טקס הסיכומים המסורתי של ראש השנה התשפ"ג מתקיים השנה באווירה מדכדכת. גם אם ממש ממש רוצים לגמול טוב לשנה החולפת, קשה לחשוב על פרמטר אחד שבו מצבה של ישראל טוב יותר מערב ראש השנה הקודם. יוקר המחיה? משתולל. שער הדולר? מזנק. הביטחון האישי, המלחמה בפשיעה והמאבק בטרור? בשפל: זו היתה אחת השנים המדממות ביותר שידענו, עם שיאים שליליים של נרצחים בחברה הערבית ובפיגועים רצחניים ביהודה ושומרון. ההגנה על גבולותינו וההרתעה מול אויבנו? נשחקה: איראן וגרורותיה מתחזקות ומתפרשות וצופות בהנאה על משבר המילואים שמפורר את לכידות וכשירות צה"ל ועל המשבר ביחסים עם ארה"ב; כן, גם הם בקאנטים כשראש הממשלה ובכירי ממשלתו הלכה למעשה מוחרמים בבית הלבן.
יותר מכל, התשפ"ג תיזכר לדיראון עולם בשל ההידרדרות לתהום הפילוג וקיטוב הפוליטי והחברתי: חמש מערכות בחירות בארבע שנים בהחלט תרמו את חלקן, אבל הפרחים משוגרים לממשלת הימין מלא-מלא, שעם חזרתה לשלטון הכריזה מלחמה על ישראל שלא הצביעה לה. המהפכה המשפטית, ההתקפות והאיומים על צהל, השב"כ, השופטים, ושומרי הסף, גזל הקופה הציבורית לצרכים מגזריים, החלשת החינוך הממלכתי, פוליטיזציה של השירות הציבורי והדרת נשים משולחנות קבלת ההחלטות, הרפורמה בתקשורת; איפה שלא מסתכלים, הממשלה הדתית והקיצונית ביותר בתולדות המדינה שלחה את ידה, בבוטות, בדורסנות ובשכרון כוח.
וכעוצמת ההסתערות כך גם עוצמתה של תגובת הנגד: מיליוני ישראלים מתייצבים מדי שבוע בצמתים ובכיכרות, בארץ ובעולם, כדי למחות ולזעוק ולהילחם על הדגל. המהפכה המשפטית בפרט, והכוחנות של הממשלה בכלל, העירה נמר חילוני-ליברלי מרבצו, והוא עכשיו מאורגן וממומן ונחוש ולא מתכוון לוותר.
הפלונטר הפוליטי של כן/לא ביבי הפך לסיפור זהותי וערכי ולמאבק על עתידה של המדינה; כל המתחים של השבטים, שהודחקו וטושטשו לאורך השנים, צפו לפני השטח ופוררו את המרקם העדין של החיים המשותפים שלהם ביחד. ערב ראש השנה התשפ"ד, ישראל קרועה מתמיד, ולא בטוח שאפשר יהיה לקבור את השסעים בחזרה בחול.
על החתום: ממשלת נתניהו השישית, שבראש השנה שעברה עדיין היתה "הבלוק" בספסלי האופוזיציה, בעיצומו של מסע בחירות, בו הם הטיחו בממשלת השינוי את כל מה שעד עכשיו הם לא מצליחים לקיים: להילחם ביד קשה בטרור, להוריד מחירים ולהחזיר את השקט והמשילות לרחובות. אבל הסיכום הפוליטי של התשפ"ג לא מתחיל בא' בתשרי, אלא חודש וחצי אחר כך, במהפך של ה-1 בנובמבר, ובניצחון הגדול של בנימין נתניהו ו-64 המנדטים של גוש הימין. שם, ובחודשיים של המשא ומתן הקואליציוני שנגררו לאחר מכן, נתניהו החל לשנות את פניה של המדינה.
אחד הוויכוחים הלוהטים ביותר של השנה החולפת נסוב סביב השאלה אם ראש הממשלה ידע או לא ידע על תוכניותיו של שר המשפטים יריב לוין להחריב את מערכת המשפט ואם הוא רוצה או לא רוצה לגנוז את הרפורמה ולהעביר את הפוקוס להגשמת חלומות השלום עם סעודיה. פולמוס פופולרי נוסף נוגע לסוגיית השליטה של נתניהו בקואליציה - אם הוא מוביל אותה או רק נגרר אחר ציר לוין-בן גביר-סמוטריץ'. אלה פולמוסים שעושים לו הנחות, ומסירים ממנו אחריות לכיוון שאליו בחר להוביל את המדינה, אי שם בתחילת נובמבר.
נתניהו ידע גם ידע מיהו יריב לוין, ושהוא נותן לאחד האנשים הקיצוניים ביותר את המפתחות למשרד המשפטים. הוא גם ידע מה התכניות והעמדות של בצלאל סמוטריץ' לגבי הפלסטינים והמתנחלים, ונתן לו את המפתחות למנהל האזרחי ביהודה ושומרון, וכן ידע שאיתמר בן גביר הוא עבריין מורשע ויעד לשעבר של השב"כ והמשטרה, ונתן לו את המפתחות למשטרה ולמג"ב. במשא ומתן הקואליציוני, שלא נגמר עד שכל דרישה חרדית תקציבית מאחרוני החסידויות קיבלה מענה בכתב, נתניהו התפרק מכל נכסיו. הוא יכול היה להציב גבולות לגחמות של שותפיו, זה לא שלמישהו מהם חיכתה בחוץ קואליציה אחרת - אבל לו, כנאשם בפלילים, עוד יותר. וכולם סחטו את זה עד הסוף. נתניהו גם יכול היה לתת ללוין את משרד החוץ במקום המשפטים. אבל הוא לא. הוא נתן לו התחייבות מראש לכל מהפכה משפטית ומאז לא רוצה - או לא מצליח - לעצור אותו מחשש שיתפטר ויפרק את ממשלתו, פולמוס שילווה אותנו גם בשנה הבאה.
כתב ההגנה של הליכודניקים מפנה את האשם לחרם של מחנה הרק-לא-ביבי, שמאלץ אותם לכאורה לשבת בממשלה עם הגורמים הקיצוניים ולהיכנע לכל מאוויהם. רק שהוא לא באמת עומד במבחן המציאות, שבה בשנה האחרונה נתניהו לא פנה אפילו פעם אחת לבני גנץ או יאיר לפיד בהצעה רצינית לבחון ממשלה אחרת. לא בתקופת המשא ומתן הקואליציוני, ולא מאז, גם כשהוא יודע לאן הממשלה שלו מובילה את ישראל. כי אין לו שום ענין בקואליציה אחרת. הוא כרך את גורלו עם האנשים הקיצוניים ביותר והכהניסטיים והמשיחיים ונתן להם את המפתחות למוקדי הכוח כי הם היחידים שישאירו אותו בכיסא וינהלו איתו ובשבילו את המלחמה האישית שלו במערכת המשפט ובאישומים הפליליים שלו. לא חשוב לו המחיר, או אם זה מדרדר את המדינה בכל פרמטר. זה לא חמק לו. זו בחירה מודעת.