ביום רביעי לפני שבועיים נערך באגף התקציבים באוצר כנס לציון "עשרים שנה לתכנית הכלכלית לשנת 2003". למי ששכח, כלכלת ישראל עמדה באותה שנה בפני קריסה. שר האוצר דאז קרא לזה "השמן והרזה". תפיחת המגזר הציבורי על חשבון המגזר הפרטי. צמיחת תשלומי ההעברה, הקצבאות למיניהן וההטבות הסקטוריאליות, על חשבון מנועי צמיחה. בטלנות הולכת וגוברת של מגזרים שלמים, שהתרגלו להתפרנס מקיצבת ילדים, אברכים, השלמת הכנסה, ביטוח לאומי ומה לא.
ממשלת שרון יצאה אז בתכנית כלכלית נועזת, מרחיקת לכת, שבמסגרתה בוצעו קיצוצים בבשר החי. בוטלו קצבאות הילדים המופרכות, צומצמו תשלומי ההעברה, רוב התשומות הופנו לייצור, צמיחה, עידוד תעסוקה בקרב חרדים וערבים וכו'. התכנית הייתה הצלחה מסחררת. זו הייתה ממש הצלה של הרגע האחרון שהזניקה את כלכלת ישראל בבת אחת קדימה.
לשר האוצר שהוביל את כל זה קראו בנימין נתניהו. הוא הגיע גם לכנס לפני שבועיים, בו השתתפו גם הממונה על התקציבים הנוכחי יוגב גרדוס, הממונה אז אורי יוגב, עוזר רה"מ שרון ליאור שילת, סגנית הממונה אז יעל אנדורן, פרופ' צבי אקשטיין ואייל גבאי, מי שהיה אז ראש רשות החברות.
"ביבי נראה עייף ומרוט", סיפר לי אחד המשתתפים, "אבל העיניים שלו נצצו. הוא דיבר בסביבות שעה, התרפק על העבר, על המהלכים שהוביל, ראו עליו שהוא פשוט לא רוצה שהכנס ייגמר, לא רוצה ללכת".
למה שירצה ללכת? לאן יש לו ללכת? לחורבן שהוא ממיט עכשיו על המשק, על הכלכלה, על ההייטק, על הסייבר, על האקדמיה, על מערכת הבטחון, על המירקם החברתי הרגיש כל כך במדינה הזו? הרי הוא מודע להרס המהיר של הכלכלה, לבריחת המוחות, לקריסת ההשקעות בהייטק (הרבה-הרבה יותר מהירידה בעולם), למספר חברות הסטארטאפ שנרשמות בחו"ל, לירידה התלולה בהכנסות המדידה, לעליה התלולה במקדם הסיכון של ישראל, לקריסת הבורסה והשקל.
הוא יודע שהוא לא ממשכן את העתיד של הילדים שלנו, הוא פשוט מוכר אותו בנזיד עדשים לשותפיו הקיצוניים והמשיחיים. הוא עושה בדיוק הפוך ממה שעשה ב-2003. הוא מפרק את מנועי הצמיחה ומזרים מאות מיליארדים לסקטורים לא יצרנים, לא תורמים, חלקם אפילו לא ציוניים. הטרגדיה היא, שהוא מבין את גודל הטרגדיה. למרות כל זאת, הוא ממשיך במלאכת ההרס. רומא בוערת והוא ליד החלון, מנגן בכינור.
לשכת רה"מ הפיצה סרטון מתוך נאומו, שארך יותר משעה, בכנס: "יש לנו כלכלה עתירת ידע, אנחנו מקבלים עכשיו 20% מהסטרטאפים ב-AI (בינה מלאכותית) ומספר יותר גדול בקיברנטיקה. ארה"ב היא במקום הראשון בעולם. אנחנו במקום השני, אבסולוטי, כשאנחנו אלפית מאוכלוסיית העולם. אנחנו יכולים היום להיות בין עשר הכלכלות המובילות בעולם בקלות, אבל אנחנו צריכים להמשיך בכיוון הזה. הוא לא סטטי אף פעם. אתה כל הזמן צריך להמשיך".
האיש מנותק. הוא מאמין שהוא ממשיך בכיוון הזה. הוא, שעומד להעביר את חוק יסוד: לימוד תורה, שגורם לאוכלוסייה היצרנית, תורמת, משרתת ופורייה ביותר בארץ לאבד אמון במדינה, מסביר לקהל שומעיו ש"צריך להמשיך". באותו זמן, הוא ממשיך להרוס.
השבוע הוא נסע לבקר בימ"מ. בצדק. היחידה המדהימה הזו היא עמוד השידרה של הלוחמה בטרור כבר שנות דור. היחידה המקצועית ביותר למשימות הללו שיש בארץ, ואולי בעולם. גם שם הוא דיבר. גם שם הוא נראה עייף, מרוט, קצת מנותק. ולפתע, יצא מפיו המשפט הלא ייאמן הבא: "אתם מצדיקים החלטה שקיבלה הממשלה שלי, להגדיר את הימ"מ כיחידה הלאומית שלנו למלחמה בטרור".
הבטתי בסרטון כמה פעמים ברציפות. חיפשתי סימנים לכך שהאיש מודע לשקר הגס שזה עתה הוציא מפיו. לא מצאתי. הוא לא הסמיק, לא גמגם, לא מצמץ, לא נגע באף, לא זע באי נוחות. הוא אמר את השקר הזה בטבעיות. למרות שהוא יודע שאת ההחלטה להגדיר את הימ"מ כיחידה הלאומית למלחמה בטרור קיבלה ממשלת בנט-לפיד. וגם העבירה תוספת תקציב מיוחדת להגדלה משמעותית של סד"כ הימ"מ.
פוליטיקאים משקרים. ככה זה. במרוצת השנים אתה לומד להשלים עם זה. שקרים לבנים, שקרים צבעוניים, שקרים גסים ושקרים מנומסים. ב-37 שנות עיתונות כמעט ולא פגשתי פוליטיקאי שעליו אפשר להגיד בלב שלם שהוא לא משקר. חלק מהם משקרים בקלות, חלק משקרים בכבדות. הכי קשה לשקר היה ליצחק רבין. הוא היה מסמיק כתות שדה בשל כשנאלץ להתחמק מאמירת אמת. דבר אחד בטוח: גם אצל הפוליטיקאים, השקר הוא מוצא אחרון. ברירת המחדל היא לא לשקר. אצל נתניהו זה הפוך. השקר הוא ברירת המחדל. האמת היא מוצא אחרון.
ללשכת ראש הממשלה לקח זמן להתעשת. את הסיפור הזה צייצתי ביום רביעי בערב. רק אחרי חצות הגיעה התגובה, שהיא מדהימה אפילו יותר מהשקר עצמו: "בשנת 2019, בכהונת רה"מ נתניהו ובהנחייתו, נעשתה עבודת מטה במל"ל אשר המליצה להכיר בימ"מ כיחידה מבצעית-לאומית ללוחמה בטרור...עבודת המטה וקידומה נעשו כאמור ע"י ממשלת נתניהו...".
על זה ייאמר, אין לתאר. אגב, זה נכון. במל"ל באמת בוצעה עבודת מטה כזו. היא הצהיבה ליד עשרות רבות של עבודות מטה שנעשות במשרד ראש הממשלה ובכל המשרדים האחרים. עבודות שרובן המכריע מעולם לא רואה אור יום. הן נתקעות איפשהו בצנרת הבירוקרטית האינסופית המובילה מעולם המטה לעולם המעשה.
כשבנט נכנס למשרד, אנשיו גילו את העבודה הנשכחת הזו. בשלב הזה, היה צריך להפגין יכולת ביצועית. להביא כסף מהאוצר. לתקן את התקנות הנדרשות ולבצע את המהלכים האמיתיים. בנט עשה את זה במהירות. החלטת ממשלה, תקציב, נאום, מחיאות כפיים, צ'ק.
אפשר למלא את הטור הזה, את המוסף הזה ואת העיתון הזה בדוגמאות להזנחה הפושעת במשרד ראש הממשלה, שאותה גילו אנשיו של בנט כשנכנסו לתפקיד. בכל התחומים, מהביטחון ועד הניקיון. רוצים עוד דוגמאות? היכל הנצחה למשפחות חללי פעולות האיבה בהר הרצל. גם כאן לא חסרו עבודות מטה. כן חסרו החלטות. ממשלת בנט-לפיד קיבלה את ההחלטה והביאה את התקציב. נתניהו ירה לא מזמן את אבן הפינה, וטוב שכך.
עוד דוגמה? ראש הרשות לסיוע משפטי. יש דבר כזה. שר המשפטים סער הביא יום אחד לאישור הממשלה את המינוי הזה. אף אחד לא ידע על מה הוא מדבר. מתברר שיש סיוע משפטי גם לאנשים שנתבעים במישור האזרחי, ולא רק הפלילי (שם הסנגוריה הציבורית פועלת). המינוי הזה היה פנוי לאורך שנים. למה אף אחד לא שמע על זה? כי נזקקים לשירות הזה האנשים המוחלשים ביותר. דלת העם. אלה שלא יכולים להרשות לעצמם לשלם כמה מאות שקלים לעורך-דין. אז זה לא עניין איש. כך התנהלה ממשלת נתניהו בשנים האחרונות לכהונתו, לפני השינוי.
אפשר לתמצת את האירוע בדוגמה הכי פשוטה: ההבדל בין "עבודת המטה" אצל נתניהו להחלטות אצל בנט ולפיד, הוא בדיוק כמו ההבדל בין לנאום נגד הגרעין האיראני לאורך 15 שנה, ללתקוף ולהשמיד את הגרעין הסורי לילה אחד, בהפתעה. החוט הדק הזה שמפריד בין הברבורים למעשים. כששרי ממשלת השינוי נכנסו למשרדיהם, לפני כשנתיים, הם מצאו, כמעט בכולם, הזנחה מחרידה. עשרות תפקידים לא מאוישים, סביבת עבודה מוזנחת, סביבת ייעוץ שוממה, החלטות תקועות. השיא היה במשרד ראש הממשלה, שם נותרה רק אדמה חרוכה.
היום, המצב גרוע עוד יותר. לא מזמן, נזכר נתניהו שהבטיח לטפל ביוקר המחיה. הוא כינס דיון כלשהו על הנושא ובינתיים גילה שאין לו צוות. אין לו אנשים. אין לו מומחים. הוא מוקף בחדלי אישים ומלחכי פנכה שלא היו עוברים סינון ראשוני לתפקיד מנהל משמרת בפיצוציה. אנשים שהתמקצעו במשך שנים להיענות לגחמותיה של הרעיה המלכותית באשר למעונות השונים והלוגיסטיקה הקיסרית הכרוכה בהם, ותו לא. עם הצוות הזה הוא מנהל את המדינה. מה הפלא שהוא מתגעגע לאייל גבאי, אורי יוגב, יען אנדורן ואם יורשה לי להוסיף, אז גם להראל לוקר, יואב הורוביץ, גיל שפר ושורה של אנשים שמצויידים בכישורים כאלה או אחרים, שפעם עבדו בסביבתו.
אכיפה ברברנית
בואו נדלג, שוב, 20 שנה אחורה. הפעם, לא לתכנית הכלכלית ההיא, אלא להתנתקות ולמה שקרה סביבה. הנרטיב של תומכי הממשלה וה"רפורמה" בשבועות האחרונים עוסק ב"אכיפה הבררנית". איך יכול להיות שאת המפגינים במחאה הנוכחית כמעט ולא עוצרים, כמעט ולא מאשפזים, כמעט ולא בולמים, כמעט ולא פוצעים, בעוד בתקופת ההתנתקות המשטרה עצרה בסיטונות, אפילו עד תום ההליכים, הוגשו מאות כתבי אישום, ננקטה יד קשה ואלימה נגד המפגינים וכו'.
בשלוש מילים: הבל ורעות רוח. בין תקופת ההתנתקות לתקופה הנוכחית יש רק שתי נקודות דמיון, די מדהימות לכשעצמן: אז הייתה זו מפלגת הליכוד שהובילה את ההתנתקות, עכשיו זו אותה מפלגה שמובילה את ההתנתקות מהדמוקרטיה. אז היה אחד בשם בנימין נתניהו שתמך במהלך והצביע בעדו לאורך כל הדרך, וגם היום הוא מוביל, אם כי בניגוד עניינים מובהק. אבל כאן, הדמיון נגמר.
בתכנית "הצינור" הוקרנה השבוע כתבה עם התמונות, הסרטונים והמראות מתקופת ההתנתקות. נחשו מי עמד שם ואמר את הדברים הבאים: "מה שאני ראיתי פה היום בשלוש השעות האחרונות זה היה הדבר הכי קרוב למלחמת אחים שאני ראיתי במהלך המאבק נגד ההתנתקות... תמונות קשות, צריך לשים את הדברים בצורה ברורה ולהגיד אותם, היו מוכנים עם נינג'ות, דוקרנים, באו ותקעו מסמרים בתוך הכביש, הכביש היה משותק לחלוטין".
ובכן, זה היה הכתב הצעיר של ערוץ 10 לענייני מתנחלים (ונינג'ות), אחד בשם ינון מגל. זה פשוט: בתקופת ההתנתקות ההתנגדות למהלכי הממשלה הייתה אלימה עד אלימה מאוד. היא הכילה אלמנטים פליליים ואף טרוריסטיים, הצטיידות בנשק חם, באמצעי לחימה, פגיעה קשה בשוטרים ובחיילים וסרבנות. הרבה מאוד סרבנות.
שיא המופרכות השקרית שייך, כמובן, לאלוף הנצחי של הז'אנר. בנימין נתניהו. הנה דברים שאמר לאחרונה: "לפני שני עשורים, הוויכוח בתוכנו היה לא פחות סוער. המאבק הזה לא חצה קווים אדומים. לא ראינו אז את מה שאנחנו רואים היום. המפגינים לא היכו שוטרים, לא קראו למרי אזרחי, לא קראו לסרבנות".
זה יכול היה להיות מצחיק, אם זה לא היה טראגי כל כך. נתחיל בזה: לקראת סוף אוקטובר 2004 בישרה כותרת ב"גלובס" כי "אביו ואחיו של בנימין נתניהו, בין החותמים על קריאה לסירוב פקודה בעת ההתנתקות". כרזה מפורסמת שהפיצו אז המתנחלים קראה "אין מצב שאתגייס לצבא הגירוש לישראל". בינואר 2005 קראה דניאלה וייס לחיילי צה"ל: "לסרב פקודה ולא להישמע להוראות השלטון הרע".
זאת, ועוד: הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, הביא בפני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת תמונת מצב שלפיה בצה"ל יש כבר עשרות חיילים סרבנים. התמונה הזו הלכה ותפחה ככל שהתקרב מועד הפינוי. בצה"ל הכינו אז, בחשאי, רשימות צללים שאמורות להחליף את החיילים הרגילים ביחידות השונות שאמורות היו לבצע את הפינוי. עשרות ולפעמים אף מאות מהחיילים נגרעו ממצבת כוח האדם בגלל "בעיות אידיאולוגיות" או מוסריות.
נמשיך: שני חיילים מהנח"ל החרדי נעצרו בחשד כי הניחו מטעני דמה שעוררו פאניקה רבתי בתחנה המרכזית בירושלים. הפרות הסדר היו אלימות באמת, ואף מסוכנות. עשרות שוטרים וחיילים נפצעו. חלק מהפציעות הוגדר "בינוני". המפכ"ל קראדי כיתת את רגליו בין בתי החולים בביקור שוטריו הפצועים סביב השעון. אגב, גם הסוסים נפצעו. בניגוד לתמונת הפייק שהפיצו הביביסטים השבוע (סוס פצוע, התמונה מ-2014), אז פצועים נפצעו ונדקרו ע"י מפגינים. אגב, באירוע פינוי עמונה, כך סיפר לי השבוע ניצב בדימוס ברטי אוחיון, נמצאו סוסי משטרה רבים דקורים בסכינים.
הלאה: הפיגועים שתוכננו ע"י המוחים נגד ההתנתקות כללו פיזור שמן על הכבישים במטרה לגרום לתאונות, פיזור נינג'ות ומסמרים במטרה לפנצ'ר מאות כלי רכב ולתקוע אותם על הכבישים. אלה לא היו תוכניות בלבד. חלק יושם בשטח. השב"כ עצר כמה כנופיות שאגרו אמצעי לחימה. המפורסמת ביותר היתה זו בה היה חבר אנרכיסט משיחי צעיר בשם בצלאל סמוטריץ'. סגן ראש השב"כ לשעבר יצחק (הגרוזיני) אילן (ז"ל) כינה את סמוטריץ' בשם "מחבל יהודי". לדבריו, הוא ניצל את זכות השתיקה שבועות ארוכים במעצר, למרות שתיכנן "פיגועים על האיילון".
אבל נמשיך: המפגינים גם הציתו שריפות. אחת מהן הוצתה סמוך למתקן של חברת החשמל ואיימה לפגוע בקווי מתח גבוע (600 אלף וואט). נהגים שצמיגיהם התפוצצו נקלעו לפאניקה. הכאוס היה רב והייתה תחושה של אובדן שליטה. המשטרה והשב"כ עצרו פעילים שתכננו להצית מכוניות בצירי תנועה מרכזיים וכך לחסום אותם. עצורים נוספים תכננו לפגוע בארונות סעף של בזק בבאר שבע. על פי הפרסומים, "ההתארגנות פעלה באופן חשאי ולולא סוכלה היו עשויים להיפגע שירותי חירום, מערכות שלטון ומשפט".
ביוני 2005, זמן קצר לפני הפינוי, נתפסו עשרות קילוגרמים של דוקרנים ונינג'ות במסגריה במושב בית גמליאל. 13 מתנחלים נעצרו. רשויות הבטחון חשפו כמעט כל יום התארגנויות מהסוג הזה, כמעט כולן של מתנחלים קיצונים, שתכננו להפעיל אלימות כדי לפגוע בהתנתקות. מספר השוטרים והחיילים הפצועים לאורך התקופה מעיד על כך, כמו גם אמצעי הלחימה השונים שנתפסו.
מלל רב נשפך על העובדה שידן של הרשויות היתה קלה על ההדק ושנערים ונערות נשפטו למאסר עד תום ההליכים בסיטונות. גם זה רחוק מלהיות מדויק. יש מקרה מפורסם של נערה שאכן נשלחה למאסר עד תום ההליכים, מסיבה פשוטה: היא סירבה להישאר במעצר בית והוריה סירבו לספק חלופת מעצר בית. לא נותרה ברירה. צעירים אחרים נעצרו ופשוט סירבו להזדהות ולשתף פעולה עם המשטרה. "היה די כיף, אין מה לפחד מזה", אמרה נערה שבילתה 36 ימים במעשיהו, וסירבה להזדהות, "אני קוראת לכולם להיאבק למען ארץ ישראל. נראה מה יהיה ביום רביעי, עוד לא החלטתי אם להצטרף לחסימת הכבישים".
לסיכום: הפעולות שסיכל השב"כ סביב ההתנתקות היו חשאיות, אלימות, גובלות בטרור. אין בזה שום דבר דומה למה שקורה היום. האלימות הייתה קשה, ההתראות המודיעיניות היו ברורות, הסימנים המעידים היו רבים. חלק מהמוחים אז, שאפו לגרום לפגיעה בנפש. מספר רב של אנשי כוחות הבטחון נפצעו ואושפזו. במחאה הנוכחית אין פגיעה ברכוש, אין פגיעה בנפש, אין התארגנויות מחתרתיות, אין תכניות לפיגועים או פגיעה בתשתיות. מה שיש זה חסימות כבישים בדרכי שלום, ללא אלימות כלשהי. זו הסיבה שהמשטרה נוהגת אחרת לגמרי. ככה פשוט.
ועוד משהו קטן, או גדול: במהלך הנסיונות לסכל את ההתנתקות, נרצחו 8 ערבים. החייל עדן נתן-זאדה רצח ארבעה באוטובוס סמוך לשפרעם (לפני שנרצח בעצמו), המתנחל הקיצוני אשר ויזגן רצח, סתם ככה, 4 פועלים פלסטינים.
ב"שירת הים" נאגרו אמצעי לחימה ובלוני גז. בשלב מסוים הכריזו מתנחלי שירת הים על הישוב כישות מדינית עצמאית וניתקו את עצמם ממדינת ישראל. אפשר להוסיף כאן סיפורי אלף לילה ולילה מסמרי שיער על מה שקרה בהתנתקות. על מה ששפכו וזרקו על החיילים והשוטרים מהגג של שירת הים ובית הכנסת בכפר דרום. על הקללות והיריקות. אבל אין צורך. ולסיכום: מי שמנסה לייצר סימטריה בין הטיפול בחוסמי הכבישים בהתנתקות לחוסמי הכבישים במחאה הנוכחית, פשוט לא אומר אמת. גם אין צורך לשאול לאן נעלם השב"כ. הוא לא נעלם, פשוט לא זקוקים לו הפעם.
אי סבירות קיצונית
בהקלטות שדלפו מישיבת הממשלה האחרונה, נשמע יריב לוין משווה את ראשי המחאה ל"ראשי משפחות פשע". בקולו, בלי בושה. פתאום נזכרתי בפרסום ההוא בו נראה לוין מגיע, עם כיפה, לבית משפחת קדושים בהרצליה. בעל הבית, רפי קדושים, מוגדר כאחד מראשי משפחות הפשע באזור. הוא גם פעיל ליכוד מוכר שמתמודד עכשיו בהרצליה. אני לא זוכר אף אחד מראשי המחאה במעמד דומה.
אבל זה לא הפרדוכס היחיד. בשנת 2006, בהיותו חבר כנסת זוטר, עתר אותו יריב לוין ממש נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט, מכיוון שלא אייש את תיק הרווחה בממשלתו. עילת העתירה: אי סבירות קיצונית. אני נשבע לכם. ואם כבר אנחנו בטרנד, אז להלן ציוצים פרי מקלדתו של שמחה רוטמן: בשנת 2018 הוא התכתב פומבית בטוויטר עם אחד הצייצנים.
"לפי השקפתך", נשאל רוטמן, "איזה גוף במדינה דמוקרטית מתוקנת, אמור לשמש בלם לחקיקה אנטי דמוקרטית כפי שציינתי לעיל?".
"העם", ענה רוטמן בקורקטיות המאפיינת אותו. "איך בדיוק, במרידה נגד השלטון? איך לשיטתך יתמודד העם הלכה למעשה עם חוק שיחוקק הפרלמנט שיבטל את הבחירות מעתה ואילך"?
"בוודאי", ענה רוטמן, "מרד או מלחמת אזרחים. זו הדרך היחידה שגם תהיה אפקטיבית. אין לי מה להוסיף, למעט העובדה שהמחאה הנוכחית היא מחאת שלום נטולת אלימות. כך זה החל, כך זה נמשך וכך זה חייב להיות עד שננצח.
התנתקות שנייה
אנחנו חייבים להימנע ממלחמת אזרחים, שתביא חורבן. קשה לי להאמין שתפרוץ כאן מלחמת אזרחים. מה שכן יכול לקרות, זו היפרדות. אפשר לקרוא לזה ההתנתקות השנייה. יש כאן שני עמים. מדינת ישראל כפי שהוקמה בידי האבות המייסדים שהיא מדינה יהודית, דמוקרטית, ליברלית, פתוחה, מאירה, מתקדמת, מגדלור של אור לגויים. לצידה, מדינת יהודה הדתית, שמרנית, סגורה, קודרת, לדעתי גם גזענית, משיחית, קיצונית והרסנית.
המכנה המשותף בין שני החלקים של השלם הזה הולך ונגרס, הולך ונשחק. יש מי שקורע את הקריעה הזו. יש מי שמנסר את הענף הזה. האיש שבהשראתו מסתובבות עכשיו כנופיות של פראים וחוסמות את הכניסות לקיבוצים, כנקמה פרימיטיבית על המחאה (לא, זו לא מחאה של קיבוצניקים).
הסיפור פשוט: אם אנחנו, המפגינים, המכונים גם שמאלנים, כל כך גרועים, פוסט ציונים, שונאי ישראל, עמלקים, לא דמוקרטים, לא יהודים, אוהבי ערבים ומה לא, בשביל מה אתם נדבקים אליו בכוח? אם באמת חשוב יותר להיות אברך בכולל מאשר לוחם בגולני, מה אתם צריכים אותנו? אם אפשר לנהל את כלכלת ישראל באמצעות "בחוקותי תלכו", בשביל מה אתם זקוקים להייטק ולסייבר? בשביל מה אתם צריכים את המדע, האקדמיה, מכון ויצמן, הטכניון, הרפואה, התרבות? כל זה הרי הבל הבלים של גויים מקולקלים. אז אנחנו פוטרים אתכם מהאחריות הזו.
כאן כדי להישאר
האירוע מזכיר לי סיפור דומה עם ערביי ישראל. כשאביגדור ליברמן פירסם את תכניתו המדינית, לפני שני עשורים בערך, דובר שם על החלפת שטחים עם המדינה הפלסטינית. ישראל תפנה את המשולש ואת אזור ואדי ערה, אזורים רוויי אוכלוסייה שמזהה את עצמה כפלסטינית, ותספח בתמורה את גושי ההתנחלויות. על פניו, תכנית הגיונית למהדרין. למה שיהיו כאן שתי מדינות לא מאוזנות? אחת פלסטינית נטו והשני דו לאומית? למה מה שעשו בקפריסין לא טוב לנו, פלוס הבונוס שאף אחד לא עוזב את ביתו, גפנו ותאנתו?
ערביי ישראל הסתערו על זה בחמת זעם. לא יקום ולא יהיה. הם נשארים בישראל. בפה אחד הם ממשיכים לגדף את המדינה היהודית, להזדהות עם אויביה ולייחל להיעלמותה, בפה השני הם לא מוכנים לוותר לרגע אחד עליה. אל תזלזלו בערביי ישראל. הם חכמים. הם יודעים מצוין מה יעלה בגורלם אם לא תהיה כאן מדינה יהודית. לשמחתי, מאז אותה תכנית ועד היום החלו מגמות חדשות בקרב הערבים. מגמת ההזדהות והתחברות למדינה היא, היום, חזקה לא פחות ממגמת ההתבדלות וההכחשה שלה. הערבים כאן כדי להישאר. כנראה שגם אנחנו.
עכשיו, זה קורה עם אחינו היהודים. חלק ניכר מהם לא מתגייסים, חלק ניכר מהם לא עובדים, הם בזים ומזלזלים בכל סממן של הצד הליברלי, אבל לא מוכנים לחשוב על היפרדות. זה כי גם הם חכמים. אחרי כל דקלומי הקשקשת הביביסטית, הם יודעים שבלי "הסמולנים" אין כאן מדינה. אין כאן תוצר. אין כאן פריון. אין כאן מדע. אין כאן מודיעין וחיל אוויר וחלק גדול מהכוח הלוחם של צה"ל. אין כאן ברית עם אמריקה (שכבר מתחילה לקרוס לנגד עינינו). אין כאן הכרה בינלאומית. אין כאן מטרייה משפטית. יש כאן שמיר ושית, ואריה דרעי.
הקבלה אחרונה היא לזוג נשוי. נניח שהבעל בטלן, עובד בעבודות מזדמנות, משלים הכנסה מקצבאות, בעוד האישה עובדת ומשתכרת מצוין ומחזיקה את כלכלת המשפחה. האהבה נגמרה מזמן. האווירה בבית הפכה לא נעימה. גם הילדים סובלים. אבל הבעל מסרב לתת לה גט. למה שייתן? היא מפרנסת אותו.
חברים, צריך להגיד את האמת בקול רם: ככה, זה לא יוכל להמשך. אתם רוצים להקים מדינת הלכה משיחית ולהמליך עליכם מלך מושחת? סבבה, אבל בלעדינו. זה לא בשמיים. אפשר להגיע לעמק השווה. עשינו כבר דברים קשים יותר. אפשר להחליט שבין שתי המדינות-אחיות תהיה קונפדרציה. כל אחת מהן תתרום חלק שווה למימון ההגנה. כל אחת מהן תשתתף השתתפות שווה בשירות. אם אחת מהן לא תעמוד במכסות, היא תשלם תמורת זה כופר. הכלכלות יהיו נפרדות. ושיהיה לנו בהצלחה.