שרקי יצא מהארון והזכיר באומץ: הציונות הדתית לא שייכת לסמוטריץ'

חוט דק וקצר מחבר בין המונולוג הקצר של יאיר שרקי לפני כמה ימים, בו אמר שהיהדות שלנו נחטפה בידי קיצונים - ובין הפוסט האמיץ שבו בישר אמש (שלישי) על יציאתו מהארון. שרקי, כמוני וכמו בנות ובנים רבים לציונות הדתית, נותר בשנים האחרונות קרוע בין האמונה בבורא עולם, בדת והערכים שלאורם חונכנו, ובין התחושה שיש בו דבר אחר מהנורמה. שמצד אחד אנחנו מאמינים תמימים בתורה ובדת, ומצד שני מאמינים שאנו זכאים וצריכים לאהוב ולחיות כמו שנולדנו, כי בצלם אלוהים נבראנו.

ואי אפשר לנתק את הפוסט הדרמטי והמרגש שפרסם שרקי ובין הימים הנוראים בהם אנו נמצאים, כשבממשלה חברים שרים ממפלגה המתקראת "הציונות הדתית" שראשה כינה את קהילת הלהט"ב בהמות ושחבריה שואפים למיגור "התופעה הגאה". אך למעשה המפלגה הזאת, שפועלת אקטיבית לפגוע בצעירים וצעירות חברי הקהילה, פוגעת באופן אבסורדי יותר מכל בציונות הדתית האמיתית. זו שלא כלואה בתוך מרכאות כפולות. המפלגה הזאת חטפה, לכלכה, השמיצה והשחיתה את הפלג הדתי הליברלי בישראל, זה ששרקי, אני ועוד רבים אחרים חונכנו בו ל"אהבת לרעך כמוך", ושדרך ארץ קדמה לתורה.

אני יכול לדמיין ולחוש את הנפש הקרועה של שרקי, עיתונאי אמיתי ואמיץ חובש כיפה, שנאלץ לחיות בין שני העולמות האלה. את הנפש הקרועה הזו מחזיק אותו חוט דק שכמעט ונקרע בניסיון לחבר בין העולמות, ובאותו זמן נכרך סביב הצוואר ומאיים לחנוק את הנפש, שנותרת ללא מוצא. שרקי אמנם הצליח בגבורה להימלט מהסבך הקטלני, אך ישנם עוד צעירות וצעירים רבים בני ובנות הציונות הדתית שכלואים בו.

והם לא מטומטמים. הם רואים שאותו אדם שכל כך שונא אותם ופועל להדיר אותם מהחברה הוא כיום שר האוצר של המדינה. הם רואים אנשים שלכאורה נראים כמו ההורים שלהם, חובשי כיפה סרוגה וכיסוי ראש, מעוניינים לחוקק חוקים שיאסרו על רופאים לטפל בהם. הם שומעים את שר האוצר אומר שפעולות נגד להט"ב לא ירחיקו מצביע מזרחי, כי "הומואים מעניינים את הסבתא שלו". אבל הם לא שרקי. הם אי שם בקרית שמונה, בגבעת שמואל, בירושלים, בגוש עציון, ואת הפוסט של שרקי הם קראו לבד, ובלעו בשקט-בשקט את הרוק ותהו, שאלו והתפללו לאלוהים - מתי יגיע גם תורנו.

הרי כמו שרקי, לא מאלוהים הם מפחדים. הם מאמינים בכל ליבם שהוא אוהב אותם כמו שהם. הם מפחדים מהרחוב, מ"הציוני הדתי" עם הכיפה שחטף להם את הדת ואת הדעת. מהמפלגה שפורמת את אותו חוט של כיפה סרוגה ומשתמשת בו כדי לקשור את ידיהם. הם רואים איך המשפחה והחברים שלהם נופלים למניפולציה, והתקווה שלהם לאט לאט מתפוגגת.

אבל אסור להם לטעות ולהיכנע. הם לא צריכים לחכות ולקוות שיוכלו לחיות כפי שהם רוצים רק כשיגיעו למעמד כמו של שרקי. הם לא צריכים לעבור את שנות נעוריהם בסבל והדחקה. הם צריכים אתכם, ההורים והחברים שלהם, שתהיו שם לצדם. שתתפקחו מאחיזת העיניים בה שבו אתכם. שתזכרו שכמו שחונכתם וכמו שגידלתם את ילדיכם, אפשר גם להאמין באלוהים וגם להאמין באהבת האדם. זה הזמן להפסיק לתדלק את מכונות השנאה ששוטפות את המוח, ולהתחיל לחזק שוב את אותו חוט שמקשר בין כולנו, בין כל מי ומה שאנחנו מאמינים בו ובין אהבה. זה הזמן להחזיר את הציונות הדתית למי שהיא שייכת, כולנו.