבעה ימים והרבה פולו-אפים תקשורתיים אחר כך, היועמ"שית הוציאה הכחשה שהיא קיימה דיונים בנושא; אבל מחול החרדות בראשו של ראש הממשלה כבר החל להתחולל בבעתה.
אתמול, תשעה חודשים אחרי אותו סוף שבוע, הרכב מורחב של 11 שופטי בג"ץ התכנס כדי לדון בעתירות נגד חוק הנבצרות, חומר האיטום שנתניהו בחר לסתום איתו את הסדק שנפער לו מתחת לכסא באותו סוף שבוע: תיקון לחוק יסוד הממשלה, שמונע מהיועמ"שית להוציא אותו לנבצרות ומאפשר לו להמשיך להפר את הסדר ניגוד הענינים באין מפריע. "ידיי היו כבולות", הוא אמר אחרי שהחוק אושר בסוף מרץ, כשהודיע באיקוניות שהוא "נכנס לאירוע" של המהפכה המשפטית, כאילו שכל האירוע הוא לא הוא בעצמו. חוק הנבצרות לבדו שפך עוד גלון של דלק למלחמת הרשויות שממשלתו מחוללת, ולא בשביל עילה אידיאולוגית מפוארת, אלא רק כדי להרגיע את מחול החרדות הפרטי שלו.
זו לא הפעם הראשונה שנתניהו משתמש בחוקי היסוד כפלסטלינה לסידורים שיבצרו את הישרדותו הפוליטית עם כתבי אישום. מוסד ראש הממשלה החליפי, שנולד בהסכמי הרוטציה עם בני גנץ ב-2020, נועד לעקוף את הקושי של מינויו כנאשם בפלילים לשר בתקופת הרוטציה (שהוא ממילא לא התכוון לקיים). חוק הנבצרות נועד לתת לו מעטפת חסינות להמשך ההתעמרות במערכת המשפט, תוך הפרה בוטה ומופגנת של ההסדר שאסר עליו לעשות זאת.
נתניהו ידע היטב שהחוק פרסונלי מאלף ועד תו, ושהוא יוביל בהכרח להתנגשות החוקתית החזיתית הנגלית למול עינינו. דווקא בגלל הפרסונליות, הוא בחר במודע לפתוח עוד חזית במלחמה מול מערכת המשפט, וניצל אותה כדי לצופף את השורות בקואליציה ובבייס בתחושות עוול ורדיפה אישית. "הם לא יחליטו בשבילנו", מוזהרים היועמ"שית והשופטים כבר שבועות במודעות ושלטי חוצות ודפי המסרים זועקים מרה על ניסיון הדחה שמבטל את הדמוקרטיה ודורס יותר משני מיליון מצביעים. לקראת ואחרי הדיון בבג"ץ אתמול, בליכוד העלו מפגן תקשורתי שלם, וריאציה מעודכנת של נאום המסכות שנשא בפתח משפטו בבית המשפט המחוזי בירושלים במאי 2020, שבו האשים את הפרקליטות והמשטרה בתפירת תיקים וניסיון הפיכה שלטונית.
ב-2023, מקהלת הליכודניקים ששימשה אז תפאורה לנתניהו עברה לקדמת הבמה ושוגרה לאולפנים ולציוצים מאיימים ומאפיוזיים לא פחות מהמסכות. שר המשפטים יריב לוין הזהיר שהשופטים לא מעל העם, החוק והדמוקרטיה, שמחה רוטמן השווה את בג"ץ למועצת שומרי החוקה באיראן, לא פחות, דודי אמסלם קרא לפטר את גלי בהרב מיארה, מירי רגב שבה לססמה: "להעמיד את כנופייית צלאח א דין לדין".
אבל בתוך אולם בית המשפט העליון, בשמונה שעות השידור החי והגלים פתוחים בכל ערוצי התדר, דווקא הוסרו המסכות, וחשפו שכל הפסטיבל, מתחילתו עד סופו, הוא בכיכובו ובניצוחו של אדם אחד. היתה הסכמה גורפת, גם של העותרים וגם של המשיבים מטעם נתניהו והכנסת, שחוק הנבצרות נולד וקודם בחופזה ודחיפות ממניעים פרסונליים, שלא לומר היסטריים, ושלא היתה לכך באמת הצדקה. היועמ"שית, כך הבהיר נציגה בדיון, לא חושבת בכלל שיש לה סמכות להוציא את נתניהו לנבצרות בגלל הפרת ניגוד הענינים שלו. כמה שעות אחר כך, בזגזוג מפואר, הוא הבהיר מחדש את עמדתה עם סייג: פרט למקרי קיצון.
כך שגם אחרי הדיון בבג"ץ, מחול החרדות של נתניהו מנבצרות ימשיך להתחולל, ומקהלתו תמשיך להתגולל על פקידים ושופטים שמנסים להחליף שלטון. גם החלומות של העותרים על הוצאה לנבצרות של נתניהו, שמתמזגים לתוך החרדות שלו, כפי שדייקה לתאר נשיאת העליון אסתר חיות, כנראה לא יוגשמו הפעם. בחודש הבא ייערך בבג"ץ דיון דרמטי נוסף, נגד אי כינוס הוועדה לבחירת שופטים, שתתדלק את מלחמת הרשויות בסיבוב נוסף, כשברקע גם ההמתנה להכרעה בעתירה נגד החוק לביטול עילת הסבירות שנידונה מוקדם יותר החודש. אבל בדיון על הנבצרות, בין הפלפולים המשפטיים המנומקים והארוכים התגלה, שוב, שהאירוע הוא-הוא נתניהו, ואיך מלחמת ההישרדות של איש אחד, שמסחררת את המדינה לתוך טירוף מערכות, רחוקה מלהסתיים.