באווירה הקשה והמדכדכת בימים שלפני יום העצמאות ה-75, אסור שיוחמץ החלק המשמח, האופטימי, של התקופה. עוד לפני שאנחנו יודעים את תוצאות המשא ומתן בבית הנשיא, כבר עכשיו אפשר לקבוע שמחאת הישראליים הציונים, מחאת 2023 ההיסטורית, היא המחאה המרשימה והאפקטיבית ביותר בתולדות המדינה.
היו כאן בישראל מחאות רבות: הפגנות ענק, לאחר מלחמות ואסונות, שהביאו להקמת ועדות חקירה; מחאות כלכליות, ומחאות חברתיות, שהביאו להקמת ועדות מומחים כלשהן שלא ממש הועילו; אבל לא הייתה מחאה שעצרה פיזית ממש את ריסוקה של הדמוקרטיה הישראלית, ועוד בתנאים בלתי אפשריים - מול רוב קואליציוני של 64 אומרי הן אוטומטיים.
אם העצירה הזאת תחזיק מעמד, אפשר יהיה להכתיר את המאבק הזה כקרב הבלימה הדמוקרטי של 2023. קרב הבלימה הזה עצר את רכבת החקיקה הדורסנית של רוטמן ולוין, עצר את פיטוריו השערורייתיים של שר הביטחון, לאחר שאמר שצריך לעצור את החקיקה; וגם, לפי הצהרותיהם של נתניהו, לוין ורוטמן, המחאה קיצצה את הכוונות העתידיות של השלושה בעתיד.
שלושתם כבר הצהירו שמה שתכננו כבר לא יהיה, אפילו לא קרוב לזה. כל מפגין שלקח חלק בקרב הבלימה הזה יכול לשיר את התקווה ביום העצמאות עם חזה נפוח מגאווה. כבוד.
ברור שזה לא נגמר, רחוק מזה. הנה למשל תופס הטרמפ, שנתפר עבורו תיק מיוחד מכספכם, השר במשרד המשפטים, דוד אמסלם, עדיין מצהיר שצריך להכניס למעצר את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. כשיו"ר ועדת החוקה, שמחה רוטמן, נשאל על כך השבוע בגלי צה"ל, הוא סירב להסתייג מהקריאה.
אנחנו עדיין מתמודדים עם אנשים מסוכנים והמסקנה מהצלחת המחאה אינה חלילה שאפשר לנוח, אלא ההיפך: שצריך להמשיך להיאבק עד שתוצג בציבור הסכמה שלא פוגעת בשערה משערות ראשה של הדמוקרטיה הישראלית.
זה מוביל אותנו לבית הנשיא. נכון שהנושאים והנותנים מדווחים על אווירה טובה ועניינית, וטוב שכך - זה בטח עדיף מהמופע המטורלל של רוטמן בוועדת החוקה - אבל החשש הברור הוא כמובן ממלכודת דבש.
מדי פעם זולגת ידיעה מבית הנשיא על הצעה כזאת או אחרת שעלתה על שולחן המשא ומתן, כמו למשל ההצעה של נציגי הקואליציה לפיה בוועדה למינוי שופטים יהיו 11 חברים: חמישה לקואליציה, חמישה לאופוזיציה ושופט עליון או מחוזי בדימוס, שייבחר על ידי שר המשפטים. זו כבר בערך הווריאציה העשירית לאותו רעיון: לתת לאופוזיציה כמות נכבדה של חברים, ובסוף להשאיר רוב קואליציוני לבחירה. זה מגוחך.
כאן נכנסת האחריות של מפלגות האופוזיציה. על מגרש המשא ומתן שיחקו בפועל שלוש מפלגות אופוזיציה ונשארו שתיים. המחנה הממלכתי שמייצגת קו מתון יותר, ויש עתיד שמייצגת קו מיליטנטי יותר. השלישית, מפלגת העבודה, הציגה כביכול צד מיליטנטי עוד יותר מיש עתיד, והחליטה לפרוש מהשיחות. את החלטתה נימקה בכך שמאחורי גבה מתקיימים ניסיונות להגיע להסכמות עם הקואליציה.
ההחלטה של העבודה נראית מן הצד די פתטית. הרושם החיצוני הוא שיו"ר המפלגה, מירב מיכאלי, מנסה לפצות על המחדל הנוראי שלה במערכת הבחירות באמצעות נקיטת צעדים שיבליטו אותה בעייני ציבור המוחים המפואר. צר לי על שני חברי הכנסת המצטיינים של המפלגה בקרבות הבלימה, גלעד קריב ואפרת רייטן, שנראים במהלך הזה כנגררים.
ממה נפשך? הרי בסוף צוותי המו"מ או שיגיעו להסכמות, או שלא. אם יגיעו להסכמות, קל מאד יהיה לבדוק אם הן ראויות; ואם לא יגיעו להסכמות, יוכלו הנושאים והנותנים מטעם האופוזיציה להסביר מדוע.
העבודה בחרה לצאת מהמשחק תוך פיזור רמז עבה שגנץ, ואולי גם לפיד, הולכים לסגור עם רוטמן, לוין ונתניהו דיל רע לדמוקרטיה. משוטטות שבועית בקרב המוחים, לא נראה לי שהמהלך של מפלגת העבודה מרשים אותם, והיחס שם לעבודה די תואם את הסקרים האחרונים.
יש שתי דרכים לסיים את המשא ומתן באופן חיובי. הדרך האחת קצרת מועד, והשנייה, האוטופית, אמורה להיות יציבה למשך שנים. האופציה האוטופית היא אותו "רגע חוקתי" שהנשיא דיבר עליו כשהציג את המתווה שלו, מעין כתיבת פרק בחוקה העתידית הישראלית שיש עליו הסכמה רחבה אמיתית של כל הצדדים, לא כזה שישונה מיד עם שינוי ההרכב הקואליציוני בבחירות הבאות.
האופציה קצרת המועד היא הסכמה למתווה כלשהו, שהאופוזיציה תראה בו מתווה זמני, מתווה שתוכל לחיות עמו, אבל תשנה אותו בהזדמנות הראשונה שתוכל.
בשני המקרים הקווים האדומים של גנץ ולפיד צריכים להיות פשוטים וברורים - לא יהיה רוב קואליציוני בוועדה לבחירת שופטים, וכן אי אפשר יהיה להפעיל פסקת התגברות ברוב קואליציוני רגיל. הקווים האדומים צריכים להיות בוהקים וברורים וחייבים לחסום גם את האופציה המופרכת של בחירת חלק מהשופטים בקדנציה ברוב קואליציוני: לא שניים, לא אחד, וגם לא חצי שופט. כבר הסברתי פה בעבר למה הרעיון הזה של רוטמן הזה הוא בלוף אחד גדול. מפלגת העבודה הייתה יכולה לעמוד על התנאי הזה בתוך הדיונים. לכן, מופע הדרמה קויין שלה היה מיותר בהחלט.
אבל הסיפור האמיתי הוא לא מירב מיכאלי, אלא גנץ הנוסק בסקרים. גנץ אמנם אמר לפני תחילת הדיונים שהקו האדום שלו הוא "פוליטיזציה של בית המשפט", אבל האמירה הזאת היא קצת מעורפלת.
אמירה ברורה של גנץ שגם מינוי שופט אחד על בסיס רוב קואליציוני הוא פסול, עדיין לא נאמרה בפומבי. עדיין לא שמענו ממנו עמידה נחושה מול כוונת רוטמן ולוין להנחית בראש המערכת הזאת נשיא בית משפט עליון מטעם. אם הדברים לא נאמרים עכשיו בשל הרצון לא להכשיל את המו"מ בבית הנשיא, ניחא, אבל לא נותר זמן רב עד פתיחת הכנס הבא של הכנסת.
המתנה של יריב לוין למחאה
מחאת 2023 הביאה את נתניהו להודות על הפלטפורמות הנוחות לו (בעיקר ערוץ 14), כי פסקת ההתגברות שלוין התכוון להעביר לא הייתה יכולה להתקיים. על אותה פלטורמה נוחה הודיע לוין כי היצמדות לתוכנית המקורית בעניין בחירת שופטים הייתה הופכת את ישראל למדינה עם רשות אחת. המחאה לא היה יכולה לנסח את זה טוב יותר.
מדהים שגילה זאת רק עכשיו, אחרי שלדבריו עבד על התוכנית במשך 20 שנה, ואחרי שהצליח להבעיר בכישרון רב את רחובות ישראל. זה בדיוק הזמן שבו לגנץ, הכוח העולה באופוזיציה הישראלית, אסור למצמץ אף לא לשנייה. ברור שהמבנה הנוכחי של הוועדה לבחירת שופטים אינו קדוש ואפשר לשנותו, כל עוד אף שופט, בין אם לבית משפט השלום ובין אם לבית המשפט העליון, לא ימונה על ידי קואליציה - לא קואליציית נתניהו, לא קואליציית לפיד עתידית, ולא קואליציית גנץ. אף קואליציה.
קרב הבלימה שהובילו הישראלים הציוניים בקפלן, נתניה, ירושלים, אור עקיבא, כפר סבא, רעננה, באר שבע, ובערים רבות נוספות מדי שבוע הוא סיפור הצלחה אדיר. האתגר הגדול של הפוליטיקאים הוא להפוך את סיפור ההצלחה הזה לטקסט חוקתי דמוקרטי. באביב 23' הישראלים ערניים יותר, מודעים יותר, אידיאולוגים יותר, ולכן כל טקסט כזה הם יבחנו בשבע עיניים לפני שיחליטו אם לעצור את המחאה, או להיפך, להגביר אותה.
ברוך קרא הוא הפרשן לענייני משפט בחדשות 13.