למה ראוי היה לצפות לתגובה משמעותית הרבה יותר מצידה של מפלגת הציונות הדתית לדברי הבלע של ח"כ ישראל אייכלר נגד הציונות ונגד מדינת ישראל? משום שהפער בין התפיסה שעליה אנחנו מחנכים את ילדינו, לתפיסה של חלקים נכבדים בציבור החרדי, יורד לשורש הווייתנו כאן והוא מחייב אמירה נוקבת ובירור נוקב. למה לא התאכזבתי כשעברה יממה לפני שבצלאל סמוטריץ' שיחרר סרטון תגובה ראשון, בעוד חבריו עושים מאמץ שלא להידרש להגיב, אם לא מכריחים אותם? משום שהתרגלנו.
אם זה היה אירוע מקרי, לא היה ראוי לייחס לו חשיבות רבה מדי. לא תמיד חייב כל אחד להגיב מיד לכל דבר שמישהו אחר אומר. אלא שהתגובה הפושרת מתחברת למה שנראה כמו קו פוליטי רציף, עקבי ובלתי מקרי. הנהגת הציונות הדתית - גם המגזר, ובעיקר המפלגה הנושאת את שמו - נאלמת ונעלמת מול הנהגת הציבור החרדי, כמעט בכל נושא, כמעט בכל עניין, ובראש ובראשונה בנושא הגיוס לצה"ל.
מזה כמה שנים, וביתר שאת מאז התגבשה הקואליציה הנוכחית, קשה להבחין בפער בין תפיסת העולם של הציונות הדתית לזו של החרדים. אבהיר כבר כאן: אני לא חושב שיש בעיה לשתף פעולה או לשבת יחד באותה קואליציה. אני חושב שבלא מעט נושאים יש בין שני המגזרים זהות עמדות. אני גם חושב שראוי שהציונות הדתית תיתן גב לציבור החרדי מול השנאה המופנית אליו תדירות מצידם של גורמים פוליטיים שונים. ואוסיף ואומר עוד, שהתלבטתי ארוכות אם לפרסם את הטור הזה בעת הזו, דווקא משום שהחרדים, בימים אלה, הם מושא להסתה שפעמים נודף ממנה ריח אנטישמי של ממש.
אני אוהב את הציבור החרדי, אני מעריץ את המקום שהוא מקדיש לחינוך ולאהבת התורה, ועדיין, אחרי שאמרנו את כל זה, בין הציונות הדתית לבין העולם החרדי פעורה תהום אידיאולוגית. התהום הזו גדולה בהרבה מהתהום הפעורה בין תומכי עילת הסבירות לתומכי צמצומה. ומשום שהפער הזה נוגע לחלק נכבד מהמסר שאנחנו מעבירים לציבור הרחב מזה, ולדור הצעיר שלנו מזה, אסור לטאטא אותו או להתייחס אליו בשלווה. נהפוך הוא, צריך להציב אותו בראש השיח ולעסוק בו ללא הרף.
ציטטתי פה לפני שבועיים את הרב חיים נבון, שהביע את מחאתו על הניסיון עתיק היומין לדחוף את הציונות הדתית לתפקיד "הגשר". לגשר, הסביר, אין כלום משל עצמו. "גשר הוא בסך הכל מה שעליו דורכים כולם בדרך מכאן לשם". הציונות הדתית איננה גשר בין "היהודית" ו"הדמוקרטית". אנחנו גם אוחזים גם בזו וגם בזו. הציונות הדתית גם איננה גשר בין החילונים לחרדים. גשר, כאמור, הוא גורם המחבר בין שתי מהויות, ואנחנו יש לנו מהמהות הזו ומהמהות הזו, ויש לנו מהות משלנו.
אנחנו קרובים אל החרדים בראייה של ישראל כמדינה יהודית על כל המשתמע מזה, ואנחנו קרובים אל האגף הציוני בשמאל בכל מה שקשור למדינת ישראל ולצבא ההגנה לישראל, על כל המשתמע מזה. לא די לנו ביהדות בלי ציונות או בציונות בלי יהדות. שניהם, בעינינו, משלימים זה את זה. ומשום "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות", איננו יודעים מי יקבל בבית דין של מעלה ניקוד גבוה יותר, אברכי בני ברק שיושבים ולומדים בכולל, מן הצד האחד של אותו גשר מדומה, או הקיבוצניקים מבית השיטה שגאלו את הארץ וחרשו את אדמתה ונפלו על הגנתה, מצדו השני.
ייתכן שאין דרך לגייס את החרדים. ייתכן שנכון יותר, כמו שחושבים רבים, "לגייס" אותם קודם לשוק העבודה. אינני יודע. זה גם פחות חשוב לי. לא הפרקטיקה חשובה, אלא המסר. והמסר, לפחות ככל שמדובר בציונות הדתית, נשמע פחות ופחות בשנים האחרונות. וכדי להסיר מהדיון הזה את רעשי הרקע, אבהיר כבר כאן: אין דין החרדים כדין הערבים, ואין דין הביקורת על אלה כדין הביקורת על אלה. כן, אני רוצה לחייב גם את הערבים בשירות, ואם צה"ל איננו אופציה בגלל סיבות ברורות ומובנות, שיתגייסו לשירות הלאומי. וכן, כשמדברים על שוויון, צריך להבהיר שאין שום שוויון במקום שבו הבן שלי משתחרר מצה"ל בגיל 21 ומתחיל לחפש את דרכו בחיים, בעוד הבן של חברי הערבי סיים בזמן הזה תואר ראשון ומקדים אותו.
ולמרות כל זה, אין מקום להשוות בין אלה לאלה, משום שהחרדים הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה הגרעינית שלי. ההיסטוריה שלהם היא ההיסטוריה שלי, הסבא שלהם הוא הסבא שלי, והאויב הקם עלינו מבקש את נפשם כשם שהוא מבקש את נפשי. ומשום שכך, לא הרי הציפיות שלי מערביי אום אל-פחם, כהרי הציפיות שלי מיהודי קריית ספר. ובחזון שלנו בציונות הדתית - חזונה של המדינה היהודית, כפי שאנחנו רואים אותה - לכל אחד במשפחה שלנו יש תפקיד ולכל אחד במשפחה שלנו יש חלק.
וכאן בדיוק טמונה הבעיה. במקום שבו החרדים בוחרים, בעיניים פקוחות ומתוך עמדה מנומקת, לא לקחת חלק. אין להם חלק במאבק שלנו מול האויב. אין להם חלק במלחמה שלנו על הזכות לחיות כאן. אין להם חלק בחוויה המכוננת של כל ישראלי, שחרד לגורל המדינה הזו וחרד לגורלם של ילדיו, ושכניו וחבריו. ובנקודה הזו, ראוי היה לצפות מהציונות הדתית, המגזר והמפלגה, להוביל קריאה ברורה ויומיומית כלפי הציבור החרדי: "כך אי אפשר להמשיך".
אנחנו, שמשדי אמנו ינקנו את הספרא והסיפא, שחינכנו את ילדינו לאחוז בגמרא ובנשק זה לצד זה, מאיתנו צריכה לצאת הקריאה. קריאה לפיה יהודי שבוחר לא להשתתף במאבק של עם ישראל בעת צרה, הוא יהודי עם כוכבית. יהודי שאיננו שלם. יהודי, שגם אם הוא תלמיד חכם עצום, משהו בו פגום.
יותר מדי שנים שידר הציבור הדתי לאומי רגשי נחיתות בלתי מובנים מול החרדים, בכל מה שנוגע בעיסוק בתורה ובשמירת מצוות. למרות עמנואל מורנו ורועי קליין הי"ד, למרות שורה ארוכה של לוחמים וקצינים, למרות תלמידי ישיבות הסדר ובוגרי המכינות הקדם צבאיות, למרות ציבור רחב שבחר לקדש שם שמיים ולא להניח בצד, לא את עם ישראל, לא את תורת ישראל ולא את ההגנה על ארץ ישראל.
החוצפה של אייכלר
בואו נשים בצד את דבריו של ח"כ ישראל אייכלר על השואה. טענותיו בסוגיה הזו ראויות לתשובה, אבל הן אינן רלוונטיות לענייננו כאן. חשובה הרבה יותר השקפתו בכל מה שקשור אל המדינה היהודית, שכן מהודעתו נראה שהוא חש עדיין בגלות, ואם לא חש בה ממש, אזי מתגעגע אליה. "גם לאחר השואה, כל המהגרים היהודים בתפוצות העולם, חיים מאז בשלום ובשקט יחסי. רק בארץ ישראל נשפך דם יהודי כמים, מאז ועד הנה. סכנת השמדה גרעינית מאיימת על מדינת ישראל בלבד", כתב.
אילו נכתבו הדברים על ידי נציגו של פלג קיצוני שכופר במדינה ולא רוצה ממנה דבר ומצהיר באזניה "לא מדובשך ולא מעוקצך", ניחא. אבל כשהם נשמעים מפיו של סגן יו"ר כנסת ישראל, חבר בכיר בקואליציה, מי שתובע לאכול מפריה של הארץ הטובה הזו וליהנות מתקציביה, אין להתייחס אליהם אלא כאל דברי חוצפה שאי אפשר לשתוק מולם. אני בעד מתן תקציבים למגזר החרדי, ובעד מימון ציבורי של ישיבות וכוללים ובתי מדרשות. אבל מי שנוטל את התקציבים הללו מכיסה של המדינה, ומדבר עליה במונחים של גלות, ויורק על היד שמאכילה אותו - קובע שיאים חדשים של עזות מצח.
קשה לדעת כמה מהחרדים מייצג אייכלר בתפיסתו זו. ייתכן שרבים מהם מסתייגים מהנוסח, מהסגנון, ואולי אף מהמהות. אבל בשורה התחתונה, ליותר מדי מאלה ומאלה אין עניין בחזון הציוני שמוביל את כולנו קדימה, חזון שבנה כאן מדינה עם כלכלה ועם בטחון ועם תלמודי תורה שמגדלים תינוקות של בית רבן. ליותר מדי מאלה ומאלה אין עניין לקחת חלק בתחייתו של העם היהודי, כאן בארץ ישראל. והציבור הזה חייב להבין שאם הוא רוצה להיות חלק ממה שמתרחש כאן, החלק הזה לא יכול להתחיל בליל התקציב ולהסתיים בסופו.
אז כן, בקו השבר המשמעותי החוצה את החברה הישראלית, זה העוסק בזהותה היהודית של המדינה, ייתכן שאנחנו קרובים יותר לחרדים. אבל הקו הזה איננו חזות הכל. וכמי שאוחזת בזה ולא מניחה את זה, דווקא מהציונות הדתית הייתה צריכה הדרישה לפיה מי שבחר שלא לשרת בצה"ל או בשירות לאומי, מי שבחר שלא לתרום לממלכה, לא יוכל להיות הפנים שלה בשום מקום. לא כפקיד בשירות הציבורי ולא כדיין, לא כרב שכונה וודאי לא כרב הראשי לישראל. כי מי שמתגייסים ומי שאינם, לא יכולים לעמוד על אותה מדרגה. זו לא אמת פרקטית. זו אמת מוסרית. ערכית.
ומה קבלנו במקום העמדה הזו? קבלנו חתימה של הציונות הדתית על הסכם קואליציוני שמתחייב להעביר את חוק יסוד לימוד התורה. חוק שעל גרסתו, שהוגשה לכנסת לראשונה ב-2018, חתומים יחדיו ישראל אייכלר ובצלאל סמוטריץ'. חוק הקובע כי "מי שיקבלו על עצמם להתמסר ללימוד תורה לתקופה משמעותית ייחשבו כמי שמשרתים שירות משמעותי את מדינת ישראל והעם היהודי, וכי תהיה לך השלכה על זכויותיהם וחובותיהם". התמסרות לתורה היא דבר גדול ועצום, אבל חוק שמבקש לסייע להפוך את לימוד התורה למכשיר להתחמקות מנשיאה בנטל הבטחוני, הוא חוק בלתי מוסרי בעליל.
"אין לי עניין להתנצח עם ח"כ אייכלר בענייני השקפה", אמר השבוע השר סמוטריץ', אגב הדגשה ש"המפעל הציוני הוא המפעל הצודק והמוסרי ביותר במאות השנים האחרונות", ש"השקפתי, כידוע, ביחס לציונות ולמדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, שונה משלו במאה ושמונים מעלות", וש"המפעל הציוני הוא המפעל הצודק והמוסרי ביותר במאות השנים האחרונות בפרספקטיבה היסטורית ובינלאומית".
אבל זה העניין. חייבים להתנצח עם אייכלר. לא לשם התנצחות. לשם חינוך. לשם הבהרה. לשם חידוד הפער שבין טוב לרע.
"בתקופה שהטרור משתולל והרחובות בוערים", הסביר השבוע אייכלר, "צריכים להתפלל לשומר ישראל". והוא צודק. אבל תפילה לא מספיקה. אם אייכלר וחבריו החרדים יראו מחלון בית המדרש שלהם מחבל מתרוצץ ברחוב ודוקר יהודים, האם יסגרו את החלון וימשיכו בלימוד הגמרא ובאמירת תהילים, או שירוצו החוצה להושיט עזרה כדי להציל את הנפש? ובכן, זה בדיוק מצבנו כאן. מדינת ישראל נמצאת במלחמה. האויב מתרוצץ ברחובות ודוקר, האויב יורה רקטות, האויב מתכונן להתקפה בגבול הצפון. ומול כל אלה אי אפשר להסתכל בשוויון נפש על מי שלא רואים שלצד לימוד התורה, שמגן ומציל, יש צורך גם לצאת מבית המדרש ולהושיט יד לישראל בעת צרתם. ומהנהגת הציונות הדתית, זו המסתערת על ראש הגבעה, צריך לדרוש שלא להסכים עם קבוצה המסרבת להיענות לקריאה "אחריי", ובוחרת להשאיר לאחרים את שדה המערכה ואת השותפות בנטל.
הסיפור של "סבא שינדלר"
עמרם שינדלר הוא חבר שלי. ארבע שנים למדנו יחד בישיבה. מאז היה ילד קטן, הוא חי בלי אבא. רק עם סיפורים. אבא שלו, ישראל שינדלר, יהודי חרדי, גיבור ישראל, נפל על הגנת המדינה במלחמת יום הכיפורים, כשהיינו בני 3. ישראל עלה ארצה כילד, אחרי השואה, למד בישיבת פוניבז' ובישיבת חכמי לובלין ובחר להתגייס לצה"ל. אבא שלו, שקראנו לו "סבא שינדלר", למרות שהוא לא היה הסבא שלנו, היה הסנדק שלי.
במהלך שירותו הסדיר, נפצע ישראל כשרסיס של פגז פגע בו במהלך תרגיל, ושכב שמונה חודשים בבית חולים. כשהשתחרר, והבין שיש כוונה לשבץ אותו ביחידה פחות קרבית מזו שחשב שהוא יכול לתרום בה, הוא ערער. כשנדחה על ידי הוועדות הרפואיות כולן, חיכה לקצין צנחנים ראשי ליד הבית שלו, ודרש ממנו להחזיר אותו לחטיבה. "אמרתי לו שחבל על לוחם שיתבזבז", הסביר.
אל"מ דוד בן אשר, ששירת איתו במחזור בקורס מ"כים, סיפר אחרי שנים על החוויה המשונה שעברו הוא וחבריו לצידו של הצעיר החרדי. "היינו פלוגה של קיבוצניקים ברובנו, חבר'ה של תנועות נוער, חבורה מלוכדת, מעט יהירה, שוללי דת קיצוניים. והנה מופיע בפלוגה בחור צעיר, חובש כיפה, פאות ארוכות מסתלסלות מתחת לקסדה, ציציות מבצבצות מתחת לחולצה, בחור חרדי לעילא. הסתכלנו על הבחור הזה בחשדנות מהולה בגיחוך, וצחקנו כשסיפר לנו על הנשמה העולה לשמיים בלילה וחוזרת אלינו עם השכמת הבוקר. לעגנו לו בשאלה מה יקרה אם בשעת טרטור לילה פתאומי, תהיה הנשמה בדיוק בשמיים. האימונים המפרכים זימנו לנו היכרות אחרת. עם הזמן התגלה שינדלר כחבר נאמן, כסוחב אלונקות ללא שמץ של תלונה, כרץ בעל כושר מעולה העוזר תמיד למתקשים. חייל למופת. למדנו להעריך ולכבד אותו בזכות התנהגותו המופתית, הבלתי מתנשאת, המתחשבת, ובזכות רצונו העז להצליח ולסיים את הקורס בהצלחה. למדנו לכבד את הנחת התפילין שלו ואת תפילותיו השקטות".
ד"ר נפתלי הדס, רופא סיירת הצנחנים, היחידה שאליה שובץ שינדלר בהמשך, סיפר: "אני רואה זקן עבות, אני רואה פאות ארוכות, אני רואה כיפה שחורה, אני אומר לו 'יהודי, סליחה, מה אתה עושה פה בסיירת'? הוא עונה לי 'אני לוחם'. 'איך ייתכן?... אתה עם הפאות והזקן והכיפה השחורה מאגודת ישראל, אתה לוחם בסיירת צנחנים?'. והוא אמר לי 'כן, אני אחד מהאנשים'".
ישראל שינדלר זכה להיות ממשחררי ירושלים במלחמת ששת הימים. הוא עוטר ב"עיטור העוז" על תפקודו בקרב הקשה והמדמם על גשר גת שמנים, כשחירף את נפשו כדי לחלץ את חבריו הפצועים. "הוא נכנס לגשר והביא פצוע אחד. הם שכבו שם עם אש תופת עליהם", סיפר רופא הסיירת, "והוא חזר חזרה לגשר ותפס את אחד הלוחמים שבערו באש וניסה לכבות אותו. הבחור צעק לו 'עזוב אותי. תן לי כדור בראש'. והוא אמר 'לא, אני אכבה את האש ואחזיר אותך הביתה'. ובידיים גלויות הוא כיבה את האש שאחזה בבגדי אותו חייל.
ואז, תוך שישראל שינדלר מחזיק את הפצוע בידיים וגורר אותו אל מחוץ לגשר, נפגע אותו פצוע ונהרג. כששינדלר ראה את זה הוא נתלה על דופן הגשר ונפל 7 מטרים למטה לתוך נחל קדרון. וכשהוא פצוע בידיו משני כדורים שפגעו בו, הוא הגיע אליי. ואני אומר לו 'שינדלר, אתה יכולת להיהרג, מה אתה רץ כמו מטורף?'. והוא עונה לי 'דוקטור, אתה יודע מה זה למות למען ירושלים?'". "כתוב 'שלוחי מצווה אינם ניזוקים'", הסביר בהמשך שינדלר, "ועוד כתוב 'כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא'. הדברים האלה נתנו לי ביטחון - שהרי גם אני יצאתי להציל אדם מישראל". "כל מי שנכנס באותו לילה לגשר - יצא הרוג או פצוע אנוש", סיפר, "ואם אני יצאתי שלם מהאש הנוראה ההיא שירדה עלי - סימן שכך רצתה ההשגחה העליונה".
ב-73', אחרי שהתאושש משתי הפציעות הקודמות, גויס שינדלר שוב ונשלח לחזית המצרית. מסיני כתב לאשתו "במקום לדאוג, אנחנו צריכים להתפלל לה'". מהמלחמה הזו לא שב. הזחל"ם שלו נפגע מאש מצרית, והוא נהרג.
את הסיפורים על ישראל שינדלר אני קורא עם דמעות בעיניים. איזה תעצומות נפש. איזה מודל לחיקוי. איזה שילוב של חומר ושל רוח. איזו דוגמא ומופת לשילוב של תורה, של חזות דתית חרדית בלי לוותר על דבר, ושל נתינה למדינה.
סמלים למסירות נפש
לפני כמה שנים זכיתי לראיין את יצחק דרקסלר, גם הוא חייל חרדי שנלחם במלחמה ההיא שאנחנו מציינים לה כעת 50 שנה. גם הוא למד בישיבות חרדיות בבני ברק. גם הוא בחר להתגייס לצה"ל. דרקסלר יצא לרמת הגולן במלחמת יום הכיפורים כאיש מילואים, כשהוא משאיר בבית אישה בהריון ראשון. הוא נפצע אנושות כשפגז סורי פגע בטנק שלו, נחלץ ממנו ברגע האחרון כשהוא בוער כולו, עבר עשרות ניתוחים, סחב את הפציעה מהמלחמה ההיא כל חייו, וכשנפטר לפני כחמש שנים הוכר כחלל האחרון של מלחמת יום הכיפורים.
דרקסלר לא ראה שום סתירה בין היותו חרדי לחובתו לשרת את המדינה. "היה לאגודת ישראל גרעין נח"ל", הזכיר לי. "שני חברי כנסת של אגודת ישראל, נהרגו להם הילדים במלחמות ישראל (שלמה, בנו של ח"כ מאיר דוד לוונשטיין מאגודת ישראל נפל בקרב בסיני ב- 1956. דוד, בנו של ח"כ יעקב מזרחי, גם הוא איש אגודת ישראל, נפל במלחמת יום הכיפורים - ק"ל)". "בתקופתי, הרבנים והחיילים החרדים הלכו יד ביד. הם אפילו קירבו יותר את הבחורים שהחליטו להתגייס במקום ללמוד בישיבות, כי ידעו שזה תחליף למגע אישי עם עולם התורה", סיפר לשרי מקובר במקור ראשון.
"בתקופתי לא היה צריך לשכנע אף אחד. הצעירים באו בהמוניהם. במלחמת יום כיפור נהרגו 11 חיילים חרדים מתוך מחזור של 100 חיילים באותה שנה... חייל חרדי אחד קיבל את עיטור המופת כשקפץ על רימון ונהרג במזח. פעם גיוס חרדים היה מגמה ברורה, ואף אחד לא פחד, ולאף אחד לא הציקו. להיפך. הייתה אהדה כלפינו. סובבו אחרינו את הראש. כשהיינו מגיעים לבני ברק עם המדים והכיפה והציצית, הורים היו אומרים לעצמם, 'וואלה, לבת שלי מתאים שידוך כזה'... החיילים החרדים היו בחורים רציניים שישבו בערב ולמדו. רבים מאיתנו באו לשירות הסדיר והמילואים עם גמרות מנוילנות. הצבא כיבד את הצרכים שלנו וגם אנחנו התאמנו את עצמנו לכללים".
בראיון שערכתי עם דרקסלר שנתיים לפני שנפטר, הוא תיאר את בני ברק של הימים ההם, וביכה את ההבדל בין אז להיום. "אי אפשר לתאר את זה, כי אנשים לא יפנימו את זה, אבל בעיצומו של יום כיפור, הסתובבו בבני ברק רכבים צבאיים ושלפו מבתי כנסיות חיילי מילואים". "שלושה אוטובוסים מלאים של חיילים חרדים שגדלו איתי ב'חיידרים' ובישיבות עלו איתי לרמת הגולן", סיפר במקום אחר. "חשבתי על אשתי ועל התינוק שאמור להיוולד לנו... אני זוכר שהתפללתי לקדוש ברוך הוא. אמרתי לו: דבר אחד אני מבקש, שלכל הפחות אשמע את המילה אבא. אחר כך תעשה איתי מה שאתה רוצה".
"מאה אחוז חרדי ומאה אחוז ציוני", אמרו עליו, על יצחק דרקסלר. "30 שנים אחרי שסבתא שרה עלתה לרכבת האחרונה לאושוויץ חסרת כל", הספיד אותו בנו, חזי, "הבן שלה וחבריו לחמו בגבורה עילאית כנגד אלו שביקשו לחסל את העם היהודי - אבל הפעם בצבא יהודי במדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל".
"יצחק היה סמל למסירות הנפש בעבור עמנו ומדינתנו - בן תורה, איש הציבור החרדי...", ספד לו בנימין נתניהו.
ישראל שינדלר ויצחק דרקסלר הם דמויות מופת. דמויות מופת של הציבור החרדי, דמויות מופת של כולנו. יהודים שומרי מצוות שמסרו את נפשם על התורה ועל העבודה, על ארץ ישראל ועל עם ישראל. חרדים וציונים. אוהבי המולדת ואוהבי התורה. לא זו במקום זו. זו לצד זו.