רגע אחרי יום השואה, התנפלו פראים על אהרן ברק, אם נתניהו רצה - היה יכול לעצור זאת

ב-12 באוקטובר 2020 פנה אלי בוואטסאפ בחור שאני לא מכיר, עמית ברנר שמו. אני ואחי אלון, כך סיפר, יצאנו ביום שישי מהקיבוץ שלנו בצעדת מחאה לבלפור. האם יתאים לך לפגוש אותנו או לדבר בטלפון? אנחנו הערב ישנים אצל חברים ברעננה, מחר ברמת גן, עד שנגיע לבלפור, סיפר. הגבתי בנימוס, הבעתי עניין, איחלתי בהצלחה - אבל לא הצלחתי להתפנות לפגישה. אני עסוק מדי, הודיתי. "תודה", ענה לי עמית, "נקווה להיפגש בהזדמנות".

השבוע, כעבור שנתיים וחצי, קיבלתי הודעה נוספת מעמית ברנר. הוא הזכיר לי את ההתכתבות הקודמת ועדכן אותי שאחיו, אלון, איתו צעד יחד 150 קילומטרים במשך שמונה ימים, כל הדרך מהקיבוץ למחאת בלפור, נהרג לפני שבועיים בתאונת עבודה בקיבוצו, מזרע. הצעדה ההיא, סיפר עמית, הייתה רעיון של אלון. הוא רצה לעשות משהו שיתרום למחאה. הצטרפו אלינו הרבה אנשים לאורך הדרך. התיידדנו עם אמיר השכל ועם חבר'ה נוספים מהמחאה. והנה, שנתיים וחצי אחר-כך, ב-30 במרץ השנה, קרה האסון. אלון ירד לבור התחמיץ ברפת הקיבוץ כדי לקחת דגימה, טרקטור שנסע ברוורס פגע בו והרגו במקום. בן 60, אב לארבעה.

יום אחד קודם, ב-29 במרץ, פשטה קבוצה של ביביסטים על צומת עין הנצי"ב והקימה שם מחסום בו נערכה סלקציה מאולתרת בין קיבוצניקים לסתם אנשים. אלה שזוהו כקיבוצניקים, לא הורשו לעבור. בין היתר הגיע לשם ילד קטן בשם מנור אביסרור, בן 12, יחד עם שני חבריו. סבא שלהם הסיע אותם מקיבוצם מעוז חיים לאימון כדורסל. הביביסטים עצרו את המכונית, הקיפו אותה, טילטלו אותה, קיללו, איימו, דרשו מכולם להצדיע לביבי ורק אז לעבור. החסימה הזו נמשכה שעה ארוכה ואמורה הייתה להטיל מורא ומצור על קיבוצי הסביבה, מעוז חיים ביניהם. מנור בן ה-12 התקשר לאמא שלו, סופיה אביסרור, רועד מפחד. היא ביקשה ממנו לצלם אבל הוא פחד. אביו וכמה חברים יצאו מהקיבוץ במטרה להציל את הסב ונכדו. בסוף זה הסתיים בשלום. הוגשה תלונה במשטרה.

איציק זרקא הוביל אז את הפעילות הזו נגד הקיבוצניקים. למה? לא יודע. באותם ימים נשמעה פעילת ליכוד בשם "אלונה" מתפללת שהרקטות שנורו מלבנון ינחתו בקיבוצים. אורנה פרץ, פעילת הליכוד הוותיקה מקרית שמונה, הודיעה שפשוט צריך "לחסל את הקיבוצים והשמאל, להחרים אותם חד וחלק". למרבה הצער, אף אחד מאיתנו כבר לא מתרגש מהטקסטים האלה. שיגרה.

מה קשורים האחים ברנר לכל זה ומה כל זה קשור לענייננו? ובכן, אתם קוראים עכשיו פרק נוסף מתחקיר שאני עורך על עלילות הפריבילגים שהשתלטו על המדינה היהודית וזוממים להביא לחיסולה בדרך כזו או אחרת. לפני שבועיים פרסמתי כאן פרק על טייס הקרב הראשון מהעיר טבריה, אשכנזי פריבילג בשם מתי כספית (דוד שלי). היום נדבר על משפחת ברנר. בואו נחזור מאה שנה בזמן - פלשתינה של תחילת המאה הקודמת. יוסף חיים ברנר, הסופר העברי הנערץ, בא להגשים את הציונות בגופו ועלה ארצה בשנת 1909. הוא היה מראשי העלייה השנייה, אחד מהוגי הדעות החשובים של ראשית הציונות, והתיישב בתל אביב. ב-2 במאי הקרוב נציין 102 שנה להירצחו בידי פורעים ערבים.

הייתה זו שנת 1921, היו אלה פרעות תרפ"א. הכתובת על הקיר. חבריו של ברנר הזהירו אותו, אבל הוא סירב לעזוב את ביתו ולנטוש את היהודים שחיו אז בסביבה, ובעיקר בקרית שלום. למחרת הטבח, הגיעה משלחת מטעם הישוב היהודי למקום. נמצאו שם חמש גופות במרחק קצר זו מזו וגופה אחת מושחתת, במרחק מה מהשאר. הערבים התעללו וביתרו את הגופות. ברנר נמצא שוכב על בטנו ומחצית גופו התחתונה עירומה. עד ראייה סיפר שהחזיק בידו נייר מוכתם בדם, שעליו כתב כמה שורות. יחד איתו נרצחו הסופר צבי גוגיג בן 27, יהודה יצקר בן 54, בנו אברהם יצקר בן 19, הסופר יוסף לואידור בן 28 והסופר צבי שץ בן 31.

יוסף חיים ברנר, בן 39 בהירצחו, הוא הסבא רבא של אלון ברנר, שנהרג לפני שבועיים ברפת של קיבוץ מזרע. הנטייה הזו, להיהרג בכל דור ודור, אופיינית לפריבילגים, ובעיקר בין הקיבוצניקים. לברנר היה בן אחד בלבד, אורי, ששהה בימי המאורעות בברלין עם אמו והיה בן שבע כשנרצח אביו. אורי חזר ארצה, הצטרף כנער צעיר להגנה, היה בין מקימי קבוצת "מסדה" בהגנה, ואחר כך היה בגרעין המייסד של קיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן. הוא היה מפקד מעוז חיים מטעם ההגנה ובשנת 1938 פיקד על קרב בו חוסלה כנופיה ערבית גדולה בעמק בית שאן. בהמשך נפצע קשה כשכורי זיפזיף איתם יצא לעבודה על שפת הירדן הותקפו.

אורי ברנר שירת גם בפלוגות הלילה של אורד וינגייט והפך לסגן מפקד הפלמ"ח, מספר 2 של יגאל אלון. כשפורק הפלמ"ח אחרי המלחמה חזר אורי ברנר לקיבוצו, הפך להסטוריון ושימש כמורה בבית ספר תיכון עד יומו האחרון. מאותו קיבוץ, מעוז חיים, יצא הילד מנור אביסרור ב-29 במרץ השנה, כדי להיתקל במחסום הביביסטי ההוא ולהתקשר לאמא שלו בבכי.

כדי להשלים את התחקיר על הפריבילגים, בואו נמשיך במעלה הדורות: לאורי ברנר יש בן, יוחי שמו, שקרוי על שם הסבא שנרצח. יו"חי, על שם יוסף חיים. יוחי הוא אביו של אלון, מתחילת הטור. זה שנהרג לפני שבועיים בתאונת העבודה בקיבוצו. יוחי נולד וגדל במעוז חיים, התגייס לצנחנים ומשם המשיך לסיירת מטכ"ל, בה שירת גם בקבע. אלון, נינו של הפרבילג י.ח ברנר, שירת כלוחם בגולני, בטרם פגע בו הטרקטור. יש לו ארבעה ילדים, הצעיר התגייס לאחרונה לנח"ל. דיברתי השבוע עם יוחי, האב השכול, ועם עמית, האח. הם חזקים. משפחות כאלה לא נשברות בנקל. הם סיפרו לי שאלון נהג לקרוא בקנאות את הטור הזה, שאתם קוראים עכשיו. אני פורע לו את החוב ההוא, כשלא טרחתי להתפנות ולפגוש אותו ואת אחיו בדרך לירושלים.

מה היה חושב אורי ברנר, שהקים את מעוז חיים לפני 86 שנה, על המצור שהוטל עליו לאחרונה בידי הביביסטים? אני מניח שהוא היה שואל את עצמו מה או מי הם הגורמים שהפכו את המקום הזה למאכלת של אש ושנאה. אלון, נכדו של אורי, הספיק לתרום בשנת 2013 כליה לרופא המשפחה בקיבוץ, שלקה באי ספיקת כליות. למה? כי נראה לו שזה חשוב. לאחרונה, סיפר לי השבוע אחיו עמית, התעניין אלון בתרומת אונת כבד, אבל בבית החולים סירבו לקצור ממנו את התרומה בטענה שמי שכבר תרם כליה, לא יכול לתרום כבד. אלון ברנר תכנן לעתור לבג"ץ כדי לקבל אישור לתרום חלק מהכבד שלו, אבל לא הספיק. הטרקטור הרג אותו במקום.

נעבור לפריבילג בכיר יותר: ביום השואה נתקעתי על ערוץ כאן 11 והתקשיתי להתנתק. הקרינו שם שיחה ארוכה של רוני קובן (המקסים) עם אהרון ברק, על סיפור הינצלותו מציפורני הנאצים. לא הצלחתי להסיר את עיני מהמסך. הכרתי את הסיפור הלא ייאמן של ברק אבל מפיו, בשפה יובשנית יחסית, זה היה בלתי נתפס. אריק בריק היה בן שלוש כשהחלה המלחמה ובן תשע בסיומה. אחד הילדים הבודדים ששרדו את התופת של גטו קובנה, הוברח ממקום למקום בשקי קש או תפוחי אדמה, הוסתר בקיר כפול בביתו של איכר (שהפך לחסיד אומות העולם), הולבש נעלי פלטפורמה כדי שייראה מבוגר מגילו (חמש), וכו'. הילד הזה קיבל את הזוועות שלו בחבילת פלטינום.

וזה לא נגמר עם נסיגת הגרמנים ב-1944. סיפור מנוסתה של המשפחה מליטא עד ארץ ישראל, דרך איטליה, הוא מסמר שיער. לא פחות. אגב, ברק סיפר שמי שסייעו לו ולמשפחתו לחצות את הגבול מאוסטריה לאיטליה, באלפים המושלגים, הם חיילי הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי. מאבי ז"ל, שמעתי את הסיפורים האלה פעמים רבות. אני מעריך שידו של יצחק זילברמן (כספית) היתה אחת הידיים שהושטו אז לניצולים, בהם משפחת בריק, כדי לסייע להם לפתוח בחיים חדשים.

ביום רביעי השבוע, בביתו בתל אביב, בוודאי שמע אהרון ברק, עוד מעט בן 87, את הערב-רב של גדפנים וצווחנים המתקהל תחת ביתו ומאחל לו איחולי מיתה שונים. זה היה יום אחד אחרי יום השואה. ה"מפגינים" היו הביביסטים הקבועים, עם הרוח הגבית של ערוצי התקשורת הביביסטית המתעצמת. "יא עריץ, יא דיקטטור, תעוף מהמדינה הזו, זו לא המדינה שלך", היו הקריאות המנומסות יותר. "חבל שלא עמד בפני כיתת יורים בגרמניה", צרח שם מישהו. בערוץ 14 ישב חלאת אדם (לא מדובר במנחה) ומול קהל מריע קרא "לכל מי שצופה בנו עכשיו למהר ללכת לביתו של אהרון ברק, להפריע לו לישון, להפריע לו לחיות".

טוב, אין ספק שהאיש חי מספיק. מצד שני, מה הוא כבר עולל שהפך אותו למטרה הראשית של התסכול הביביסטי וערוצי הביוב הנלווים אליו? ניסיתי לשאול כמה יודעי דבר. יש חבר כנסת בליכוד (אושר שקלים) שהעלה ציוץ נוקב ובו דרש במפגיע מברק להתפטר מיד. למי הוא התכוון? אהרון ברק פרש לפני 17 שנה. גם אהוד ברק פרש מזמן. ברק רביד פוטר, אבל מאז הוא רק עולה כפורח ורם בן-ברק חבר כנסת. מה הם רוצים מהאיש הזה? הרי מאז פרישתו הוא לא בוחש בחיים הפוליטיים או המשפטיים שלנו. הוא כותב ספרים. הוא מתערב במשהו רק אם הוא מתבקש. הפעם האחרונה שנדרש למחווה כזו הייתה כשפרקליטיו ומקורביו של בנימין נתניהו ביקשו ממנו לסייע במגעים לעיסקת טיעון. ברק ידע שמדובר בנושא בעייתי, הוא ידע שיחטוף מהקהל שלו, אבל החליט לקפוץ למים. הוא האמין שעסקת טיעון תועיל לנתניהו ותועיל למדינה ולחברה הישראלית והיה מוכן לשלם את המחיר. הוא לא תיאר לעצמו שאת המחיר יגבה ממנו אותו אדם שביקש ממנו עזרה, לו נעתר, בריבית קצוצה.

טיעון נוסף אותו שולפים המפגינים ושולחיהם נגד ברק הוא ההתנתקות. כן, מתברר שאהרון ברק הוא "ראש הנחש" שהוביל את ההתנתקות מעזה וצפון השומרון. איך לא ידענו את זה עד עכשיו? אני לתומי חשבתי שמפלגת הליכוד בראשותו של אריאל שרון, היא שהביאה את ההתנתקות. לא יודע מה גרם לי להאמין שבשמונה הצבעות שונות ומשונות שנערכו בכנסת ובממשלה, היה אחד בשם בנימין נתניהו שהצביע "בעד" ההתנתקות. זכרוני המקליש מעיד בעקשנות שאם היה בישראל אדם אחד שיכול היה לטרפד את ההתנתקות ברגעי האמת שלה, הרי שזה היה נתניהו. אבל הוא התקפל, קיבל את "פשרת ליבני", פירק את המרד, תקע סכין בגבם של המורדים והצהיר בכנסת מול אורי אריאל שהוא יצביע בעד ההתנתקות גם במשאל עם, אם יהיה כזה.

ולבסוף, העובדה המטורללת שברק מנע את מינויו של שופט מרוקאי. ובכן, זה לא נכון. הציטוט שהביאה בשמו נעמי לויצקי בספרה הוא אחר: ברק רצה שיהיה שופט מרוקאי, אבל לא נמצא לכך מועמד מתאים. הוא עשה לא מעט שגיאות כשהיה נשיא העליון. רות גביזון אחת מהן. הליכה רחוק מדי בחקיקה שיפוטית היא שגיאה נוספת. מטוטלות, כדרכן, תמיד ממשיכות אל מעבר לנקודת האיזון. עכשיו צריך לחזור ולאזן את המערכת. מה שאנחנו רואים כאן, זה לא נסיון לאזן את המערכת, אלא נסיון לפרק אותה לגורמים ולבצע לינץ' במי שהביאו אותה למעמדה הרם בעולם כולו. ודבר קטן לסיום: יש היום, תודה לאל, שופטת מרוקאית בעליון. מינתה אותה ממשלת השינוי של בנט ולפיד. לא הצווחנים שצורחים עכשיו את צווחתם.

אם תפיצו שאלון בכל האוניברסיטאות, מכוני המחקר, הממשלות והפרלמנטים בעולם המערבי ותבקשו רשימה של עשרת הישראלים הגדולים בדורנו, מאז הקמת המדינה, ברק יהיה בשלישיה הראשונה. ואני מתכוון לאהרון ברק. בימים המטורללים אליהם נקלענו, הוא הופך למבוקש חי או מת במדינתו. את העובדות מחרישה המולת הנבערים שצועקים מולו כי היה עדיף שיירצח בגרמניה. הם לא זוכרים שהיה זה הוא, יועץ משפטי צעיר, שנכנס לחדרו של ראש הממשלה יצחק רבין והניח על שולחנו אקדח מטאפורי. ברק כפה בעצם על רבין להתפטר מתפקיד ראש הממשלה, בגין עבירה מנהלית של רעייתו (אחזקת חשבון דולרים בחו"ל).

המגפוניסטים צורחים ומקריאים סיסמאות נבובות שהכתיבו להם, דברים כמו "בג"ץ הורס את הרוב היהודי", בלי לדעת על מה הם מדברים. לא סיפרו להם שבג"ץ הוא השכפ"ץ החסין סביב מפעל ההתנחלויות הישראלי והוא הדבר היחיד שמפריד בין לוחמינו וקצינינו לדין פלילי בינלאומי. כל מה שנשאר אחרי הפגנת השנאה ליד ביתו של ברק, זו כרזה שנותרה מוטלת על הריצפה, בזו הלשון: "השמאל הקיצוני הוא היודנראט החדש".

המחולל, המתכלל והרוח המרחפת מעל כל זה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, הסתובב השבוע בטקסים ובנאומים השונים ודברי פיוס ואחדות בפיו. כן, כולנו אחים, אסור לנו לשכוח את זה, חזר והטיף, כקוזק נגזל. הוא, שמצהיר על עצמו כ"ראש הממשלה של כולם", לא מוריד אפילו קליק אחד מהווליום של מכונת הרעל שבנה כאן. ברצותו, יניחו הפראים לאהרון ברק ורעייתו אלישבע. ברצותו, יתפוגג קמפיין ה"שמאלנים בוגדים" מחיינו. כשהוא רוצה, הוא יכול. עובדה, הבן יאיר נעלם במעמקי פורטו-ריקו, כנראה מתארח בריזורט השייך למיליארדר כלשהו. אחרי שכינה את המפגינים "טרוריסטים" והחריב את היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב, מנסה עכשיו הג'וניור להיגמל מהתרעלה שהוא מפיץ במרחק אלפי קילומטרים מכאן. אולי צריך להוציא את המדינה כולה לתהליך דומה. אני מניח שהמשפחה תמצא מיליארדר כלשהו שיש לו וילה רחבה מספיק עבור כולנו.

יש לכוס התרעלה עליה אנחנו מדברים גם מחצית מלאה מי ורדים. נכון לעכשיו, המחאה ניצחה. ההפיכה המשפטית נבלמה. נתניהו וסריסיו התרסקו על קיר בטון בו היו מרוכזים כל הגורמים היצרנים וחיוניים של הממלכתיות הישראלית. נתניהו הבין שאין לו מדינה להפיכה. שהוא מצביא בלי גייסות. היום הניצחון הזה נראה טבעי, אבל עד לא מזמן המצב היה נראה אבוד. אסור לנו לשכוח את ההישג המטורף הזה. איך הצליחו מאות אלפי אנשים שהונעו מאהבת אין קץ למקום הזה, להכריע קואליציה קיצונית משיחית שהתנפלה על הממגורות הלאומיות שלנו כדי לבזוז אותן ולהעלותן באש.

אבל זה לא נגמר. זה בקושי מתחיל. אסור להוריד את העיניים מהכדור לרגע אחד. יש לנו עסק עם חבורה ערלת לב של נוכלים חסרי עכבות. הסיבה שההסתה מתמקדת עכשיו באנשים כמו אהרן ברק היא פשוטה: המחאה לא מייצרת מטרות. אין לה אבא ואמא. בני גנץ, יאיר לפיד וחבריהם, לא מובילים אותה. הם מובלים על ידה. הם גם לא דומיננטיים בהתפתחותה. המחאה הזו שייכת לעם ישראל, למאות קבוצות מדהימות שהתארגנו בתנועה, לכל המילואימניקים שבעולם, לכל הלוחמים, לכל הסייבריסטים וההייטקיסטים והרופאים והחקלאים והמושבניקים והאנשים שעזבו הכל, כולל הכל, והתייצבו לדגל שהפך לנשק העיקרי של ישראל בת ה-75. אז מה עושים? מתנפלים על אהרון ברק. הכבשה הכי חלשה בעדר. למה? כי זה קל והוא בדרך כלל לא עונה.

מה קרה לנתניהו? בדיוק מה שקרה לוולדימיר פוטין. הוא התחיל להאמין במה שכולנו כתבנו עליו. הכשלון של ההפיכה המשטרית בישראל מזכיר, אחד לאחד, את הפלישה האסונית של רוסיה לאוקראינה. בשני המקרים היה לפולשים ברור שמדובר בבליץ קצר ומשכנע. נסו להיזכר באותה מסיבת עיתונאים של יריב לוין, שישה ימים לאחר הקמת הממשלה. בהצהרות הרהב והשחץ שלו, של רוטמן, של השופרות באולפנים. בפיטוריו המטורללים של שר הבטחון גלנט. בעשרות החוקים המופרעים שנחתו עלינו חדשות לבקרים. מעונות והקלטות ותרומות ומתנות ומה לא, לתפארת מדינת ישראל.

ובכן, הציבור אמר את דברו. כשנדמה שאין דין ואין דיין והפורעים משתוללים חופשי בשטח, קם הציבור וסימן את הגבולות. ועוד איך סימן אותם. נתניהו, כמו פוטין, למד על בשרו את מגבלות הכוח. נתניהו, כמו פוטין, מוצא עצמו עכשיו חבול, מרוקן, אחרי שספג מכה קשה ביוקרה וכמעט פירק את המותג. שניהם מנותקים מהסביבה, מהמציאות, מהמצב האמיתי. בואו נקווה שלפחות הפוטין שלנו, כלומר נתניהו, יתפכח מתישהו.

מתחת לרדאר מתרחשת כעת דרמה לא קטנה בלשכת עורכי הדין. בקרוב יתקיימו שם בחירות לתפקיד היו"ר, לאחר התפטרותו של עו"ד אבי חימי. היו"ר הקודם, אפי נווה, כבר הודיע על התמודדות. הקרב בין עו"ד עמית בכר, היו"ר המכהן (שנכנס כמ"מ של חימי) לבין נווה חשוב בהרבה מכפי שזה נראה כלפי חוץ. לאור ההערכה כי נתניהו ויריב לוין נבלמו בחזית החקיקה, גוברת ההערכה שיש להם תכנית חלופית: על פי התכנית הזו, אפי נווה יחזור למקום הפשע (לכאורה), יקח בחזרה את הלשכה ויעביר את שני קולות הלשכה בוועדה למינוי שופטים לקואליציה, כפי שהיה בימי איילת שקד העליזים.

בדרך זו, עם עוד כמה תעלולים אופייניים (להעביר את מקומה של האופוזיציה בוועדה לידי הקואליציה או לידי חבר כנסת ערבי שיתוגמל בנדיבות), יוכל יריב לוין להתגנב לקודש הקודשים, הלא הוא בית המשפט העליון, בדלת האחורית. הוא ישנה את שיטת הסניוריטי באמצעות הרוב בוועדה, יחליף את הנשיא (אלרון), וימנה סידרה מהירה של מינויים מטעמו. זה יכול לקרות כהרף עין, במידה ואפי נווה אכן ינצח ויחדש את בריתו הישנה עם השלטון.

המאבק הזה הוא לא בין שמאל לימין. זה פאסה כבר מזמן. המאבק הוא בין תומכי ההפיכה המשטרית וההשתלטות של משפחת נתניהו על מערכת המשפט, לתומכי הדמוקרטיה והליברליזם. כל הסקרים, כל המספרים, כל ההפגנות וכל התגובות מצביעות על כך שיש בציבור רוב עצום נגד המהלך של לוין-רוטמן. עו"ד עמית בכר, היו"ר המכהן של לשכת עורכי הדין, יחד עם מספר 2 שלו עו"ד נדב וייסמן, מודעים לגודל השעה. הם חורשים את הארץ כבר שבועות ארוכים, מייצרים את כל הבריתות והחיבורים האפשריים ונהנים מתמיכה רחבה ומוצקה של כל מוקדי ההשפעה והכוח בלשכה.

אלא שברגע האחרון (הרשימות יוצגו ביום ראשון הקרוב) צצה מועמדת נוספת - עו"ד רויטל סוויד, חברת הכנסת לשעבר (העבודה). היא הודיעה במפתיע שהיא שוקלת להתמודד ועשתה את זה ברגע האחרון. ההודעה הזו נפלה כרעם ביום בהיר על המחנה הדמוקרטי. החשש הוא שסוויד תהפוך למרב מיכאלי החדשה. מרוב כוונות טובות, היא תביא למפלת הגוש כולו, תפצל את הקולות ותאפשר לנווה נצחון קל.

את השמועות על כך שסוויד היא מועמדת קש של המחנה הנגדי, אני דוחה בשאט נפש. עו"ד סוויד היא מועמדת ראויה. ליבה, דעותיה וחשיבתה נמצאים במקום הנכון, כלומר במקום הדמוקרטי לעילא. יש לה נסיון רב, גם בשדה הפוליטי וגם בשדה החקיקה, היא אשה, היא רהוטה וכריזמטית. הבעיה היא, שכל זה קורה ברגע האחרון. בדקה ה-90 ממש. זה יכול להיות הקש הקטן שישבור את גבו של הגמל כולו, שיקרוס יחד עם הדמוקרטיה.

סוויד לא מתרשמת מהתבהלה. לדבריה, בשיחות סגורות היא אומר שבניגוד לבחירות לכנסת, בבחירות ללשכה אפשר להוריד מועמדות גם בלילה האחרון. התכנית שלה זה לבדוק את הסיכויים של המועמדים השונים ולנהוג בהתאם. היא משוכנעת, כמובן, שביכולתה לסחוף את המחנה ולנצח. בצד של בכר ו-ויסמן, הנהנים מתמיכה מוצקה לרוחב כל החזית, מודאגים מאוד. "גם הדיבור סביב מרב מיכאלי היה אותו דיבור", אמר לי מישהו מהמחנה הזה השבוע, "וכולנו זוכרים איך זה נגמר. כי אחרי שזה יישבר, אי אפשר יהיה לתקן את זה יותר".

ולסיום: דיפלומט בכיר שלח לי השבוע מאמר של העתונאי האמריקאי החשוב דייויד איגנשיוס, איש הוושינגטון פוסט. המאמר עוסק בעידן של הקטנת חיכוכים וסיומן של מלחמות מכוערות וממושכות במזרח התיכון. מדובר במלחמה בתימן, במלחמה בסוריה, במצב בלבנון, במתח בין איראן לשכנותיה ועוד. המאמר מנתח את יחסי הכוחות, את תפקידה של ארה"ב, את הגורמים המאזנים והגורמים מפרי האיזון ואת האינטרסים הכוללים של השחקנים כולם. אפילו הכורדים, אלה שהעולם חייב להם את הנצחון על דאע"ש, מוזכרים שם בהרחבה.

ומי לא מוזכר? אנחנו. שמה של ישראל מופיע פעם אחת במאמר הזה, בסוגריים. איגנשיוס הוא אחד הפרשנים החשובים ביותר בוושינגטון, כלומר בעולם. ג'ו ביידן קורא אותו דבר ראשון בבוקר. הוא נחשב לאוהד ישראל. הראשון שיודע להעריך את השפעתו וגם דיבר איתו לא פעם, הוא נתניהו. כשפרשן בדרג כזה לא מזכיר את ישראל במאמר בו הוא סוקר תבשיל בינלאומי גיאופוליטי מסובך במזרח התיכון שמטרתו להוריד מתחים ולסיים סכסוכים, זה סימן רע.

"ישראל כבר לא חלק בלתי נמנע ממירקם האינטרסים של המערב בשכונה שלנו", סיכם בעצב הדיפלומט, "זה הלך הרוח בוושינגטון וזה הלך הרוח שמתפשט גם בין השכנים שלנו". שאלתי אותו למה. "כשהשותפים שלך מתחילים לחשוד שירדת מהפסים, אתה בבעיה", ענה.