בין האבל וקריאות השבר לתפילה החרישית בבית הכנסת: בנווה יעקב מתקשים לעכל את האסון

אל בית הכנסת "עטרת אברהם" בשכונת נווה יעקב שבירושלים, שננעל אחרי הצרור הראשון שנורה לכיוונו בפיגוע הקשה בליל שבת, הגיעו הבוקר (ראשון), מעט לפני הזריחה, ראשוני המתפללים. בין כותלי בית הכנסת שוררת תחושת אבל קשה. המתפללים יודעים שגם הבוקר הזה ילווה בהלוויות חבריהם. קריאות שבר נשמעות מפי הנוכחים, חלקם מוצאים נחמה בתפילה חרישית.

במקביל, הרחובות מתמלאים במשפחות צעירות, שעושים את דרכם הקבועה לגן הילדים שנמצא מתחת למבנה בית הכנסת. חלקם מדברים עם ילדיהם על שקרה, אחרים נותנים לשבוע חדש להשכיח את מאורעות השבת. אחד האבות בדק פעמיים ששער הגן ננעל כמו שצריך לפני שנפרד מבתו לשלום, ואז התפנה בעצמו לחלוק עם הסובבים ברחוב מנת זעזוע.

בליל שבת המוות דפק על כל דלת בשכונה. הוא נתקל בנערים בחולצה לבנה, שהלכו ללמוד בבית הכנסת, עבר על פני הגבאי שחזר מקידוש אצל בנו, ונפגש עם כל מי שנקרא בדרכו. היו שקיפחו את חייהם, אחרים נאלצו לצפות באימה במתרחש ממרפסות הבתים. קהילה שלמה שמכירה עכשיו את המוות מקרוב.

המוות חזר לסיבוב נוסף על פני אלו שניסו להיחלץ לעזרתם של הנפגעים ונורו בעצמם. "הוא לא פסח על אף אחד", כאב דוד, תושב השכונה, והצביע על חלון ביתו. מבעדו אפשר לראות בדיוק את המקום שבו התחיל מסע ההרג. כפפות הטיפול הכחולות עדיין על הכביש.

דוד לא יצא שלשום מהבית, הוא שמע את הקולות, הסיט את הווילון לרגע, וכשראה את הזוועה - אסף את הילדים. יחד הם התחבאו בתא שירותים עד חלוף זעם. "זה הרגיש כמו נצח, היינו שם 20 דקות לפחות עם צרורות וצעקות", סיפר. בבוקר למחרת, כשהלך לתפילת שחרית בבית הכנסת - שרר ערפל של בלבול. ניקובי הקליעים על החומות, זעקות ליל אמש והשמועות שרצו לכל עבר עוד הותירו חלקי סיפור עלומים, כך הוא מספר.

אתמול, באווירת השבת השחורה, המתינו רבים בחרדה כדי לקבל את הבשורות. "מעולם לא הצלחתי להחליט אם אני רוצה שיגיע מוצ"ש", משתף חיים, בן 23 מהרחוב הסמוך. ברגע שיצאו שלושת הכוכבים מיהרו כולם החוצה והתקבצו על פסי הרכבת הקלה מול בית הכנסת.

חבורות-חבורות מטיילות במסלול הטבח ומתקשות להאמין, עוצרות בין זירת טיפול אחת לאחרת ומשוות פיסות מידע על הקרובים. רשימת שמות בלתי נגמרת של אנשים שעלולים היו להיות באירוע, דקות בודדות שמשוחזרות מאות פעמים מזיכרון אישי כואב.

עטופים בדגלי ישראל הם נעו בין שירי חסידות לצער, בין קריאות מצוקה לזעם. יש מי שמאשים את המשטרה, אחרים מעדיפים את הגרסה האמונית לאירועים. אבל משפט אחד, שאמר אב לנער משתלהב שנגרר אחרי קריאות "מוות למחבלים", סיפק את התמונה המלאה: "אחרי שיקברו את הגופות נחפש אשמים. עכשיו בוכים".