נתניהו נחוש לרסק את הדמוקרטיה ולהפוך אותנו להונגריה

בנימין נתניהו לא חזר לשלטון כדי לטפל בטרור. עובדה, הוא פשוט לא מטפל בטרור. לפני שבוע היה כאן הפיגוע הקשה ביותר מאז 2008 והתגובה של ממשלת נתניהו הייתה סגירת מאפיית פיתות וריתוך דלתות בביתו של מחבל בן 13. נתניהו גם לא חזר לשלטון כדי לפתור את מצוקתם של תושבי עוטף עזה. עובדה, עם חזרתו לשלטון, חזרו גם הרקטות והתושבים שמטורטרים עם "צבע אדום". מספר הרקטות שנורו מהרצועה לעוטף בחודש של נתניהו כבר עולה על הרקטות ששוגרו בכל השנה וחצי שלפניו (בהתעלמות מסבבי הלחימה).

נתניהו לא חזר לשלטון כדי לטפל ביוקר המחיה. עובדה, הוא לא מטפל. הבטחות כמו חול, אין מה לאכול. כמה סרטונים מגוחכים הוא המטיר עלינו בסוגיה הזו. עומד עם ניר ברקת ("שר האוצר הבא") ורמי לוי ומבטיח לחתוך את החשבון בסופר, פושט בלילה על תחנת דלק כדי לתדלק לנו את העצבים (הרי האיש לא תידלק על חשבונו מאז עידן הדיליז'נס). הוא גם לא חזר כדי להקפיא את הארנונה. עובדה, הוא לא מקפיא אותה. הוא גם לא חזר כדי להחיל חוק חינוך חינם מגיל 0 עד 3. עובדה, הוא לא מחיל. את כל הדברים האלה הוא הבטיח לעשות, פעם אחר פעם אחר פעם, באותו בריטון סמכותי, באותם סרטונים בדיוניים והצהרות רהב אינסופיות.

נתניהו לא חזר לשלטון כדי להחזיר את המשילות בדרום ובצפון. עובדה, הוא לא מחזיר אותן בינתיים. הוא גם לא חזר כדי להחזיר את הביטחון האישי, שלא חוזר, או להוריד את מחירי החשמל, המים והדלק, שלא יורדים. והוא לא חזר לשלטון כדי לפתור את בעיית הגרעין האיראני, כי הוא חתום על הכשלון בסוגיית הגרעין האיראני. מאז שניצב בבימת האו"ם והראה בריסטולים עם הקו האדום המפורסם בדרכה של איראן לפצצה, חצו האיראנים את הקו הזה והם דוהרים הלאה, בעיקר בזכותו. זה לא היה קורה אם הסכם הגרעין היה נשאר על מכונו.

נתניהו כן חזר לשלטון בשביל שני דברים: הראשון הוא הימלטות מאימת הדין, דרך שחרורם של כלבי התקיפה (יריב לוין ושמחה רוטמן) מרבצם והחרבת הדמוקרטיה כדי שעל הדרך גם יהיה אפשר להיפטר מכתבי האישום.

השני הוא סופי שבוע חלומיים בפריס, כפי שהוא ורעייתו מבלים (על חשבוננו) ברגעים אלה ממש. קראתי אצל איתמר אייכנר על המלון אותו דרשו אנשי נתניהו לשכור עבור הפמליה. "לה קולקסיונר" ("האספן"). אנשיו של נתניהו סירבו להתארח במלון "רפאל", עימו השגרירות הישראלית עובדת באופן קבוע. הם בחרו להם מלון אחר. כנסו לאתר של המלון, אם אתם רוצים להתרשם. הנתניהו'ז יודעים לחיות.
פגישה עם הנשיא מקרון זה עניין של שעתיים. נניח שצריך לקיים עוד 2־3 פגישות. מה הבעיה להמריא בחמישי בצהריים, לקיים פגישות בערב ובשישי בבוקר ולחזור ארצה לפני כניסת השבת? תשכחו מזה. רוצים וויקאנד. קחו את המחיר לסוויטה, תכפילו בפמליה הענקית, בעשרות המאבטחים, בלוגיסטיקה של ראש ממשלה בבירה זרה סופ"ש שלם, ותקבלו מה שקיבלנו.

לא מזמן טס יאיר לפיד, יו"ר האופוזיציה, עם רעייתו לסופ"ש בפריס. על חשבונו. למרות זאת, הוא חטף קיתונות של רותחים מהציבור שלו. קיללו, גידפו, השפילו, התנערו, עזבו ודקרו אותו בכל הכוח. כשהזוג נתניהו טסים למלון פאר בפריס, על חשבוננו, הבייס שלהם מתמוגג. זה ההבדל כולו.

יאיר נתניהו, יורש העצר, התארח השבוע בבודפשט, הונגריה. הוא אפילו השתתף בכנס תקשורת כלשהו. על פי עיתונאים בבירה ההונגרית, נתניהו ג'וניור גם השתתף בשיחת רקע שנתן ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, לקבוצת עיתונאים. אני מבין שגם אריה דרעי עשה בהונגריה באותם ימים, כנראה מסיבות אחרות. מה יש להם מהונגריה, לכל אנשי נתניהו?

אתמול פורסם בכלכליסט ראיון מטלטל עם אונדראש שימור, מי שהיה נגיד הבנק המרכזי של הונגריה כשאורבן החל "לטפל" בדמוקרטיה בארצו. מה שעוללו לו, כדי שיפרוש, מזכיר מאוד מה שמעוללים עכשיו ליועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה. אפילו קיצצו את שכרו בצורה משפילה. אורבן דרש ממנו להתפטר כבר בנאום הניצחון שנשא אחרי בחירות 2010. שימור סירב. היום הוא מביט במה שנותר מהדמוקרטיה ההונגרית, במה שקורה בכלכלה ההונגרית, ומכה על חטא. בסוף השבוע הורידה סוכנות דירוג האשראי P&S את הונגריה ל־BBB מינוס. המטבע נחתך למחצית מערכו, הייצור נמוך, החדשנות גוועת, הכלכלה לא מתקדמת והאינפלציה בשיא. יש גם נתונים טובים בהונגריה, אבל הם לא מצליחים לטשטש את קו המגמה הכללי.

ריסוק הדמוקרטיה וההשתלטות על מעוזי השלטון בהונגריה מזכירים, באופן מקפיא דם ממש, את מה שמתכננים לנו כאן. גם בפולין התרחשו דברים דומים. "המינויים החלו להתבסס על נאמנות ותו לא", מספר שימור, "שאלת היכולת המקצועית נהפכה לבעלת חשיבות משנית. אורבן הוסיף שופטים לבית המשפט לחוקה כדי שרוב השופטים יהיו מזוהים איתו, מינה מקורב לתובע הראשי ואחרים לרשות התקשורת, התחרות, החשמל".

כל השאר ידוע. היום שולט אורבן בכל המערכות השלטוניות, הכלכליות והחוקתיות בהונגריה שלטון ללא מצרים. "התוצאה", אומר שימור, "היא מולדת מתפוררת ומתנוונת, שהכלכלה והחברה בה שוקעות שקיעה איטית, אולי בלתי הפיכה". הצעירים בורחים ממנה, המשקיעים מדירים את רגליהם, האופק קודר ואף אחד לא יודע איך אפשר לצאת מזה.

אנחנו בדרך לשם. המדרון חלקלק ומהיר. באנגלית, מנסה נתניהו להרגיע את העולם. לבני שיחו האמריקאים הוא אומר שלא תהיה הפיכה משטרית, שישראל תישאר דמוקרטית, שהרפורמה לא תהיה מה שרואים עכשיו, שתושג הסכמה רחבה. כלאם פאדי. האיש הזה משקר כמו שהוא נושם.

בעברית, ממשיך יריב לוין לדהור על הבולדוזר, שמחה רוטמן מנסה לעקוף אותו מימין. לוין אמר השבוע לגדי טאוב שמינוי שופטים בידי פוליטיקאים, פסקת התגברות דורסנית והכפפת היועמ"שים לדרג הפוליטי זה רק השלב הראשון של הרפורמה. לכו תדעו מה יהיה בשלבים השני, השלישי והרביעי. אולי צריך לברר בהונגריה. ניחוש: פיצול תפקיד היועמ"ש, הבאת תובע כללי במנעד של ברדוגו־ציון אמיר, משיכת כתבי האישום ל"הערכה מחדש", ביטול שיטת הסניוריטי, הורדת גיל פרישת השופטים ל־67 (או פחות) ומכאן והלאה, השמיים הם הגבול. אפשר יהיה גם להכריז על משטר מלוכני ולגמור עם ההצגות. הרי גם כך, אנחנו כבר שם.

כמה שלא ננסה, אי אפשר לעכל ולהבין מה קורה כאן. דברים שלא העלינו בסיוטינו המופרכים ביותר מתרחשים על בסיס יומי. בולמוס פראי של חקיקה מטורללת, דוגמת איסור הקלטות, איסור חיפוש בנייד של פוליטיקאים או עוזריהם, הפסקת פרויקט "שבת ישראלית", העלאת קצבאות אברכים, העלה חדה של ההוצאה על החינוך לחרדים ולציונות דתית, הוראה של "שר החינוך" שגורמים פוליטיים לא יוכלו יותר להיכנס לבתי הספר בלי אישורו, ביטול המס על שתיה מתוקה. אפילו ההוּנים לא בזזו כך את אוצרות הארמונות שכבשו. שכרון כוח חסר עכבות, טרפת סוחפת שגורמת לכל העוסקים במלאכה ללחוץ על כפתור טורבו דמיוני ולהתרוצץ סביב השעון בין סממני השפיות והממלכתיות של המדינה שלנו, כדי להחריבם.

הממשלה הזו לא עושה שום דבר חוץ מהבליץ להחרבת הדמוקרטיה. אתמול פורסם שיוזמתו של השר שלמה קרעי (מינוי של נתניהו ג'וניור) לסגירת התאגיד מוקפאת עד הודעה חדשה. הסיבה: לא לפצל מאמץ, לא לאבד את הריכוז, לא לפזר אנרגיה. ללכת אך ורק על ה"רפורמה". זה הדבר היחיד שמעניין אותם כרגע. זה, ולא הביטחון האישי, לא המשילות, לא יוקר המחיה, לא איראן. רק זה.

את ח'אן אל־אחמר הם לא מעזים לפנות. כמה תלמים נחרשו על גבה של הממשלה הקודמת כשביקשה הארכה למועד הפינוי. נתניהו עצמו הצהיר שזהו זה, הפור נפל, "הוסר מוקש שהפריע" ואנחנו תיכף ומיד מפנים את המקום. ההצהרה הזו, בראיון גלוי (הסרטון בגוגל) נאמרה ב־2019. מילא נתניהו, מה עם בן גביר? הוא כמעט עבר לגור שם בעצמו, עם בולדוזר. סמוטריץ' כנ"ל. יואב קיש קשקש את עצמו לדעת בהצהרות מביכות על זה שדי, הכל כבר מוכן, מייד אחרי סילוקם של עוכרי ישראל והאחים המוסלמים מהשלטון, נפנה את ח'אן אל־אחמר.

במקום זה, איתמר בן גביר סגר מאפיה בכלא הביטחוני. איזה גבר. רק אחרי הסגירה, התבררו כמה דברים. למשל, שאם לא יאפו את הפיתות בתוך הכלא, יצטרכו לרכוש אותן ולהביא אותן מחוץ לכלא. מה לעשות, יש כללים בינלאומיים למספר פיתות לאסיר ליממה. ישראל שייכת עדיין לקהילייה הבינלאומית והיא מחויבת באספקת לחם טרייה.

האפיה בתוך הכלא חסכה לנו כסף. עכשיו זה יעלה לנו יותר אבל הי, זה יאפשר לשר הממונה להרגיש שעשה משהו למען "הביטחון הלאומי" (של בעלי המאפיות הפרטיות). ועוד משהו קטן: אפיה בתוך הכלא מצמצמת למינימום את אפשרויות ההברחה פנימה. אבל העיקר שבן גביר יכול היה לסגור, לאטום, לבלום או לחסום משהו. אין הנחתום מעיד על בושתו.

שני אנשים עוררו את חמתם של הביביסטים השבוע. ראשון היה יזם ההייטק המצליח תום ליבנה, שהודיע שהוא מוציא את ה"יוניקורן" (חברת סטארט־אפ ששווה למעלה ממיליארד דולר) שלו מישראל, עוזב את הארץ ומפסיק לשלם בה מסים. השני היה עו"ד צמרת, דוד חודק, שדיבר על "לאחוז בנשק" אם אכן תוקם כאן דיקטטורה.

השניים חוו התנפלות רבתי. במקרה של חודק, יש לזה הצדקה מסוימת. זה נכון שהציבור הישראלי הפטריוטי, הציוני, הליברלי, שנלחם על המדינה הזו בשדות הקרב 75 שנה, יהיה מוכן להילחם עליה גם בשדות קרב פנימיים. מכאן ועד נשק חם ודיבורים על מלחמת אחים, הדרך ארוכה. חודק הפגין עקשנות כשסירב לחזור בו והבהיר ש"זה יקרה רק אם יגררו אותנו לשם בכוח". הוא הבקיע שער עצמי. חבל.

תום ליבנה פגש ביום חמישי את שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שאפילו ייחד לו פוסט נוטף דבש בו קרא לו "אחי" וביקש ממנו לא להעניש את המדינה בגלל פוליטיקה (אלה מילים שלי). ככל שהבנתי מגעת, ליבנה לא מתכוון לחזור בו. ככל שאני מבין, הוא לא לבד. ככל שמכונת ההרס והרעל הביביסטית תמשיך להתקדם בין הריסות הדמוקרטיה, כך יצטרפו לליבנה יותר ויותר ישראלים שיבינו, בצער עמוק, שזו כבר לא המדינה שלהם.

אני לעולם לא אעזוב פה. לעולם. אני חייב את זה לאבות הציונות, להרצל, לז'בוטינסקי, לחלוצים, לעולים החדשים מכל קצוות תבל שהגיעו להגשים את הנס הלא ייאמן הזה בתנאים לא תנאים. אני חייב את זה לאבא שלי, שלחם בפלמ"ח ובצבא הבריטי וחזה בקוממיות ישראל. לאחיו ישראל, שנפל בקרב האחרון של "גבעתי" בחזית הדרום. לאח הנוסף מתי כספית, טייס הקרב הראשון מטבריה. לחברים שהשארתי בשדות הקרב במלחמות השונות. לכל אחד מאיתנו יש רשימת בעלי חוב כזאת. זה הקטע במקום הזה. לא תמיד אנחנו מרוצים מהמדינה, אבל תמיד נהיה שייכים לפלוגה (זכויות יוצרים ליהונתן גפן). לחלום שהתגשם, כנגד כל הסיכויים.

ישראל היא נס חד־פעמי. זה לא יכול לקרות שוב. זה עכשיו, או לעולם לא. אין לנו הפריבילגיה לוותר עליה ללא קרב (אבל בלי "נשק", חודק). ההיסטוריה לא תסלח לנו אם זה יקרה, וגם הילדים והנכדים שלנו לא. אבל מצד שני, אני לגמרי מסוגל להבין את אלה שמגיעים למסקנה שישראל איננה עוד. שהציונות המקורית נפחה את נשמתה.

הם נמנים על הציבור היצרני ביותר במדינה. ההייטק, למשל, מכניס קרוב למחצית מהיצוא. הם נמנים על הציבור העובד, הלומד, התורם לכלכלה, לפריון, לאקדמיה, למדע, לרפואה. הם הפכו לחוטבי העצים ושואבי המים של סקטורים שמשתלטים עכשיו על הציונות ומגייסים אותה לצרכיהם המגזריים. כן, אני מבין שיש אנשים שפשוט לא מוכנים להשתתף בזה יותר. שנמאס להם להיות פראיירים.

תהליכים כאלה קרו במדינות בהן אירעו מאורעות דומים. הדוגמה הכי קרובה היא לבנון, שנוצריה נדחקו החוצה על ידי השיעים והסונים ועכשיו היא בפשיטת רגל. הונגריה. פולין. טורקיה. כל מדינה שמאבדת סממנים דמוקרטיים, שגולשת לשלטון כוחני, דיקטטורי, שבנוי על נאמנויות אישיות למנהיג ועל שחיתות ממארת, מגיעה לאותו מבוי סתום. אנחנו בדרך לשם. השבוע התפרסם שבשנה וחצי של ממשלת השינוי עלתה ישראל מהמקום ה־36 למקום ה־31 במדד השחיתות העולמי. עלייה של 5 מקומות (לחיוב) תוך שנה, כמעט חסר תקדים. מעניין כמה מקומות כבר הספקנו לרדת, בחודש החולף.

אז מה עושים? לא שולחים ידנו אל הנשק, כמובן. זה צריך לרדת מסדר היום. צריך להגביר את המחאה. צריך להציף את הרחובות. צריך לצאת מאזור הנוחות, להתרומם מהכורסה ולהיות מוכנים גם למעשים פחות נוחים מהפגנה שלווה ברחוב קפלן בתל אביב

בימי ההתנתקות היו כאלה שקראו למרי אזרחי, וגם נטלו בו חלק. האידיאולוג המנומק ביותר של התופעה היה חברי פרופ' אריה אלדד. מרי אזרחי הוא כלי מוכר בדמוקרטיות. הוא לא כולל אלימות, כמובן. הוא כן כולל הפרה של כללים וחוקים, השבתה, חסימה וכו', והבנה של אלה שיבחרו במרי אזרחי כי הם עלולים לעמוד לדין ולשאת באחריות על מעשיהם. ההיסטוריה מלאה באישים מפורסמים שנקטו בצעדים הנתפסים כמרי אזרחי, בצורה כזו או אחרת: מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה, מהטמה גנדי ואחרים. המאבקים הללו בדרך כלל מנצחים ומכריעים משטרים כוחניים ושתלטניים שביקשו לדכא את רוח האדם ואת זכויותיו. זו הדרך, אין בלתה.

בינתיים, ההתנגשות בעיצומה. היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה שיגרה אתמול לראש הממשלה נתניהו מכתב בו היא מודיעה לו כי הוא "אינו יכול לעסוק בעניינים הקשורים או עלולים להשפיע על משפטו, מחשש לניגוד עניינים".

המכתב מנוסח בשפה משפטית נוקבת, אבל מנומסת ומאופקת. המציאות מאופקת הרבה פחות. בנימין נתניהו הוא ניגוד עניינים מנקר עיניים. אין ילד בליכוד שלא יודע שהוא מנוע הליבה שמאפשר ליריב לוין ושמחה רוטמן את ההשתוללות הנוכחית שלהם. הוא מתבטא בעניין הרפורמה המשפטית, הוא מחלק הוראות, הוא נואם, הוא מתראיין, הוא מתרץ, הוא מתרוצץ, הוא בעיקר מצפצף על העובדה שבג"ץ הכשיר את כהונתו למרות כתבי האישום, בתנאי שינהג על פי הסדר ניגוד העניינים.

במקום להרכין את ראשו ולקבל את כללי המשחק, הוא פשוט שורף את המועדון. על כל מכתב התראה מהסוג הזה, הוא עונה במכתב של "ראשי סיעות הקואליציה", אותה חבורת כבשים טורפות, שמאיימת על ראשי מערכת המשפט בשפה של מאפיה סיציליאנית. במקביל, מתברר שאריה דרעי, השר המפוטר, מצפצף גם הוא על פיטוריו. דרעי ישב בישיבת הקבינט המדיני־בטחוני על כסאו הרגיל. על פי דיווחים עיתונאיים, הוא גם ממשיך לנהל את משרדיו כרגיל, רק מהבית. שלטון החוק הוא אפילו לא המלצה עבור הברנשים האלה.

צריך להגיד את זה בקול רם וברור: ה"רפורמה" של יריב לוין מסייעת לענייניו הפליליים של נתניהו בדרכים רבות: שליטה על מינוי שופטים, פסקת התגברות שתאפשר לחוקק חוק צרפתי, ביטול עילת סבירות כדי שיוכלו למנות תובע כללי כרצונו והוא יוכל להקפיא את המשפט כרצונו, בלי ביקורת שיפוטית, וכן הלאה. זו הסיבה שלנתניהו אסור לעסוק בשום דרך שהיא, במישרין או בעקיפין, ברמז או בקריצה, בשום דבר שקשור לצי הדחפורים שדוהר עכשיו לעבר בית המשפט העליון. במילים אחרות, הצחקתם אותו.

עו"ד אייל בסרגליק עלה לקטונה כשהגן על החייל אלאור אזריה. כבר אז, ניתן היה להבחין בסגנונו המיוחד. ההתקפות הבוטות, בידי שליחים, על הפצ"ר דאז אלוף שרון אפק, על התובע עו"ד נדב ויסמן, על בכירי צה"ל. לא, בסרגליק לא השתתף בכל זה כמובן. רוחו ריחפה מעל. המשפט הפך למשפט ראווה. לא לאזריה. לצה"ל ומפקדיו.

כשפרצה סערת אבי חימי, בעקבות הפרסום של איילה חסון, היה בסרגליק אחד הראשונים לרקוד על הדם. הוא מתמודד על ירושת חימי והוא מיהר לצייץ ש"אין עורך דין שלא מתכווץ מבושה" לנוכח מה שהתגלה על חימי. בסרגליק התפקד בזמנו לליכוד, התמודד בפריימריז ומרבה להתראיין תוך הגנה לוהטת על הנאשם נתניהו והטלת בוץ ודופי בתיקים הפליליים נגדו.

אבל אז הגיעה פרשת רצח יורי וולקוב, מי שרציחתו על מעבר חציה טלטלה את כולנו. מתברר שבעוד עם ישראל ממרר בבכי לנוכח אכזריותו מקפיאת הדם של הרוצח, הסרטון הבלתי נתפס, האלמנה הבוכייה והיתומים שלא מאמינים לזוועה לתוכה נקלעו, בסרגליק ראה את האירוע מזווית אחרת. הוא החתים את האלמנה על הסכם שכר טרחה מופלג וגבה ממנה קרוב ל־600 אלף שקל, שני שלישים ממה שהציבור תרם למשפחה כדי לסייע לה לקבור את האב ולשרוד את המצב.

לא, בסרגליק לא הגן על אף אחד במשפט רצח מפרך. לא היה שם צורך בו. הרצח צולם. המשטרה פענחה אותו במהירות. הרוצח הודה. בדיקה מהירה העלתה שהוא כמעט לא נקף אצבע בתיק הזה ובכל זאת, לא היסס לגבות מאות אלפי שקלים ממשפחה חסרת כל שאיבדה גם את אביה.

בעקבות הפרסום, התבררו מעללים נוספים שלו במקרים אחרים. הוא מכחיש הכל, כמובן. הוא הודיע שיחזיר את רוב הסכום למשפחה, אבל בעת כתיבת הטור הזה, הכסף עדיין אצלו. לנוכח כל האמור לעיל, אני ממליץ לו לחזור ולהתמודד בפריימריז בליכוד. אחרי מה שהתגלה, אולי הפעם דווקא יצליח. הפעם, הגיע תורנו להתכווץ מבושה.

כמה עצוב שהמפלגה המפוארת הזו שידעה פעם לאכלס את המנהיגים המרתקים והסוערים ביותר בפוליטיקה הישראלית, שידעה להכיל דעות מגוונות ותוססות ולקיים מאבקים מרהיבים בין אישי ענק (בגין, שמיר, שרון, לוי, מרידור, מילוא, מרדכי ונוספים), הפכה למקום מפלטם של טיפוסים כבסרגליק.

עו"ד בסרגליק מסר בתגובה: "בני המשפחה היו מאוד מרוצים מהטיפול שבוצע ואף שיבחו אותי מאוד. מרגע שהגיעה הפנייה של המשפחה מצד ג' שנוגדת לחלוטין את ההתנהלות והסיכום, התבקשו בני המשפחה להיפגש אתי והדבר לא נעשה, הגם שנאמר על ידם שכך ייעשה. לכן תמוה בעיניי שהדבר הגיע לכלי התקשורת".

לסיום, הגענו לאבי חימי. טוב עשה שהתפטר. צריך להמתין לסיום בדיקת המשטרה. כרגע, נדמה לי שהסיפור בעיקר דוחה. אם גרסתו של חימי (אני מאמין לו בעניין הזה) על רומן או קשר ממושך כלשהו עם עורכת הדין המתלוננת נכונה, הרי שאין כאן, כנראה, אירוע פלילי. יש כאן אירוע מוסרי וחימי עשה נכון שלא התלבט, לא התחבט, פשוט שם את המפתחות.

הוא הפגין חוסר שיקול דעת וחוכמה בשני מובנים: ראשית, המקרה עצמו. שנית, העובדה שהחליט להתייצב בראש המחאה נגד המהפכה המשפטית. הרי לו היה נשאר בצד של הליכוד, אני בספק אם הסיפור הזה היה מתפרסם. גם אם כן, הוא היה נהנה עכשיו מהגנתם הלוהטת של צבא השופרות המייללים. אבישי בן־חיים היה בוודאי מפציע לחיינו עם זעקות שבר על "ההגמוניה" ששוב תופרת תיק למרוקאי שחור מקרית שמונה, רק כי עלה והצליח והגיע לפסגה. היו קובעים שרודפים אותו, שמדכאים אותו, שמחסלים אותו, כי הוא העז להרים ראש נגד ההגמוניה.

וראו זה פלא, חימי דווקא הצטרף להגמוניה. הוא אכן תמך בליכוד, אבל כשיצאה ה"רפורמה" של יריב לוין ממחבואה והונחתה על כולנו שישה ימים אחרי הקמת הממשלה, היה ברור לחימי שהוא מתייצב על הבריקדות. ובכן, זו הייתה החלטה אידיאולוגית שהתבררה כטעות טקטית. הסטטיסטיקה מלמדת שכל המסתבכים למיניהם מהצד השמאלי, מתפוגגים ונפלטים לתהום הנשייה, נדחים גם על ידי הקהל שלהם עצמם.

אלה שמסתבכים מימין, להפך. הם עולים כפורחים, עוברים להתגורר באולפנים, נהנים מהגנת השופרות ומחיים יפים. באותו אולפן בו הוקע חימי השבוע, דרים דרך קבע חיים רמון, ארי שביט ואחרים. גם הם מעדו. אחד מהם אפילו הורשע (רמון). הצד ההוא מקבל אותם ברצון. הצד של ההגמוניה, פחות.

יש לסיפור הזה זווית נוספת. האפשרות שמדובר בסוג של חיסול פוליטי. כל הסימנים מורים שאכן היה כאן חיסול פוליטי. אגב, זה לא משנה את העובדה שטוב עשה חימי שהתפטר. בסוף, העובדות מדברות והאירוע הוא אירוע קשה שהיה צריך להתפרסם ולגרור התפטרות, במקרה הטוב.

אלא שאחרי שאמרנו את כל זה, אסור לשכוח את הסטטיסטיקה, את העובדה שמכונת רעל עוצמתית עובדת סביב השעון באיסוף חומרים, סיכולים וחיסולים נגד כל מי שלא בא טוב בעיניים למפעיליה. הפרסום הראשוני היה צריך לכלול את ההיכרות בין המתלוננת לראש הסגל בלשכת ראש הממשלה ואת העובדה שבינה לבין חימי היה קשר ממושך. אני מניח שהמשך יבוא.