בסוף השבוע האחרון סיימה ישראל עוד מבצע צבאי ברצועת עזה, הפעם תחת השם "מגן וחץ", אך מה שהיה הוא שיהיה - עוד מבצע מבין רבים, שמתחיל עם אותן התמונות מעזה המופצצת וטילים שעפים מכיוון עזה לישראל, משדרים פתוחים ובלתי נגמרים באולפנים השונים שמארחים כל מיני 'לשעברים' שבאים להטיף מה לעשות הפעם (מישהו שאל אותם מה עשו כשהיו בתפקיד?), ופוליטיקאים שרצים להעניק הצהרות ללא ביסוס לתקשורת.
עוד מבצע שנגמר עם ההצהרה הקבועה של הממשלה ומערכת הביטחון, שמבטיחים כי "מטרות המבצע הושגו" וחוזרים על קלישאת "שקט ייענה בשקט", כששני הצדדים מנסים לצייר תמונת ניצחון, בראיונות לתקשורת או ברשתות החברתיות. אבל בפועל, אף אחד לא מתיימר להתחייב ולהכריז שמדינת ישראל לא תצא לעוד מבצע בעתיד הקרוב; לכולם ברור שזה עניין של זמן, והשאלה שנותרה פתוחה היא "מתי?".
אם במטרות עסקינן, אז אין ספק שבכל מה שקשור לפוליטיקה - המטרות אכן הושגו. הדימום בסקרים האחרונים של מפלגות הקואליציה נעצר, ונתניהו הצליח לשפר את מעמדו בסקרים ששודרו אתמול בכלי התקשורת השונים, שלא לדבר על ייצוב הקואליציה לתקופה הקרובה, אחרי הזובור הפומבי שערך נתניהו לשר הסורר איתמר בן גביר וחברי מפלגתו עוצמה יהודית. ממש בית ספר לפוליטיקה.
אל תפספס
אך מלבד נתניהו ישנו עוד מרוויח מהמבצע - והוא לא אחר מאשר ארגון חמאס, ששולט ברצועת עזה. אם בשנת 2009 חזר נתניהו לשלטון עם הסיסמה הבלתי נשכחת "למוטט את שלטון חמאס", היום הוא כבר יוצא למבצעים צבאיים בעזה תוך שהוא מקפיד לשמור על שלטון חמאס. הרי לא ניתן לדבר על מבצע "מגן וחץ" בלי להתעכב על הניסיון הבלתי מתפשר והלא משתמע לשתי פנים של הממשלה שלא לעצבן את הנהגת חמאס, ולשמור את הארגון מחוץ לתמונה. אכן, היה מצחיק לראות את מי שקרא למיטוט שלטון חמאס יוצא מגדרו ועושה הכול כדי לשדר מסר עקיף, שחמאס אינו על הכוונת אלא רק הג'יהאד האסלאמי.
אך אין לטעות: מדובר בפועל באסטרטגיה, שפיתח נתניהו מאז חזרתו ללשכה בירושלים ב-2009. גם אם לא יודה בכך בפומבי ובפרט בפני תושבי הדרום, מה שהתחיל מתוך רצון להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק את חמאס על חשבונה כדי לסכל בעתיד כל ניסיון לניהול מו"מ רציני, הפך לסיטואציה בלתי נתפסת שחמאס הוא השותף האסטרטגי של נתניהו. כן, זו האמת.
כל צד, כמובן, רואה בשותפות זו נכס אסטרטגי, העשוי לשרת אותו בזירה הפנימית. מצד אחד, חמאס הצליח ליצור לעצמו מעמד כשליט הבלתי מעורער בעזה, כשאנשי הרשות בקושי יכולים לדרוך ברצועה; ומנגד, נתניהו הצליח ליצור את הפיצול המיוחל מבחינתו בין עזה לאבו מאזן ורמאללה. זוהי שאיפה שהפלסטינים תרמו כל מה שביכולתם כדי שתתממש: כך אפשר לטעון שאבו מאזן אינו מייצג את כלל העם הפלסטיני כי חמאס בעזה לא סר למרותו. אך מה שמעניין בסיפור כאן, הוא שהתפתחה שותפות לכל דבר בין הצדדים, שבשיאה כללה מכתב מיחיא סינוואר לבנימין נתניהו, עם משפט בעברית שמנהיג חמאס עצמו כתב: "קח סיכון מחושב", כפי שסיפר ראש המל"ל לשעבר מאיר בן שבת בראיון לידיעות אחרונות.
וזה בעצם הפרדוקס: באופן גלוי נתניהו מצהיר שצריך לרסק ולמוטט את חמאס, אך בפועל עושה ככל שביכולתו כדי לשמור עליו ולחזק אותו, גם אם במחיר של מבצע צבאי. גם כשיש קורבנות בשני הצדדים והמדינה משותקת מדי כמה חודשים או שנים - העיקר שבסוף המבצע הוא מצטייר כ"מר ביטחון" מול כל מי שמתמודד על הנהגת המדינה. זו האמת שהציבור צריך לדעת, גם אם אף פוליטיקאי לא יודה בה: זאת סיטואציית 'WIN-WIN', לשני הצדדים.
ולבסוף נשאלת השאלה, מה הלאה? אפילו הטקסטים של השרים ושל כל להקת הלשעברים שמשתלטים על האולפנים מתחילים להיות סוג של חומר ממוחזר, שאין בו כל חדש או כל הצעה לפתרון עתידי, אלא במטרה פשוט לתקוף ולהרוס עוד ועוד, כאילו מה שלא עבד בעבר כן יעבוד הפעם. האם לא הגיע הזמן לחשוב מחוץ לקופסה? אף אחד לא טוען שמחר בבוקר יפרוץ שלום, וככל הנראה שגם בצד הפלסטיני כבר לא בונים על זה; אך יש רגעים בחייו של מנהיג בהם הוא צריך להתעשת ולהפסיק לחשוב אך ורק על פוליטיקה והישרדות פוליטית, ולהתחיל לחשוב גם על עתיד האזרחים.
מי שחשב שאם יבנה בית כלא של שני מיליון פלסטינים בעזה זה ייגמר בשקט, טעות בידיו: כי הוא ייתקל בעזה בין אם זה מתחת לקרקע דרך מנהרות, בים דרך ניסיונות בלתי פוסקים לפרוץ את המצור, או בשמיים דרך טילים. יש להעניק אופק ותחושה שיגרמו לאנשים להרגיש שיש להם מה להפסיד, וכל עוד זה לא יקרה, אז שאף אחד לא יופתע שאנו חיים מסבב לסבב.