שיר לכת

הוא היה בטוח שתפרוץ מלחמה ועלה לחרמון. אחרי שחזר, החלה ההפגזה הסורית

מאז שהיה ילד במלחמת העצמאות היה יוסק'ה ברנע מעורב במשימות הגנה וביטחון, ולימים היה מפקד יחידה סודית ללוחמה אלקטרונית וסגן מפקד חיל הקשר. ב-1973, כשסורבה בקשתו לגייס מילואים, נערך בעצמו למלחמה שבדרך. אחרי כן כיהן במשרות מפתח בתעשייה, ולפני שבוע מת בגיל 85

מפקד ואיש תעשייה. יוסק'ה ברנע (צילום: באדיבות המשפחה)

כשהיה יוסף (יוסק'ה) ברנע כבן 11 היה אביו, אליעזר, לוקח אותו בחשאי להר הכרמל, לאזור מבודד ורחוק מכל ישוב. השניים היו נושאים בידיהם כמה לוחות מתכת שהכין האב במסגרייה שלו, ורובה שארגון ההגנה נתן לאב, ואז במטווח מאולתר, היה אליעזר ברנע יורה על הלוחות, וגם הבן קיבל הזדמנות להתנסות בירי. בסיום הירי, אחרי בחינת הלוחות הפגועים, היה יודע האב מה הוא לוח המתכת המתאים ביותר לצורך התקנת שיריון על כלי הרכב ששימשו את כוח המגן העברי בתקופת מלחמת העצמאות.

עבור הבן, יוסף ברנע, "נושא הכלים" כהגדרתו, זו הייתה ראשית דרכו בתחום הצבאי, שיהפוך לחלק מרכזי מחייו הבוגרים. הוא עתיד היה להיות מפקד היחידה ללוחמה אלקטרונית של כוחות היבשה בצה"ל וסגן מפקד חיל הקשר (שהיום נקרא אגף התקשוב). לאחרונה הלך לעולמו, והוא בן 85.

יוסף ברנע ובנו אלון בדרך בורמה (צילום: באדיבות המשפחה)

יוסף ברנע נולד בחיפה בשנת 1936 להוריו, אליעזר וטובה, שעלו שנה קודם לכן מפולין לארץ ישראל. הייתה לו אחות אחת, צעירה ממנו. המשפחה הייתה שומרת מצוות, ויוסף למד בבתי ספר דתיים.

הוא זכר את תקופת הפצצות חיל האוויר האיטלקי על בתי הזיקוק של חיפה ואת הריצות הליליות למקלטים. כילד שגדל בשכונת חליסה בעיר התחתית, הוא תיאר שכנות טובה עם התושבים הערבים, שפסקה באחת באמצע שנת 1947. במהלך ההיערכות למלחמה, נחפרו תעלות קשר, ברנע הוצב בתפקיד רץ שנדרש להעביר בתוך התעלות פתקאות קשר וכלי נשק. "כילדים היינו מודעים למצב וגילינו מעורבות מלאה. לא היה ברור בכלל איך תיגמר המלחמה", סיפר לפני כמה שנים.

ב-1954 התגייס לחיל הקשר. אחרי שסיים קורס קצינים, הוא הוצב כקצין קשר בגדוד 13 של חטיבת גולני, ולאורך השנים עבר במגוון תפקידי פיקוד בחיל הקשר. במקביל לראשית דרכו בצה"ל, הוא החל לבנות את חייו. ב-1957 נישא לנעמי ולשניים נולדו בן ובת - אלון ושלומית. ב-1984 נהרגה שלומית, חיילת בת 19 בחיל המודיעין, בתאונת דרכים.

עוד בוואלה!

ב-106 שנותיו, הוא נתקל לא פעם במצוקה. על החיוך הוא מעולם לא ויתר

לכתבה המלאה

"התחלתי לקרוא. חשכו עיניי"

במהלך שירותו הצבאי למד ברנע תואר בהנדסת אלקטרוניקה וכעבור מספר שנים יצא ללימודי תואר שני באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. בשנת 1971 הוא מונה לפקד על גדוד הלוחמה האלקטרונית של כוחות היבשה בצה"ל. זו הייתה אז יחידה סודית ביותר, כלל לא מוכרת בציבור הרחב, ואפילו בצה"ל ידעו מעטים על דבר קיומה.

לפני מספר שנים סיפר ברנע כי שבוע לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים הוא התבקש להיפגש עם יואל בן-פורת, מפקד יחידת האיסוף הצה"לית (היום יחידה 8200). "היו לו ברור שעומדת לפרוץ מלחמה", סיפר ברנע. "הוא לקח אותי לקודש הקודשים של היחידה והתחלתי לקרוא את התרגום של המידע שנפלט מהטלפרינטרים. חשכו עיניי. זה היה שישה ימים לפני שפרצה המלחמה".

"כשחזרתי מההר לבונקר בנפח, החלה ההפגזה הסורית. המלחמה התחילה". מוצב החרמון (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

ברנע ביקש לגייס את חיילי המילואים של הגדוד עליו פיקד, ולמרות שהם היו חלק משמעותי מחיילי הגדוד, לא הותר לו לעשות כן. בעקבות זאת, הוא החליט כי עליו להתחיל להיערך למלחמה, מחשש כי כשזו תפרוץ לא יוכלו כלי הרכב הכבדים, שעליהם מורכב ציוד היחידה, לנוע על הכבישים העמוסים.

ביום שישי, יום לפני שפרצה המלחמה, כבר היו חייליו פרושים בגזרת הצפון: בהר כנען שבצפת וברמת הגולן. בשבת עוד עלה לחרמון עם מספר חיילים והם הציבו שם רכב נוסף. "כשחזרתי מהחרמון לבונקר במחנה נפח, שבו ישב אלוף הפיקוד, החלה ההפגזה הסורית. התחילה המלחמה", סיפר לימים. בנו, אלון, אמר כי "לאורך שנים ליוותה אותו המחשבה שאפשר היה לעשות הכל אחרת, למרות שהוא עצמו יזם ולקח אחריות והתכונן לפרוץ המלחמה". בהמשך ירד מחזית הצפון לפקד על מערך הלוחמה האלקטרונית בדרום.

כאחד מלקחי המלחמה הוחלט להגדיל משמעותית את תחום הלוחמה האלקטרונית בצה"ל, וברנע היה אמון על עיבוי המערך ועל הקמת המרכז ללוחמה אלקטרונית ועל גיבוש תפיסת ההפעלה שלו. בהמשך היה קצין קשר של פיקוד המרכז וסגן מפקד חיל הקשר והאלקטרוניקה. בנוסף, במבצע אנטבה היה בראש הצוות שתכנן את מערך הקשר המורכב בין הבור בקריה ללוחמים בשטח. בשנת 1979 הוא השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף-משנה, אחרי 25 שנות שירות.

בשביל הארץ

לאחר שחרורו השתלב ברנע בתעשייה הישראלית, בין השאר כסגן נשיא בחברת "אלסינט" שהייתה אז פורצת דרך בתחום ההדמיה הרפואית. בהמשך שימש גם מנכ"ל טלכור, מנכ"ל מפעלי חמצן, דירקטור בחברת סלקום ועוד. במקביל הוא עסק בפעילות ציבורית, וכיהן בין היתר כיו"ר איגוד הכימיה, יו"ר ונשיא ioma (איגוד עולמי של יצרני החמצן), דירקטור במכון הייצוא, דירקטור במכון התקנים, וחבר המועצה המייעצת לשר הביטחון להנצחת החייל. בשנת 2005 הוענק לו פרס התעשייה בישראל.

הוא ייחס חשיבות גבוהה לחינוך, והוביל תכנית חינוכית בבתי ספר תיכוניים בנושא מורשת. במסגרת זו הוא גיבש תכנית לימוד שנקראת "בשביל הארץ" עבור תלמידי כתות י"א-י"ב בתחום המורשת התרבותית וההיסטורית של העם היהודי בישראל - עניין שהקדיש לו יותר מ-2,000 שעות עבודה. העיקרון שהנחה אותו בכך היה "החשיבות ללמד את הדור הצעיר כי לאורך כל הדורות הפיתוח התרבותי בארץ ישראל לא פסק לעולם, גם כשהיישוב היהודי בארץ היה קטן ומדולדל", כלשונו. כך למשל הוא הדגיש את העובדה שהספר הראשון שהודפס באימפריה העות'מאנית היה בעברית, בבית דפוס יהודי בצפת, בשנת 1577.

"הוא רצה שנערים ונערות יכירו את המורשת הרציפה של היהודים בארץ ישראל, לא מתוך ראייה פוליטית, אלא מראייה תרבותית-היסטורית", הסביר בנו, אלון.

2,000 שעות השקעה. ברנע מלמד (צילום: באדיבות המשפחה)

כפעיל בארגון "צוות" של ארגון גמלאי צה"ל, ויו"ר ועדת ההתנדבות הארצית בארגון, גייס והכשיר 70 קציני צה"ל בגמלאות, על מנת שיעברו בין הכיתות ויעבירו את מערכי השיעור שכתב. עד כה כבר היו קצינים אלו במאות כיתות בישראל, והמיזם הפך למרכיב חשוב בפעילות ארגון "צוות".

"המטרה שלי הייתה לתת תובנה יסודית לנערים, שכעבור שנה יישבעו בחייהם להגן על המדינה", הסביר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully