עד המלחמה היא לא ידעה שהיא יהודייה. את מה שבא אחר כך היא לא יכלה גם לדמיין

עד שהייתה כמעט בת עשר לא ידעה הילדה פלורה קוימדג'סקי, לימים פלורה אשכנזי, כי היא שונה משאר הילדים בכיתתה בבית הספר שבסופיה, בירת בולגריה.

רק כשפרצה מלחמת העולם השנייה הבינה כי היא יהודייה וחבריה נוצרים, מושגים שעד אז היה זרים לה. המורה בבית הספר התנכלה לה וגם היחס היום-יומי להוריה ולשאר יהודי העיר הורע. היא לא הייתה יכולה לדמיין כלל, כי תוך מספר שנים תהיה ציונית, תהגר לארץ ישראל, תהיה לוחמת בכוח מגן עברי ותקדיש חלק ניכר מחייה לבריאותם של אלפי ילדים ונערים.

לפני שבוע הלכה לעולמה והיא בת 91. "פרח אנושי, אשה נמרצת, עם דם בולגרי עז שזורם בעורקיה, מלאת עזוז ושופעת עוצמות ואנרגיות אינסופיות", כתב עליה דוד גורלי, אחד מאלפי התלמידים להם דאגה פלורה אשכנזי, שמשפחתו גרה בשכנות אליה. "היא היתה חלק מתמונת נוף הילדות", הוסיף גורלי.

פלורה נולדה בסופיה בירת בולגריה בשנת 1930 להוריה ליזה ויוסף קוימדג'סקי. האב עבד כבנקאי והאם היתה עקרת בית. עבודתו של האב איפשרה למשפחה חיים ברווחה כלכלית, ובביתם אף עבדה משרתת. לפלורה הייתה אחות מבוגרת ממנה, שמתה בגיל צעיר בגלל סיבוכים של מחלת הסוכרת, ועוד אח צעיר. המשפחה הייתה מעורה בחיי העיר והעם הבולגרי, וניהלה חיים חילוניים, ללא תודעה ציונית כלשהי.

אולם, אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה, החל להיפגע מעמדם של יהודי בולגריה. לקראת סוף שנת 1940 החלו השלטונות להצר את צעדיהם ולחוקק חוקים שהפלו אותם לרעה, בדומה לחוקי נירנברג שחוקקו הגרמנים. את יהודי תראקיה ומקדוניה שלחו הבולגרים למחנות השמדה, בעוד שיהודי סופיה גורשו מבתיהם לערי שדה במדינה. משפחת קוימדג'סקי עצמה גורשה לעיירה פאזארדז'יק - שם גרו הוריה של ליזה, בתוך קהילה של יהודים ספרדים שחיו שם כבר מהמאה ה-17.

המשפחה התגוררה בחדר קטן ומצבה הכלכלי היה קשה, כשאר חברי הקהילה. פלורה זכרה שסבתה החלה לסחור במוצרים שונים, כמו תחתונים וגרביים, בתמורה לאוכל. למרות הכל, הם הצליחו לשרוד: בעוד חלק ממגורשי סופיה נשלחו למחנות השמדה, ואחרים מבני הקהילה נשלחו למחנות ריכוז ולעבודות כפייה - בני המשפחה ניצלו מגזירות אלו.

עם תום המלחמה שבה המשפחה לסופיה, אבל בלבה של פלורה כבר גמלה ההחלטה כי עתידה אינו מצוי עוד בארץ הולדתה והיא החליטה שעליה לעלות לארץ ישראל.

גילה הצעיר לא איפשר לה לקבל אשרת הגירה ואחרי שהפעילה לחץ רב על דודה, הוא זייף עבורה את תעודת הזהות שלה שהעידה כי היא כבר בת 18. לצורך השלמת המהלך היא גם נישאה נישואים פיקטיביים.

בפברואר 1946 הגשימה את חלומה כשהאונייה "טרנסילבניה" הגיעה לנמל חיפה. מדובר היה בהפלגה שכל 385 נוסעיה היו מעפילים עם אשרות חוקיות. "כל הבאים - כמעט בלי יוצא מן הכלל - הם ממוצא ספרדי", נכתב בעיתון "על המשמר", שציין כי "הם מדברים עברית, בולגרית וספניולית".

פלורה ועוד מספר נערים נשלחו לקיבוץ איילת השחר שבעמק החולה, ויחד עם בני גילם, ניצולי שואה שהגיעו מפולין, שולבו לקבוצה אחת של חברת נוער. מדובר היה במסגרת של נערים עולים שעבדו ולמדו בקיבוץ.

עוזי אשכנזי, שנולד וגדל באיילת השחר והיה לבן זוגה של פלורה, זוכר את אותם נערים כקבוצה מגובשת ופעילה. "אלו היו נערים שהתחילו כאן חיים חדשים והם היו מלאי שמחת חיים", הוא נזכר. "הם שרו, ניגנו ורקדו, והיו להם חיי תרבות עשירים", סיפר.

פלורה היתה דמות בולטת בחברת הנוער, כשנגינת האקורדיון, אותו הביאה איתה מבולגריה, ליוותה את מפגשיהם. באיילת השחר גם פיתחה את תחביב הרכיבה על סוסים. עוזי זוכר טיולי רכיבה משותפים שלהם לשדות ולמטעים שסביב המשק, לכפרים ערביים בסביבה, ולמקום ממנו ראו את זרימת המים בנהר הירדן.

במחצית שנת 1947 התגייסה לגדוד השלישי של הפלמ"ח. הגדוד לחם בשורה של קרבות קשים בגליל, בהם קרבות מבצע יפתח, בהם כיבוש העיר צפת וכיבוש מצודת נבי יושע, קרב אשר גבה את חיים של 28 חללים.

עם שחרורה החליטה פלורה כי ברצונה להפוך לאחות. כדי לחסוך כסף ללימודים עברה לראשון לציון ועבדה בפרדסי החקלאים. לאחר מכן למדה בבית הספר לאחיות שבבית החולים בעפולה משך שלוש שנים, ולאחריהן עברה עוד שנה של התנסות מעשית.

ב-1950 נישאו היא ועוזי בטקס צנוע אצל רב המושבה יסוד המעלה, ואחר כך נערכה מסיבה באילת השחר. בחתונה לבש עוזי מכנסיים חגיגיים שהיו גדולים עליו בכמה מידות, אותם קיבל בהשאלה מהדוד של פלורה.

בקיבוץ איילת השחר החליטו כי על פלורה לסיים את עבודתה בבית החולים כדי לשוב למשק ולעבוד כמטפלת בבתי הילדים - אך היא לא הסכימה לוותר על חלומה להיות אחות, ובני הזוג החליטו לעזוב את הקיבוץ.

עם גיורא התינוק, שזה עתה נולד, וללא פרוטה בכיסם, עברה המשפחה הקטנה לעכו, שם התקבלה פלורה לעבודה כאחות טיפת חלב ובריאות הציבור. בהמשך גם הייתה אחות בתי הספר בעיר. לצידה, עבד עוזי כנהג משאית בקואופרטיב הגליל העליון.

כל תלמידי העיר עכו, ורבים מתושביה, הכירו את אחות בית הספר שהייתה רוכבת על אופניה מבית לבית בביקורי חולים. העיר קלטה אז עולים רבים וידיה היו עמוסות עבודה. היא הזריקה חיסונים, חילקה תרופות, בדקה חולים והיתה נכונה כל העת לקריאות חירום, אליהן היתה יוצאת על אופניה.

בינתיים, נולדה להם בת, דורית, והוריה של פלורה שעלו לישראל, הגיעו גם הם לעכו. דורית זוכרת "הורים שעבדו ימים ארוכים וכמעט לא היו בבית".

בעקבות תאונת דרכים שעברה, ואחרי קרוב לשלושים שנות עבודה כאחות, עשתה פלורה הסבה מקצועית ופתחה סוכנות ביטוח. באותו מרץ ואותה נחישות שאפיינו את עבודתה הקודמת, היא עברה מבית לבית - ולסוכנות הביטוח שלה הגיעו לקוחות רבים.

עוזי הבעל מעיד עליה כי היתה חדת מחשבה, ובעלת יכולת ניתוח וקבלת החלטות. כך, חמש דקות אחרי שקיבלה הצעה לרכוש בית ישן במושב שבי ציון, היא השלימה את העסקה והמשפחה עברה למושב שבין עכו ונהריה.

למרות שנפרדה מהאקורדיון שנים רבות קודם, היא המשיכה להינות משירים בבולגרית ובספניולית והוסיפה לשמור על שמחת החיים שאפיינה אותה.

בשבוע שעבר הלכה פלורה אשכנזי לעולמה. משפחתה החליטה כי על המצבה שתונח על קברה יופיע ציטוט מהשיר "חזקה מהרוח", שכתבה אסתר שמיר ושרה גלי עטרי: "היא היתה חזקה מהחורף / היא היתה חזקה מסופה / לצמוח מכלום שהיה לה / זה סוד הכוח שלה".