ב-17 באוקטובר 1948 חל יום הולדתו ה-19 של רם דע-עוז, לוחם בשורות הפלמ"ח שהוצב אז עם חבריו במשלט בין עזה לאשקלון, מול הצבא המצרי. חבריו לא ידעו כי מדובר בתאריך מיוחד עבורו. "עד אחר הצהרים של אותו יום לא סיפרתי לאיש על דבר יום הולדתי שחל באותו יום. ההרגשה הכאילו גורלית כרסמה בי", כתב בזיכרונותיו, "אך אחרי הצהריים הסתימה ההפגזה, כך לפחות נראה ונשמע הדבר בשטח. התחלנו להוציא את הראש מהחפירות. מולי ראיתי את פניו דמויי הסוס של חברי שמואל, קראתי אליו: 'היום, בדיוק, חל יום הולדתי'. באותה שנייה השתרר החושך. יותר מששמעתי - חשתי בפיצוץ עז, נפלתי לתוך החפירה וקראתי בשארית כוחותיי: 'חובש, חובש!'".
רק שלוש שנים קודם נכנס הנער, אז בשמו אברהם דאוס, לתוך עולם המוזיקה. הוא למד בקונסרבטוריון והאזין לקונצרטים. לפתע ראייתו אבדה ועולמו חשך. אחרי תקופת שיקום, הוא שב ללמוד מוזיקה. עם השנים הפך לשם דבר כמכוון פסנתרים, וגם הלחין יצירות מוזיקליות רבות. לפני שלושה שבועות הלך לעולמו בגיל 91.
עוד בוואלה!
הוא נולד בשנת 1929 בברלין להוריו מרים וחיים דאוס בשם הרמן יוליוס דאוס, וכעבור שנתיים נולד אחיו הקטן יעקב. המשבר הכלכלי העולמי שפרץ אז הגיע גם לגרמניה ולמשפחתו: מעמדה של חנות ההלבשה הענקית שהייתה בבעלותה של משפחת אימו הידרדר, והחברה הגיעה עד לסף פשיטת רגל. מפעל ההלבשה והחנות על שלוחותיה נמכרו. האב שעבד במפעל קטן נקלע גם כן לבעיות כלכליות.
אבל המצב נהיה קשה אפילו יותר עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון; בחודש אפריל 1933 התנפלו בריונים על אביו ועל דודו והיכו אותם. שוטר שהכיר אותם וראה את המקרה התעלם. האב הזדעזע מהמציאות החדשה בארצו, והחליט מיד לעזוב את גרמניה. "עד אז לא היה ציוני. באותו יום החליט כי הוא רוצה לחיות במדינה שתשים לה למטרה להגיע לאוטונומיה יהודית, כך שלא יזדקק יותר להגנה שעלולה להיות מותנית בהשתייכותו הגזעית, ואשר עלולה להישלל ממנו בגלל יהדותו", כתב דע-עוז.
התקליטים אבדו בהפגזה, האבוב ניצל
המשפחה, זוג הורים ושני ילדים קטנים, עלו לארץ ישראל. הם התגוררו בתל אביב והתקיימו בדוחק. שם נולדה להם בת, אסתר. סביב אותו זמן מת יעקב, האח הצעיר, ממחלת הדיפתריה. רם, שחלה גם כן, החלים מהמחלה בקושי רב.
כעבור ארבע שנים עברה המשפחה למושב גני-עם שבשרון. האב עבד לפרנסת משפחתו שבעה ימים בשבוע כחשמלאי ב"אגד" וכמתקן מדי-מים. לצורך השלמת הפרנסה השכירה המשפחה חדר בדירתה לנערים שהגיעו במסגרת מפעל "עליית הנוער". רם עצמו נשלח בגיל 15 לנהלל, ללימודי חקלאות. שם, בפנימייה, החל ללמוד נגינה בפסנתר - דבר שישנה את חייו.
עם הגיעו לגיל 18 התגייס יחד לפלמ"ח עם כמה מחבריו. "ארזתי קצת בגדים, את האבוב, את החלילית וגם כמה תקליטים מהאוסף החדש שלי, ושמתי פעמיי השכם בבוקר לדרכי החדשה", כתב לימים. עם חבריו נשלח להכשרה בקבוצת כנרת. "עם האבוב והתקליטים לא הייתי יכול, כמובן, לעשות דבר. באחת ההפגזות נפגע האוהל שלנו והתקליטים נעלמו, כנראה נלקחו בידי אחד החברים או החיילים שהסתובבו במקום. האבוב, לעומת זאת, ניצל והמשיך ללוותני בדרכי", כתב.
עם אחד מחבריו להכשרה היה הולך מדי פעם לנגן על פסנתר של הקיבוץ. "הייתה שם נערה נחמדה בעלת תספורת נערית שניגנה הרבה יותר טוב מאיתנו ושמה היה נעמי. אנחנו, ואולי גם היא, לא ידענו אז שהיא עתידה להיות אחת ממעצבי דמותו של השיר הישראלי אחרי קום המדינה ושמה יהיה נעמי שמר", כתב.
אחרי הכשרה צבאית קצרה ביותר השתתף עם חבריו במבצע "דני" לכיבוש לוד ובמספר קרבות נוספים. אחר כך יצא לאימונים ונשלח לנגב, שם נפצע והתעוור.
תרועות של שלום
אחרי הניתוח שעבר, וכשהבין את מצבו, חשש שלא ינגן עוד. הוא פרץ בבכי ונכנס לדיכאון. לדבריו, היה זה דיכאון שנמשך יום אחד - ולמחרת חלף ונשכח. בתקופת האשפוז וההחלמה הציב אביו גרמופון ליד מיטתו, והוא היה מאזין שוב ושוב לאותם קונצרטים בתקליטים המעטים שהיו בידיו. בהמשך עבר לשיקום ב"מעון לנפגעי עיניים" שעל הכרמל, ושם שב ללמוד נגינה על פסנתר. שם גם הכיר את אשתו לעתיד, שרי גרוס, ניצולת שואה מהונגריה שנשלחה לעבוד כמדריכה במעון. השניים מצאו שפה משותפת באהבתם למוזיקה והפכו זוג. ב-1950 נישאו.
הוא החל ללמוד אז נגינה בפסנתר באופן יסודי עם הפרופסור אנדרי האיוש והוסמך באקדמיה למוזיקה בתל אביב בהוראת תורת המוזיקה. אחר כך החל ללמוד גם את מקצוע כוונון הפסנתרים, מה שהפך בהדרגה לעבודתו לאורך השנים.
במקביל החל להלחין שירים ויצירות. בליווייה המסור של שרי, אשתו, היה כותב את יצירות בתווים בכתב ברייל. יצירותיו נוגנו על ידי חלק מטובי המוזיקאים אז בישראל, בהן הכנרת עליזה פניבש והצ'לנית תלמה ילין. חלק מיצירותיו הוקלטו ב"קול ישראל". את יצירתו הראשונה לתזמורת מלאה הקדיש לילין לאחר מותה, וקרא לה: "עלי יגון ונוחם". הוא גם הלחין מספר שירים לפסטיבלי הזמר והפזמון של ראשית שנות השישים, שזכו אז לפופולריות. אחד משירים אלו, "קומי ונצא השדה" למילותיו של י.ל. פרץ, עיבד מחדש וביצע לפני מספר שנים נגן הג'ז אבישי כהן.
"עד לאמצע העשור השלישי לחיי לא חשבתי אני, ולא חשב איש בסביבתי, שאני עתיד לחבר מוזיקה, להיות קומפוזיטור או בכלל לעסוק במוזיקה", כתב לימים.
את יצירתו האחרונה כתב לפי הזמנת תזמורת חיפה והיא נוגנה לכבוד יום הולדתו ה-70. שותפו לעבודת כוונון הפסנתרים, אושרי אברהם, הוא שעודד אותו לכתוב את אותה יצירה - "תרועות של שלום".
דע-עוז לימד את אברהם את המקצוע והם עבדו בשיתוף פעולה כ-30 שנים. "הוא היה אדם בעל ידי זהב ואוטודידקט שלא הפסיק ללמוד", אמר אברהם. הוא מספר כי דע-עוז היה אדם עצמאי, לא רק בעבודתו, אלא גם בתחומים נוספים בחיים, והשתלט היטב גם על המחשב. אברהם מספר כי כשהיו נוסעים ביחד במסגרת עבודתם היה דע-עוז יודע לומר במדויק את מיקומם ברחובות חיפה.
לפני שלושה שבועות הלך דע-עוז לעולמו. "את מה שרציתי לומר, אמרתי ביותר מ-70 חיבורים שכתבתי בתקופות שונות של חיי, באורחי חיבור מגוונים, ולהרכבים כליים וקוליים שונים. אני מקווה שמאזינים, ולו אף בודדים, יקשיבו לפעמים ליצירה זו או אחרת משלי, בקונצרט, בשידור רדיו או מעל גבי תקליט", כתב.