"מאיה אנג'לו, משוררת ופעילת זכויות אדם, הכתירה את אחד מספריה בכותרת 'אני יודעת למה ציפורים שרות בכלובן'. כזה היה יוני: הוא לא יכול היה לשלוט בכל המכות הרפואיות והבעיות שנשא על גבו; אבל הוא לא נתן לדבר מכל אלה להמעיט אותו, להגבילו אותו, לדכא אותו; בכלובו הרפואי הוא שר. ועוד איך שר".
כך הספיד יגאל כרמון, נשיא מכון ממרי, את יוני גרף, חוקר במכון שחי עם תסמונת קשה בשם מרפן, ואך לא נתן לה להפריע לו ללמוד, לחקור, לשיר, לטייל ולהקים משפחה. בערב פסח האחרון, הלך גרף לעולמו, והוא רק בן 37.
אל תפספס
יוני גרף נולד בשנת 1983 ברחובות, להוריו גיורא ואלוירה גרף, שניהם רופאים. באותן שנים תוחלת החיים של הלוקים בתסמונת מרפן הייתה שמונה שנים לכל היותר, ועם התפתחות הרפואה בתחומים של ניתוחי לב וכירורגיה של כלי הדם, ניבאו לו הרופאים כי יגיע לגיל 16. ואמנם, לאורך השנים הוא נאלץ לעבור שלושה ניתוחי לב מורכבים.
אבל למרות הקשיים הפיזיים, החליט יוני לשרת בצבא ולשם כך למד בבית הספר התיכון ערבית במגמת מזרחנות. כשסיים את התיכון הוא נאבק כדי שיגייסו אותו - והצליח בכך. הוא שירת באמ"ן-מחקר, ונוכח המקצועיות שגילה, גויס גם לשנת שירות רביעית.
בתום אותה שנה, התבקש גרף להמשיך בשירות קבע. אולם, למרות ההצעה שקיבל, הוא העדיף להמשיך ללימודים אקדמיים, עבר לגור בירושלים ונרשם ללימודי אסיה והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. במסגרת זו, הוא שיפר את שליטתו בערבית ולמד גם לדבר סינית ברמה גבוהה.
גרף למד לתואר ראשון ושני וסיים את הלימודים בהצטיינות. הוא אף מונה כמזכיר האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם (אילמ"א). במהלך הלימודים הכיר את בת זוגו, צליל, והשנים נישאו לפני שבע שנים. לפני שנתיים נולדה בתם, אליה.
אביו מתאר את יוני כאדם עם תחביבים רבים. לדבריו, הוא אהב מאוד מוזיקה, למד פיתוח קול ושר שירים איטלקיים ואופרות, ובנוסף גם אהב לטייל בישראל ובחו"ל. מתוך עניין אישי, למד ספרדית ואיטלקית. לצד זאת, הוא הקדיש זמן גם לעשייה חברתית. באותן שנים יזם הקמת מכולת שיתופית, היה פעיל במפלגת העבודה ובארגוני שלום, והשתתף במפגשים רבים עם פעילי שלום פלסטינים. בהמשך, התנדב במוסד לאוטיסטים בראשון לציון, ושם ליווה שני תלמידים שנקשרו אליו בלימודיהם.
"יוני עשה צחוק מהחיים ברצינות"
מ-2010 עד 2011 עבר גרף במרכז לאיכות השירות של עיריית ירושלים, שם ניהל את תחום האינטרנט בשפה הערבית. לאחר מכן, פנה למחקר. "יוני חיפש משהו שיאתגר אותו אינטלקטואלית, ובשנת 2013 החל לעבוד כחוקר ומתרגם במכון לחקר התקשורת הערבית (ממר"י)", סיפר אביו.
לאורך השנים בממרי חקר גרף כמה זירות בעולם הערבי, ובשנים האחרונות הוא התמקד במצרים. הוא עקב מקרוב אחר השינויים הפוליטיים, התמורות החברתיות והשיח התקשורתי במדינה והפך למומחה בזירה זאת. בהתאם, מחקרים רבים שכתב פורסמו באתר המכון.
מכון ממרי היה לגרף בית, והוא היה גאה בבית הזה. בדברי ההספד שפרסם המכון נכתב כי "אט אט הוא הפך בו לדמות מרכזית והתחבב מאוד על כל הצוות. לאורך השנים, צפינו בהשתאות ביכולתו להתגבר על כל קושי ומגבלה, להשתתף בכל פעילות, לצאת לכל טיול, לשמוח ולשמח".
בני משפחה, חברים וחברים לעבודה מתארים את יוני כמי שלא נתן למחלותיו להגבילו כלל. שמחת החיים שלו האפילה עליהן. "הוא היה מתעניין בכל ומעורב בכל", כתב בהספדו נשיא המכון כרמון, "מעורבות טוטאלית הייתה סימן ההיכר שלו: משפחתית, חברתית, מקצועית וגם פוליטית; דואג לכולם, מוכן לכל שינוי, מוכן להתמודד עם כל קושי, עם כל חידוש, בחדוות יצירה המשמחת ומעודדת את כולם".
לדברי עזרא דלומי, מהחוקרים במכון, "כשאומרים על אנשים שהם עושים צחוק מהחיים, מתכוונים לכך שהם אינם כבדי ראש, שהם לא מתייחסים לעניינים ברצינות מספקת. יוני עשה צחוק מהחיים ברצינות - הוא היה רציני בזה. יוני עשה זאת כדי להתמודד עם קשיים פיזיים ובריאותיים, עם מגבלות גופניות. הוא עשה את זה עם הרבה פתיחות, חן והומור. ממש כך".
"יוני היה ציר שסביבו נע ההווי התרבותי והחברתי. שמחת חיים שאינה מתכלה. בימי הולדת, בקבלות חג, במסיבות, הוא היה השחקן ראשי. מכין שיר מתאים, מקריא ומקפיץ", הוסיף דלומי. "איבר מלא חיות וחיוניות נקרע מאיתנו".
אביו ציין כי בשנה האחרונה, שנת הקורונה, יוני עבד מהבית וכך בילה זמן רב עם בתו, "דבר שהסב לו אושר גדול". דווקא בתקופה של פריחה בחיי המשפחה ובתחום המחקר בו עסק, הוא נתקף אלרגיה ומת כמה שעות לפני סדר פסח.
"הגורל הרע לקח מאיתנו את יוני בשר ודם", ספד לו כרמון, "אבל אפילו הוא - אין בכוחו לקחת מאיתנו את נשמתו, את רוחו ואת המופת שנתן לכולנו".