ניצולי השואה הולכים ומתמעטים: זיכרון כמשימה לאומית

כיום המסמל את משקלה ואת משמעותה של השואה עבור יהודי העולם כולו, קבעה עצרת האו"ם את ה-27 בינואר, ללא כל התנגדות, כתאריך ציון בינלאומי להנצחת קורבנות השואה. תאריך זה נבחר משום שזהו יום כניסת הצבא האדום אל אושוויץ, המחנה המסמל יותר מכל את הניסיון להשמדה טוטאלית של העם היהודי. זו הייתה תעשיית מוות, שמהווה תולדה של אידיאולוגיית שנאה וגזענות. זהו יום שלמעשה מקבץ את כולנו, כיהודים החיים בישראל וכיהודים החיים בעולם כולו, תחת מטרייה משותפת אחת - מטריית האחריות לזיכרון המורשת היהודית.

יום זה, מסמל אולי יותר מכל את מה שחוקרי שואה רבים מכנים "גלובליזציה של זיכרון השואה". לאורך השנים, הפכה השואה במסגרת תהליך ארוך ומרתק, שבמהלכו הועמקה ההכרה הבינלאומית בה, בייחוד באירופה ובעולם המערבי, לזיכרון גלובלי ולחלק בלתי נפרד מהזהות היהודית. כמעט בכל עיר מרכזית בעולם כיום, קיימים מוזיאונים להנצחת השואה ומוסדות המוקדשים לעיסוק בה ולהנצחתה. לרוב, זיכרון קולקטיבי מייצג זיכרון משותף לקבוצות אתניות, לאומיות או דתיות - השואה אירוע שנצור בזיכרון הקולקטיבי של האנושות, וכחלק מכך, נוכחת גם במדינות שלא היוו חלק מהמאורעות.

מנגד, הסכנה הקיימת בהכחשת שואה, ואף אנטישמיות כתופעה פופולרית, מאיימות על מכאוב השואה האנושי שנוצר, ומאתגרות את הצורך להמשיך ולקבע את זיכרון השואה כחריג בנוף הבינלאומי, אל מול כל זיכרון מקודש אחר. ככזה המהווה משימת אתית יהודית ולא יהודית - גלובלית. המחשבה על השואה, מעוררת בבני דורי תחושת כאב. כאב שזכינו לשמוע במו אוזנינו מפי דור ראשון לשואה, היות והיא היוותה חלק משמעותי בחינוך שלנו לערכים ומוסר. ככל שהזמן חולף, ישנם פחות ופחות שורדים, ועל כתפי כולנו, ניצבת האחריות לשימור הזיכרון - כממשלות, כציבור וכיחידים.

היות והדור הצעיר גדל על ברכיהם של הדור השני והשלישי לשואה, ואינו זוכה לחוות את שורדי השואה כמקור ראשון, אחת השאלות הרווחות והדחופות ביותר ששואלים מחנכים וחוקרים העוסקים בהוראת השואה היא כיצד תיראה הוראתה והנצחתה בעתיד הלא רחוק, כשהניצולים לא יחיו בינינו עוד. כיצד ייראו טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כיצד יתנהלו מסעות השורשים לפולין וההכנה אליהם, והחשוב מכל, כיצד נצליח להעביר את החשיבות והרלוונטיות של הזיכרון לבני הדורות הבאים. עלינו "להמציא את הגלגל" כחברה, ולהבטיח את הרלוונטיות הזו בכל עת, ובכל גיל. ובעיקר, לשמר ערכים שהמאורעות הללו גרמו לנו לפתח כחברה.

מדינת ישראל, מהווה בייחוד בשנה האחרונה חוף מבטחים עבור יהודי העולם כולו, מאז תחילתה של המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. אזרחי אוקראינה, הזדקקו לחיבור והקשר לעולם היהודי, בכדי לעלות ארצה. הם אינם נדרשו להסתיר את זהותם ואף ראו בתחושת הגאווה היהודית כחלק בלתי נפרד מהם.

בעיצומה של מלחמה שפוגעת באזרחים רבים, מדינת ישראל, קרן היסוד ושותפיה בפרט, אינן עומדות מנגד בעת הזו, ומייצרות ליהודי אוקראינה אלטרנטיבה. החל מגיוס כספים לחילוצים אקטיביים מאזורי מלחמה, ועד קליטת עולים משמעותית שלא נראתה כמוה בשנים האחרונות. תחושת הגאווה, ואי האדישות, מייצרות אופטימיות ומחזקות את המשימה שלנו כגופים הנוגעים בעולם היהודי כולו - עלינו להמשיך ולהנציח את היסטוריית העם היהודי ואת החיבור ליהודי העולם, ולהבטיח כולנו - לזכור ולא לשכוח.

הכותב סאם גרונדוורג הוא יושב ראש קרן היסוד.