בקרוב נראה במציאות את השלט - "ברוכים הבאים לפארק היורה"? השבוע התבשרנו שציפור הדודו, שנכחדה לפני 300 שנים עשויה לחזור לחיינו בזכות ריצוף הגנום שלה ושיחזור ה-DNA בשילוב עם הנדסה גנטית, אז אם אנחנו פותחים את שעריו של גן החיות שנכחדו - האופציה הראשונה שעולה בראש של כל אחד מאיתנו היא החזרתם של הדינוזאורים. אבל ראשית יש לשאול האם זה אפשרי ואז חיבים לשאול האם אנחנו בכלל רוצים את זה?
עבור אלה שצפו בסדרת סרטי "פארק היורה", ייתכן שדמותו של הדינוזאור כבר נשתלה במוח שמוטרד מהסצנות המבעיתות של שומרי הפארק שהופכים לארוחות קלילות, או שאנחנו מדמיינים עדרים של חיות ארוכות צוואר צועדות ברחבי הארץ. עם מגוון מינים גדול כל כך, לא ניתן להכחיש את הריגוש מהאפשרות של ביקור בפארק דינוזאורים שכזה. אבל האם הרעיון שמאחורי פארק היורה באמת ריאלי? האם ניתן להחזיר לחיים את הדינוזאורים?
כשמייקל קרייטון הגה לראשונה את סיפור "פארק היורה" בסוף שנות השמונים, אחד הדברים האחרונים שכתב לעצמו הוא אולי המשמעותי ביותר - איך המדענים בסיפור ישיגו את ה-DNA הדרוש ליצירת פארק שעשועים של דינוזאורים? זה היה אמור להיות המפתח לעלילה כולה ולתת לסיפור תחושה של ריאליזם מדעי. בסופו של דבר, קרייטון קיבל השראה ממאמר מדעי שקרא, ובו היה ראיון עם הפלאוביולוג ג'ורג' פוינר ג'וניור. המאמר, שפורסם בכתב העת Science בשנת 1982, התייחס לזבוב שנמצא שמור בתוך שרף עץ מוקשה. איכשהו, בסוף חייו, הזבוב מצא את עצמו שקוע בשרף שהפך למעין קפסולת זמן. זה לא היה סתם רעיון מבריק של סופר שהוביל ליצירת הפארק הבדיוני הזה, אלא תגלית מדעית מהחיים האמיתיים. יחד, הסיפור של "פארק היורה" והמדע שבמרכזו עוררו השראה בדור הבא של הפלאונטולוגים, ופתחו את דמיונו של העולם לאפשרות החזרת הדינוזאורים.
על פי המגזין livescience, כשזה מגיע לדינוזאורים לבני האדם יש שפע של שאלות ללא מענה, ורק רמזים לתשובות על הדומיננטיות שלהם לפני זמננו - איך באמת נראו הדינוזאורים, וכיצד הם שרדו במשך מיליוני שנים בשלל קבוצות מגוונות? מכיוון שבני האדם מעולם לא חיו לצד דינוזאורים, לאף אחד אין תשובות מלאות לשאלות האלה. אנו ממשיכים ללמוד עוד ועוד על הדינוזאורים, בזכות מדענים שחושפים וחוקרים יותר ויותר מאובנים - כשעד כה גילו כבר יותר מ-700 מיני דינוזאורים ברחבי העולם.
מדענים בכל רחבי העולם עובדים כעת על היפוך הכחדה - החזרה לחיינו של בעלי חיים שנעלמו מכדור הארץ לפני זמן רב. על ידי עריכת הקוד הגנטי ב-DNA של קרובי המשפחה החיים הקרובים ביותר של בעלי חיים שנכחדו, מדענים יכולים לאט לאט להנדס לאחור וליצור מודל של ה- DNA של המין.
אחד המקרים המתוקשרים ביותר הוא זה של הממותה הצמרית, שנכחדה לפני כ-4,000 שנה. DNA של ממותה נמצא שמור באדמה הקפואה של סיביר, ולכן מדענים עובדים על פרויקט לשילוב שברי הקוד הגנטי הזה עם זה של פילים חיים. למרות שישנן אלפי שנים המפרידות בין המינים אלה — ויותר מ-60 מיליון שנה במקרה של הדינוזאורים — אם המדענים יצליחו לייצר את המינים האלה שנכחדו, זו עשויה להיות תחילתו הקמתו של פארק יורה אמיתי.
עוד בנושא
האם מצאנו DNA של דינוזאור?
המשוכה הגדולה ביותר שצריך להתגבר עליה לפני שנוכל לשחזר דינוזאור היא איך להשיג את המרכיב העיקרי. ללא גישה ל-DNA של דינוזאורים, החוקרים לא יכולים לשבט דינוזאורים אמיתיים. מאובנים חדשים אמנם נחשפים מדי יום, אך בעוד שהם יכולים לספק ראיות חשובות על הצורה שלהם, החומר האורגני שהרכיב אותם כבר מזמן נעלם. במקום עצמות, מאובני דינוזאורים מורכבים מסלע ומשקעים שמילאו את מקומה של העצם. הממצאים האלה יכולים לספר לנו על הצורה והגודל של החיה, הזמן שהיא הייתה בחיים ואיזה תכונות ייחודיות היו לה, אבל הם לא מסוגלים לתת לנו את המידע הגנטי המכריע.
בשנת 2020, חוקרים מארה"ב ומסין גילו סחוס שלדעתם מכיל DNA של דינוזאורים, כך עולה ממחקר שפורסם בכתב העת National Service Review. פליאונטולוגים רבים סקפטיים לגבי הטענות הללו, שכן הם מאמינים שזה בלתי אפשרי שהחלבון במולקולות האלה שרד במשך מיליוני שנים. אולם הסחוס של הדינוזאור (מסוג היפקרוזאורוס מתקופת הקרטיקון) אמנם בן מעל 70 מיליון שנים - אבל הסתייד והתאבן, מה שאולי הגן על החלק הפנימי של התאים.
שנה לאחר מכן התפרסם שצוות חוקרים סינים ואמריקנים הודיע שמצא מה שנראה כ-DNA במאובן של דינוזאור בן 125 מיליון שנה - אם כי השאלה איך הביומולקולות השבריריות שרדו את ההתאבנות נותרה בגדר תעלומה. אלידה ביילואל, פלאונטולוגית מהאקדמיה הסינית למדעים ועמיתיה מצאו את הביומולקולות בחלק של סחוס של קאודיפטריקס, דינוזאור מקבוצת התרופודה שהיה בגודל של טווס וחי במה שהוא כיום צפון מזרח סין - והוא אחד המינים העתיקים ביותר של דינוזאורים עם נוצות שהתגלו עד כה.
המדענים שפירסמו את המחקר אופטימיים לגבי השאלה האם יהיה ניתן לשחזר את ה-DNA של הדינוזאור מהממצא שלהם. זה יהיה פנטסטי אם מחברי המאמר צודקים והם יצליחו לזהות את חומצת הגרעין, או ביומולקולה אחרת, של דינוזאור - במקרה כזה הפוטנציאל יהפוך למציאותי מאוד.
האם באמת נוכל ליצור דינוזאור?
אז כעת נותר לשאול - האם אי פעם יהיה אפשרי להחזיר דינוזאור מהכחדה? זו שאלה שמדענים בכל העולם מנסים לחפש לה את התשובה, למרות שהתהליך יהיה שונה לגמרי מאיך שהוא מוצג בסרטים. "אנחנו חושבים שמצאנו סימנים של דנ"א ויתכן שנשארו פיסות קטנות, אבל לא מספיק כדי ליצור דינוזאור. אנחנו יכולים להשיג קולגן וכמה חלבוני דינוזאורים, אבל לא את כל החומר שאנחנו צריכים", אמר הפליאונטולוג ג'ק הורנר.
"גם אם היה לנו את ה-DNA, זה יהיה מגוחך לשים אותו בביצת יען. הדבר הנכון לעשות יהיה לגדל אותו במבחנה, כי אין לנו מושג כמה גדולים העוברים של כל הדינוזאורים. חלק מביצי הדינוזאורים הן אולי בגודל של ביצי יען, אבל למשל עבור טירנוזאורוס רקס, אנחנו חושבים שהן היו הרבה יותר ארוכות וגדולות. זה כמו לנסות לשים עובר אנושי בתוך סנאי".
הורנר הוא הפלאונטולוג האמיתי שנתן את השראה לדמותו של אלן גרנט (שגולם ע"י סם ניל בסרט "פארק היורה"). מאז שמצא את עצם הדינוזאור הראשונה שלו בגיל 8, הורנר חפר ומצא את עוברי הדינוזאורים הראשונים, ביצי הדינוזאורים הראשונות בעולם המערבי, וגילה והעניק את השם למין הדינוזאורים מאיזאורה. הוא גם היה היועץ לפלאונטולוגיה של סרטי "פארק היורה". ובעוד שהוא רואה את תהליך השיבוט כבדיוני לגמרי, זה לא מנע ממנו מלנסות להחזיר לחיים את הדינוזאורים.
"למעשה יש לי מעבדה שבה אנחנו מנסים להבין איך ליצור דינוזאור", הוא גילה, "זה נקרא פרויקט דינו-עוף, והוא מבוסס בעיקר על הנדסה גנטית. הרעיון הוא להשתמש בגנים תורשתיים (אטביסטיים). שהם למעשה גנים של אבות אבותיהם, כלומר בעלי חיים שאבותיהם תכנתו בהם תכונות מסוימות. לדוגמה, לפעמים ילדים נולדים עם חוליות נוספות שיוצרות מעין זנב, שהרופא פשוט קולט רק כאשר הילד נולד. מדי פעם גם נחשים נולדים עם תוספות קטנות".
התוכנית של הורנר היא לנצל את הגנים האטביסטיים האלה. "קיוויתי שחלק מהמאפיינים של דינוזאור יהיו אטביסטיים בציפורים. כל מיני הציפורים קשורים זה לזה, עם אב קדמון משותף אחד — דינוזאורים — כך שכל ציפור יכולה להתאים. תרנגולות הן הדבר שהכי קל להשיג ממנו ביצים, אז בניתי מעבדה, שכרתי כמה גנטיקאים וביולוגים התפתחותיים והתחלנו לבדוק האם נוכל למצוא כמה מהגנים האטביסטיים הפוטנציאליים האלה", הוא אמר.
"אנחנו עובדים בעיקר על הזנב, כי זה החלק הקשה ביותר", הוא הסביר, "גילינו שקיצור הזנב מהדינוזאור בעל הזנב הארוך לציפור קצרת הזנב אינה גן אטביסטי. אנחנו מנסים להבין איך הזנב באמת עובד ולהפוך את התהליך שיצר את הזנב הקצר".
אז, האם אנחנו קרובים היום יותר ליצירת דינוזאור? "מעבדות אחרות בדקו את הפנים, השיניים, הזרועות והידיים. אני חושב שאנחנו יכולים לעשות פחות או יותר את כל שאר הגוף. יש לנו את הפוטנציאל ליצור חיה שיש לה ראש דמוי דינוזאור, כנראה עם שיניים בתוכו, ובהחלט יש לנו את היכולת להפוך את הכנפיים כדי ליצור זרועות וידיים. אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לעשות את זה, אבל כרגע אנחנו רק מנסים לסדר את הזנב", אמר הורנר.
לחיות עם דינוזאורים
נגיד שבני האדם אכן יצליחו להחזיר את הדינוזאורים מהכחדה - איך היינו מתקיימים יחד? אם הדינוזאורים לא היו נכחדים, סביר להניח שבני האדם לא היו מסוגלים להתפתח. במהלך 150 מיליון השנים שבהן היו קיימים דינוזאורים, היו יונקים שחיו לצידם, אך אלה היו בעלי חיים ליליים שחיו במחילות. זה מצביע על כך שזו הייתה הדרך היחידה של יונקים לשרוד לצד הדינוזאורים - להגיח בעיקר בלילה כדי לצוד. מכיוון שכיום חיינו נפרדים לחלוטין מאלה של הדינוזאורים, אין דרך לדעת מה יקרה אם הדינוזאורים יחיו על אותה אדמה כמונו.
על ידי התבוננות בהתנהגות של האדם מול הטורפים הגדולים של ימינו, זה נראה לא סביר ששני המינים יחיו יחד באופן טבעי. בני האדם תופסים כל כך הרבה מקום על פני כדור הארץ, עד שמצב שבו טורפים כמו הדינוזאורים חיים מחוץ לשבי תגרום ככל הנראה לקרב לחיים ולמוות על הקרקע.
להורנר, לעומת זאת, יש השקפה שונה. "אנשים תמיד אומרים, 'איפה תשים את הדינוזאורים האלה כשתכין אותם?' ואני תמיד אומר שלפני אלפי שנים התחלנו עם זאבים, ועכשיו יש לנו צ'יוואווה", הוא אמר. "כלבים הם בעצם זאבים, ואנחנו לא באמת צריכים להכיל אותם. לא הייתי מצפה שדינו-תרנגולות יהיו כמו הדינוזאורים ב"פארק היורה". הם הולכים להיות חיות בית שאנחנו לא צריכים לדאוג בגללן. אם היית משכפל טירנוזאורוס רקס אמיתי, כמובן היית שצריך לדאוג מאוד, אבל גם הכלבים והחתולים היו פראיים והיום אנחנו חיים איתם בבתים שלנו".
גם אם נגיד שהסוגיה של שחזור הדינוזאורים תוכרע ואכן נצליח לעשות זאת - עדיין נשאלת השאלה האם אנחנו יכולים לשמור אותם בחיים? כמה מחקרים שנערכו על אוויר שנמצא לכוד בענבר מראים כי הרכבו בתקופת הקרטיקון היה ככל הנראה 35% חמצן, לעומת 21% באוויר שלנו היום, על פי פרסום של New Scientist. עם זאת, במהלך הזמן הממושך שחיו הדינוזאורים על פני כדור הארץ, ככל הנראה המספר הזה השתנה והיה מגוון באופן משמעותי. לפיכך, מינים מסוימים של דינוזאורים יתאימו יותר לאוויר שלנו מאחרים.
כמו כן, מומחים קבעו כי כאשר הדינוזאורים שוטטו על פני כדור הארץ, הטמפרטורה העולמית הייתה גבוהה בהרבה ממה שהיא היום, על פי מנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי. אי באזור הטרופי של כדור הארץ יהיה ההימור הטוב ביותר כמקום שיספק טמפרטורות שדינוזאורים רבים ירגישו בנוח לחיות בהן.
מבחינת הכלתם, הפארק יצטרך להיראות שונה לגמרי מאיך שהוא הופיע בסרט. "אם אתה באמת, אבל ברצינות, רוצה לבנות את "פארק היורה" ולא רק כזה שקיים בסרט, אתה חייב קירות סביב הדינוזאורים כדי לשמור אותם.", אמר הורנר והוסיף שבטון יעבוד הרבה יותר טוב מגדרות חשמליות, כי "החשמל יכול להפסיק. הגדרות החשמליות בסרט לא היו רעיון טוב במיוחד".
הדינוזאורים יחזרו - בשנת 2050?
זה אולי נשמע מופרך, אבל יש מומחים שאפילו קבעו תאריך וחוזים שבני האדם יוכלו להחזיר את הדינוזאורים מהכחדה בצורה כלשהי עד לשנת 2050. למעשה, כבר בשנת 2016 צוותי החשיבה של מכון אדם סמית' פירסמו שהם מאמינים בביטחון מלא שבני אדם יוכלו להחיות את הדינוזאורים עד שנת 2050. ב-distractify דווח שמנהל המכון ד"ר מדסן פירי כתב בדו"ח: "הדינוזאורים ייווצרו מחדש על ידי תהליך של הכלאה לאחור מעופות חסרי יכולת תעופה. הציפורים הן הדינוזאורים של ימינו, אבל הן פשוט כבר לא נראות כמו דינוזאורים".
הכלאה לאחור היא סוג של מניפולציה מלאכותית לרבייה של בעלי חיים מבויתים במטרה ליצור מחדש בעלי חיים בעלי תכונות חיצוניות הדומות לאלה שהתקיימו אצל אבותיהם שנכחדו. למרות שפעילות של הכלאה לאחור אכן יכולה "ליצור" בעל חיים הדומה בתכונותיו החיצוניות, מתקיים באותה נישה אקולוגית ואף דומה במספר מאפיינים גנטיים לאלה של אבותיו, הרי שמאגר הגנים המקורי של בעל החיים שנכחד אינו ניתן לשחזור. למעשה, הכלאה לאחור אינה יוצרת מחדש את בעל החיים שהוכחד אלא לכל היותר בעל חיים המזכיר בחלק ממאפייניו החיצוניים את אבותיו. בימים אלה נעשים ניסיונות להחזיר לחיים בתהליך זה את שור הבר, סוס הפרא האירופאי והקואגה (תת-מין נכחד של הזברה).
המומחים של מכון אדם משוכנעים שתהליך יצירת דינוזאור חי ונושם יתממש הודות לטכנולוגיית בידוד DNA. ד"ר מדסן הסביר, "עמוק בתוך ה-DNA שלהם יהיה מידע המתייחס לזמן שבו הם עשו זאת, ובעזרת שילוב של רבייה סלקטיבית וטכנולוגיית גנים יהיה ניתן להעניק להם את המאפיינים האופייניים של דינוזאורים - הלסתות עם השיניים, הזנב, הגפיים הקדמיות הקטנות ועוד. על ידי בידוד DNA, מדענים יצליחו לגלות את "המידע הקבור הזה כדי להביא את המאפיינים הרצויים לידי ביטוי". במכון טענו שפיתוח מוצלח של עובר דינוזאור אחד יאפשר בסופו של דבר לייצר גם מינים אחרים באותה צורה בדיוק.
אז נכון שאנחנו עדיין במרחק של כמה עשורים מכל זה, אבל הרעיון של לחיות בעולם עם פארק היורה אמיתי הוא לא כל כך מופרך כמו שחשבתם, אבל הנדריק פוינאר, חוקר מומחה בתחום ה-DNA ומנהל מרכז ה-DNA העתיק של מקמאסטר, מזהיר שיכול להיות מסוכן להחזיר מינים עתיקים של בעלי חיים שנכחדו.
"אני חושב שלהחזיר אותם בגלל איזה אידיאל קסום - זה רעיון רע. מדענים עשויים לחשוב שהם מבינים את ההתנהגות של בעלי החיים האלה, אבל אף אחד לא השאיר הוראות על קיר של מערה שמסבירים את שגרת היום שלהם. רבייה יכולה גם להוביל אותנו בדרך מסוכנת. רק תסתכל על הכלבים: יש לנו המון גזעים עם בעיות נשימה, דיספלזיה והרשימה עוד ארוכה. כ-99 אחוזים מכל המינים שחיו אי פעם נכחדו - ואנחנו צריכים להשאיר אותם בעבר".