אוקיינוס של מתווים מציף את ישראל. פרופסורים חכמים וטובים למשפטים מבקשים להשתמש בידע שצברו במשך עשרות בשנים כדי לנסות להציל את ישראל מהפיכתה לדיקטטורה. הכוונות כמובן טובות ומבורכות, אבל מצד שני האוקיינוס הזה עלול להטביע אותנו.
דמיינו לעצמכם שממשל כלשהו בארצות הברית היה מחליט בפרק זמן של כמה שבועות לשנות מהקצה אל הקצה את שלושת פרקים הראשונים בחוקה האמריקאית שעוסקים בהפרדת רשויות. אמריקה היתה מתהפכת. האם בטירוף הזה, תוך כדי השינוי, מישהו משוחרי החופש האמריקאי היה מציע "מתווה חלופי", שאולי ירצה את הדיקטטורים החדשים וזאת בזמן שהם ממשיכים ברמיסת בזק של החוקה? קשה לדמיין את זה. "גם אנחנו לא אוהבים את המתווה", כתב הבוקר יובל אלבשן, שהציע את המתווה הקרוב ביותר ללבותיהם של לוין ורוטמן (ועדיין הם אינם מקבלים אותו),"אבל הבית בוער".
אם הבית בוער, הפתרון הוא מתווה כניעה שיהווה בכיה לדורות? האם זהו "הרגע החוקתי", שעליו דיבר נשיא המדינה? הענקת חותמת להיותו של בית המשפט העליון בישראל, בית משפט פוליטי? תעודת כשרות לטענה המוכרת של רוטמן ולוין שבית המשפט העליון הישראלי - שחברים בו בין השאר נעם סולברג, דוד מינץ, אלכס שטיין, יוסף אלרון, יעל וילנר, גילה כנפי שטייניץ, יחיאל כשר - הוא "סניף של מרצ"? עוד נחזור למתווה הזה בהמשך.
שניים מהמתווים, אלה שמובלים על ידי הצוותים בראשות פרופ' יניב רוזנאי ופרופ' ידידיה שטרן, הם מתווים ראויים ביותר, אבל גם הם בשלב זה יכולים לכל היותר להוות מסמכי עבודה רצינית וממושכת. גם הם עוד יעברו אין סוף תיקונים ודיוקים. הרי ברור שאי אפשר לחוקק חוק יסוד: חקיקה בתוך שבוע; לכן, מוצלח ככל שיהיה מסמך פרופסורים זה או אחר, ממילא המצרכים הנחוץ ביותר כרגע הם זמן וכוונות טובות לכינון פרקים רחבים בחוקה הישראלית העתידית. ממילא כל מתווה, כזה או אחר שיוסכם עליו, אי אפשר יהיה לחוקק אותו באופן ראוי בפרק הזמן של מושב החורף; ממילא לא נוכל להיות בפסח כבר אחריו.
לו היו כוונותיהם של רוטמן ולוין טהורות, הם היו צריכים לומר היום את הדברים הבאים: אנחנו נחושים להוביל שינוי חוקתי במדינת ישראל; לצורך כך, אנחנו פותחים שולחן הידברות בחסות הנשיא למשך תקופה של כמה חודשים (הם יגידו כמה, לא יאיר לפיד), שבמהלכה ניעזר בכל אותם אנשי אקדמיה טובים כדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר. הרי לשיטתם, גם אם לא יצליחו, תמיד יוכלו לחזור למתווה הכאסח. מה יש הם להפסיד? אלא שלמרבה הצער, נראה שהשניים התאהבו במתווה הכאסח ושתישרף המדינה, הכלכלה, והחברה הישראלית. אחרת, איך תסבירו את העובדה שרוטמן כבר פרסם את המשך לו"ז החקיקה לשבוע הבא.
יותר מאשר מימוש התוכנית (שגם לוין כבר מבין שלא תעבור במלואה, וגם לא במחציתה), נדמה ששר המשפטים, בשלב זה לפחות, מעוניין בעיקר בתמונת ניצחון. הפרופסורים שדיברו אתו נדהמו לגלות את הצעתו האדיבה הבאה: עד 2025 הרכב הוועדה יהיה בעל רוב קואליציוני מובהק כפי שהוא ורוטמן הציעו, ללא כל השפעה של השופטים. אחר כך יהיה מוכן להחזיר לוועדה השפעה מסוימת של השופטים על המינויים. מה ההיגיון? ובכן, עד 2025 אמורים לפרוש מבית המשפט העליון ארבעה שופטים: באוקטובר הקרוב אסתר חיות וענת ברון, באוקטובר הבא עוזי פוגלמן, ובספטמבר 2025, יוסף אלרון.
אחר כך צפוי שקט בבית המשפט העליון עד 2028 ללא כל תחלופה. לשיטת לוין, אם יכניס לבית המשפט ארבעה שופטים משלו הוא יוכל להתהדר בכך ששינה את פניו, ולזכות בתהילה פוליטית על כך לפחות עד 2028. אחר כך ממילא הכל יכול לקרות; מי יודע מה יהיה תפקידו, ומי יודע, אולי שוב יהיה מהפך בשלטון.
עוד בוואלה!
ובחזרה למתווים: אחד, שמוביל פרופ' ברק מדינה, נראה ליברלי מדי, רחוק מאד מרוטמן ולוין ולכן, ככל הנראה, לא משמעותי בפשרה פוטנציאלית. מתווה נוסף לא נעשה ממש לבקשת הנשיא, אלא יותר לבקשת רוטמן, והוא המתווה של הפרופסורים דניאל פרידמן ויובל אלבשן, בחיזוק צבאי של האלוף גיורא איילנד. נחזור אליו עוד מעט.
שני המתווים הסבירים ביותר הם אלה בראשות פרופ' יניב רוזנאי ופרופ' ידידיה שטרן. מבלי להציף שוב בפרטים, בשניהם אין רוב קואליציוני אוטומטי בוועדה לבחירת שופטים, היועצים המשפטיים לא יהיו ממוני משרות אמון, בשניהם אי אפשר לבטל מינוי שרים (במתווה של שטרן זה קצת יותר מורכב, שכן בית המשפט יכול להורות לוועדה מיוחדת לבחון את סבירות המינוי, וזאת תצטרך להעביר המלצותיה לממשלה); בשני המתווים לא תהיה ביקורת שיפוטית על חוק הגיוס.
ההבדל הגדול בין שני המתווים הוא שבעוד שבמתווה רוזנאי אין פסקת התגברות בכלל, במתווה שטרן יש פסקת התגברות ברוב של 70 ח"כים. לא נכביר מלים כרגע על שני המתווים האלה; שניהם לא מושלמים, אבל יכולים בהחלט להוות בסיס ראוי למו"מ ולהגעה להסכמות. קבוצת שטרן, למשל, מגוונות מאד בדעותיה. חברים בה, בין השאר, פרופ' טליה פישר בעלת תפישות ליברליות, ומנגד העיתונאי יהודה יפרח מ"מקור ראשון", בעל תפישות ימניות שמרניות. בתווך נמצאים פרופ' יפה זילברשץ, פרופ' שחר ליפשיץ, פרופ' יואב דותן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, רז נזרי, ועוד. הדיונים בקבוצה הזאת היוו מעין מעבדה של הדיון שצריך להתקיים במישור הפוליטי (הלוואי וגם בכנסת יתקיימו באותם טונים נעימים).
אלא שהמתווה היחיד שרוטמן ולוין מוכנים לשקול, וגם אז תוך ביצוע שינויים רבים, הוא מתווה אלבשן פרידמן. "המתווה שמוצע על ידינו", כתב הבוקר אלבשן ב'ידיעות אחרונות' אינו הטוב ביותר. רחוק מזה. הוא פשוט המתווה האפשרי ביותר בנסיבות שנמצאות לפנינו". בואו נתעכב על זה - מה פירוש המלים "בנסיבות שנמצאות לפנינו". מהן בדיוק אותן נסיבות? טירוף של שני פוליטיקאים, שיכורי כוח, לשנות בתוך שבועות ספורים את המבנה המשטרי של ישראל? אולי מצבו המשפטי של ראש הממשלה? האם, פרופ' אלבשן, אלה "הנסיבות", שאמורות להביא את אזרחי מדינת ישראל לקבל מתווה שגם אתה חושב שהוא מתווה לא טוב? וגם אם הוא טוב, האם אתה חושב שאפשר להרים חקיקה כזאת ברוח המתווה בתוך כמה ימים עם אקדח לרקה?
המתווה קובע פסקת התגברות ברוב של 65 ח"כים. עזבו את זה שהקואליציה הנוכחית היא כמעט במספר הזה. חשבו על קואליציות עתידיות ולא משנה מאיזה צד, שיהיו גדולות מ-65, שיוכלו להתגבר בנקל על פסיקה של בג"ץ. כך או אחרת, בדיווח שפרסם אתמול מיכאל שמש התברר כי מזכיר הממשלה, שהוסמך על ידי נתניהו לעסוק ברפורמה, העביר התייחסות שלפיה הרוב הנדרש של 65 הוא גדול מדי, ויש להקטינו ל-63. מה נאמר.
החלק במתווה העוסק בבחירת שופטים מקבע את ההנחות הקונספירטיביות הוותיקות ונכנע לקמפיין לפיו בית המשפט העליון הוא בית משפט פוליטי. הרי מי כמו פרופ' אלבשן שהתמחה בצעירותו בבית המשפט העליון יודע כמה שונה בית המשפט העליון של היום מבית המשפט העליון של אהרן ברק, כמה הכוח השמרני גדל בו. ההצעה מעלה שתי חלופות. לפי הראשונה, הרכב הוועדה יכלול 11 חברים, ששישה מתוכם מהקואליציה, שניים מהאופוזיציה ועוד שלושה שופטים. כדי למנות שופט בית משפט עליון יהיו דרושות אצבעותיהם של שמונה חברים. נניח להצעה הזאת כרגע; מה שמטריד הוא האופן שבו ייבחרו לפי המתווה שופטי שלום ומחוזי. שישה חברי קואליציה יוכלו לפי המתווה הזה פשוט לחלק ג'ובים פוליטיים בבתי המשפט - להציף את המערכת בשופטים פוליטיים.
החלופה השנייה רעה עוד יותר. לאחר שאומצה ההנחה שבית המשפט העליון הוא פוליטי, ה"פשרה" היא שוויון מינויים בין ימין ושמאל בוועדה. לכן, לפי אותה הצעה, השופטים הם לא במשחק בחירת השופטים לבית המשפט העליון, שכן הם רק יכולים להפריע. הפוליטיקאים יצביעו לבדם, כשהם מחולקים בוועדה לארבעה חברי קואליציה מול ארבעה חברי אופוזיציה. לפי אותה הצעה בכל סבב מינויים ימונו שני נציגים, אחד מהקואליציה, השני מהאופוזיציה. לנשיאת בית המשפט העליון תהיה בכל קדנציה של כנסת זכות להטיל וטו אחד על הקואליציה, ושני על האופוזיציה. גם לשר המשפטים תהיה זכות וטו פעם אחת בקדנציה על מועמד מטעם האופוזיציה.
המשחק הזה נראה מתאים יותר לתוכנית "הישרדות", או לשעשועון ריאליטי אחר. כמעט מיותר לציין שזכות הווטו הזאת מגוחכת, שכן הקואליציה יכולה מראש לצייד עצמה בשני מועמדי קיצון. להציג ראשון את הפחות מפחיד, ואז כשהנשיאה תבזבז את שרשרת הווטו שלה, לשלוף את הגרוע יותר. לא מיותר קצת?
חשוב מכך, במנגנון שהוא מראש פוליטי תשכחו מהקידומים של השופטים הטובים ביותר לבית המשפט העליון, כאלה שיכולים להתמצא היטב בדיני נזיקין, במשפט כלכלי, בדיני חוזים, או במשפט חוקתי; השופטים שייבחרו יהיו לא רק פוליטיים, אלא יהוו אתנן פוליטי. קחו לדוגמה את המקרה של השופטת נאווה ברוורמן מבית משפט השלום בתל אביב. בתקופת ממשלת החילופים חברות הוועדה לבחירת שופטים, מירי רגב ואוסנת מארק, עשו הכל כדי לקדם את ברוורמן לבית המשפט המחוזי על אף חוות הדעת הזוועתיות שהיו עליה מצד שופטים בכירים במערכת.
ברוורמן היא רעייתו של צחי ברוורמן, כיום מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שאחראי בין השאר לאשר למשפחת נתניהו את ההוצאות הפרטיות בקיסריה. הקידום אז נעצר, אבל אל דאגה יעבור כנראה בעתיד. לפי שיטת אלבשן-פרידמן, לא מן הנמנע שנראה את ברוורמן גם בעליון. זה יהיה פשוט.
אין בכלל ספק שהכוונות של אלבשן, פרידמן ושאר הפרופסורים שעושים הכל כדי להציל את מדינת ישראל, הן כוונות טובות וראויות, אבל הדרך היא לא כניעה. כל שלוין ורוטמן צריכים לעשות הוא דבר פשוט מאד - לרדת מהעץ באלגנטיות, ולהגדיר תקופת זמן שבה כנסת ישראל תייסד פרק או שניים בחוקה הישראלית העתידית. בפרק הזמן הזה הידע של פרידמן, אלבשן, רוזנאי, שטרן, ליפשיץ, נזרי, וכו' יהיה חשוב לאין שיעור לצורך הגעה להסכמה רחבה. זו הקריאה הציבורית שעליהם לקרוא, זו צריכה להיות קריאתו הציבורית של הנשיא. כל עוד זה לא יקרה הציבור שמוחה יניח, ובצדק, שעובדים עליו, ולכן לא יניח, ובצדק, את שלטי המחאה.