במשך שלוש שנים, בזמן מלחמת העולם השנייה, נדד משה בכר ממקום למקום, במנוסה, בלי לדעת מאין יופיע האיום הבא - ושרד כנגד כל הסיכויים. כשהסתיימה המלחמה והוא שב להיות אדם חופשי, שפת אמו - יידיש - כמעט ונשכחה ממנו. "הוא חשב שאין עוד יהודים בעולם", אמר השבוע בנו.
כשהוא מוקף בבני המשפחה שהקים, הלך ביום השואה בכר לעולמו, במושב תלמי אלעזר שהוא היה בין בוניו. הוא היה כבן 95.
אל תפספס
בכר נולד ב-1925 בעיירה קששוב שבפולין, בן זקונים להוריו אשר-זליג וחיה. לזוג היו עוד שלוש בנות ובן. המשפחה השתייכה לחסידות צאנז ובבעלותה הייתה חנות שמכרה מצרכים וחפצים שונים עבור איכרי הסביבה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכניסת הגרמנים, יכלו היהודים להמשיך ולהתגורר בבתיהם ולעבוד למחייתם - אך בחלק מימי השבוע נדרשו להתגייס לעבודת כפייה בשירות הגרמנים. ב-1940 הגיעו ליישוב פליטים יהודים ממערב פולין, ומספר היהודים במקום הגיע ל-600 נפש בקירוב. בקיץ 1941 מצבם של יהודי קששוב הורע עוד יותר: היציאה מן העיירה נאסרה עליהם, ומכסות עובדי הכפייה הוגדלו.
מדי פעם היה מגיע לעיירה סיור של הגסטפו כדי להפגין נוכחות. באותם סיורים היו יורים למוות ביהודים עוברי אורח. באחד מאותם ביקורים אלימים, נשלח משה הנער לבית אחיו, יצחק, שכבר היה נשוי ואב לילדים, כדי להזהיר אותו שלא יצא מביתו. אבל החיילים הגרמנים הבחינו בו והקיפו את בית האח. משה ויצחק קפצו מהחלון בניסיון להימלט - אך היריות פגעו ביצחק שנהרג. משה הסתתר לאחר מכן בתוך תעלת מים. כשיצא מהמחבוא רצו אנשים לבית הוריו להודיע להם ש"המת חי".
"בבית ההורים היו בטוחים ששנינו מתים, והנה פתאום אני חוזר", סיפר משה לבניו ולנכדיו.
בט' באב באותה השנה נשא תפילה והרגיש כאילו מישהו מבטיח לו - "אתה תשרוד".
"כל שנה בט' באב זה יום מיוחד אצלי. כל העניין חוזר אליי. אצלי זה לא רק חורבן הבית, תשעה באב זה גם מה שקרה לי", אמר למשפחתו.
כמו עלה נידף ברוח
ב-2 בנובמבר 1942 רוכזו כל יהודי קששוב בכיכר המרכזית, לקראת גירושם למחנות השמדה. ילדים קטנים, קשישים וחולים שהיו רתוקים למיטתם נורו למוות בתוך בתיהם או לידם. שאר יהודי העיירה שולחו עוד באותו יום למחנה ההשמדה בלז'ץ.
משה היה באותו יום, במסגרת עבודות הכפייה, בחווה חקלאית שסיפקה מזון לחיילים הגרמנים - וכך חייו ניצלו. הוא זכר עד אחרון ימיו את קולות הירי שהגיעו מהעיירה בשעה שהגרמנים טבחו ביהודים. כעבור זמן קצר הגיעו הגרמנים לעצור גם את הפועלים היהודים בחווה, אך הוא הצליח להימלט דרך פתח יציאת הזבל שברפת.
בעל החווה איפשר לבכר להתחבא במתבן הרפת. באחד הלילות שמע אדם זר נכנס למתבן ולוחש: "שקט, שקט אל תפחד". מיד התברר: "זה היה אבא שלי. זהו רגע בלתי נתפס בעוצמתו. אבא שלי הצליח לברוח מהרצח, מהתופת, חיפש ומצא אותי", סיפר לימים.
השניים הבינו כי הגרמנים יגיעו לחווה לחפש אחריהם - ויצאו למצוא מסתור חדש. הם החליטו כי עליהם להתפצל, והסתתרו במקומות שונים - אך לא במרחק גדול מדי זה מזה. משה התחבא בבור בשדה אליו כיוון אותו איכר שחס אליו. בלילות היה יוצא לקחת תפוחי אדמה שחולקו כמזון לחזירים במכלאות, ואוסף ביצים מהלולים.
באחד הימים הגיע אליו אביו ואמר לו: "אני מרגיש שאני לא יכול יותר. אבל אתה - תנסה להחזיק מעמד בכל מחיר על מנת שתספר לעולם מה עושים לנו, מה עושים ליהודים". בדברי הפרידה האלה, ראה בכר את צוואתו.
עד סוף המלחמה המשיך להתחבא ולנדוד, תחת זהות בדויה של נער פולני-נוצרי שהתייתם. כשחי אצל איכר פולני תמורת אוכל ולינה במתבן, אמר לו האיכר כי הוא יודע שהוא יהודי. "לא נותרו יהודים", אמר לו האיכר - והורה לו להתנצר. בעקבות זאת, הנער החל ללמוד את התפילות והברכות הנדרשות וכשהגיע יום הטבילה לנצרות - נמלט מהחווה.
"כך הוא הסתובב כמעט שלוש שנים", אמר הבן עוזי. לדבריו, אביו היה "כמו עלה נידף ברוח. עם בגדים קרועים ונעליים בלויות, ובחיפוש מתמיד אחרי אוכל".
"אבא היה כמו עוף החול"
עם סיום המלחמה הגיע לוורשה, שם גילה ניצולים נוספים. הוא הצטרף לגרעין שתכנן לעלות לארץ ישראל. אז גם הכיר את רבקה, לה יינשא ב-1949.
במסגרת תנועת "הבריחה" הגיעו חברי הגרעין לאיטליה ובאוגוסט 1946 עלו על ספינת המעפילים שנקראה על שם כ"ג יורדי הסירה. סמוך לחופי ישראל נעצרה הספינה על ידי משחתת בריטית, ואחרי מאבק אלים בין החיילים והמעפילים נגרר כלי השיט לחיפה - ומשם נלקחו המעפילים למחנות המעצר בקפריסין.
אחרי יותר משנה שוחררו בני הזוג והורשו לעלות לארץ ישראל, והם הצטרפו לקיבוץ משואות יצחק שבגוש עציון. בקרבות מלחמת העצמאות, בחודש מאי 1948, נפלו יישובי הגוש בידי הליגיון הירדני. כ-240 מתושבי האזור ולוחמי ההגנה נהרגו בקרבות, כמחציתם תושבי ומגיני כפר עציון, שרבים מהם נטבחו.
אנשי משואות יצחק נכנעו ממש בשעה שבן גוריון הכריז על הקמת המדינה. הנפילה בשבי היו טראומטית, ובכר זכר כיצד בלילה הראשון הקיפו רבים את האורווה אליה הוכנסו. "הוא זכר את הצעקות של ההמון שביקש לטבוח אותם. הם כבר פירקו ברזלים מהסככה והתכוננו להגן על עצמם", סיפר בנו. לדבריו, החיילים הירדנים מנעו מהקהל הרב לעשות בהם שפטים.
רבקה שוחררה מהשבי אחרי מספר שבועות, עם שאר הנשים. משה שוחרר אחרי קרוב לשנה. "אבא היה כמו עוף החול", אמר עוזי, הבן. "כל פעם אחרי שנפל הוא התרומם, נעמד על רגליו והתחיל מהתחלה".
בני הזוג נישאו והתגוררו בדירה קטנה בגבולה המזרחי של יפו. ב-1950 נולד בנם עוזי. זוג וילד לבד בעולם, ללא כל קרוב משפחה. "אני זוכר סדר פסח שבו חגגנו רק אני וההורים", סיפר בנם הבכור. שבע שנים אחר כך נולד גם הבן אשר.
ב-1952 הוצע להם להצטרף לגרעין שיקים מושב ליד פרדס חנה והם נעתרו להצעה, והיו בין שש המשפחות הראשונות שהקימו את מושב תלמי אלעזר. תנאי המחיה במושב היו קשים: הראשונים חיו בבדונים, ללא כבישים, חשמל ומים זורמים. בכר עצמו היה בקבוצת הבנאים שבנו את בתי הישוב. עם השנים הקימו משק חקלאי שבמרכזו רפת, ולצידה לול קטן ומטעים.
בכר ראה את הקמת מדינת ישראל כהתגשמות חלום. "זה דבר שלא נתפס בעיניו", אמר עוזי. הוא זוכר את אביו נרגש מכל דבר שקשור למדינה. "כששוטר היה עומד ומכוון את התנועה, הוא היה מתפעל שזה שוטר יהודי במדינת ישראל שעושה את זה".
ב-1968 התמנה בכר באופן זמני לתפקיד מזכיר המושב, ונשאר בתפקיד במשך 25 שנה. ראש המועצה האזורית מנשה, אילן שדה, אמר כי בכר "ניהל את היישוב במשך שנים רבות, בהן הוביל את המושב להיות מהמבוקשים בישראל. אופן ניהולו את היישוב היווה דוגמה לכולנו כיצד מנהלים ומפתחים יישוב בצורה טובה מצד אחד ואחראית מצד שני. תושבי תלמי אלעזר והמועצה כולה חבים לו רבות".
שני בניו - עוזי שכיהן כראש הסניגוריה הציבורית במחוז צפון, ואשר שישרת כטייס מסוקים בחיל האוויר, נותרו לגור במושב, ומשה ראה את משפחתו הולכת ומתרחבת. "אנחנו שירת עוף החול שלך. הצלחת להעמיד משפחה גדולה, שאוהבת אותך, מעריכה אותך, ורוצה להמשיך את דרכך", ספדה לו נכדתו, מיכל.