בתחילת שנות ה-60 הבחין אשר דישון כי תושבי באר שבע והסביבה מתחילים לגלות חוסר עניין באירועי יום העצמאות. כמי שהיה מנהל מרכז ההסברה במחוז הדרום, דישון הכריז לקראת יום העצמאות ב-1964 על מספר חידושים, בהם "פיקניקים המוניים וקומזיצים ליליים", כפי שדווח אז בעיתון "על המשמר". בין היתר, הוא שכר אולמות קולנוע עבור הופעות של זמרים, והזמין רכבת שתוביל תושבים לסיור בנמל חיפה, כשבדרך צפונה מוזיקאים נוספים מנעימים להם את זמנם בין הקרונות. זוהי רק דוגמית קטנה מפעולותיו של דישון, שבמשך 33 שנים עמד בראש מרכז ההסברה במחוז - שנים בהן פעל ללא לאות בתחומי קליטת העלייה, החינוך והתרבות.
מי שנמלט כנער ממולדתו אוסטריה ושחלם להיות רועה צאן בארץ ישראל, המיר עם השנים את החקלאות בעשייה ציבורית, אבל תמיד ראה עצמו שליח. בתחילת השבוע הלך דישון לעולמו והוא בן 97.
עוד בוואלה!
דישון נולד בסוף שנת 1923 בשם ליאו גולדשמידט, בן יחיד לאליס ואלברט. כשהיה בן שלוש הוריו נפרדו, והוא גדל עם אמו באחוזה גדולה שקנה אביה, בכיר בחברת ביטוח. עם פרוץ המשבר הכלכלי ב-1929, ירד הסב מנכסיו והמשפחה עברה לחיות בדירה "רגילה" בווינה. בגיל עשר הצטרף ליאו לתנועת הנוער הציוני "תכלת-לבן" ("בלאו-וייס"). אז, בעצת המדריך, גם שינה את שמו לשם עברי והפך לאשר. השם אריה, שהיה התרגום הישיר של שמו, כבר "נתפס" על ידי המדריך.
במרץ 1938 נכנס צבא גרמניה הנאצית לאוסטריה. "שמעתי רעש ויצאתי לרחוב הראשי שבו צעדו בגאווה מופגנת גדודי הצבא", תיאר לימים את המחזה. "הייתי בן 14 ולא יכולתי שלא לחוש בחרדה נוכח הכיבוש הזה", הוסיף. חייו של הנער הצעיר השתנו: המורים החלו לבוא לבית הספר עם סמלי יחידות נאציות. אשר, שהיה יהודי יחיד בכיתתו, סבל מהתגרויות מצד תלמידים, שלעתים גם תקפו אותו - אך בזכות גודלו הוא ידע להשיב להם. כעבור זמן מה התבקש על ידי מנהל בית הספר לעזוב את המוסד החינוכי, וקיבל תעודת סיום לימודים.
אשר ואמו הבינו כי עליהם לעזוב את אוסטריה. בזכות השתייכותו לתנועה הוא קיבל אישור עלייה במסגרת "עליית הנוער", וב-19 בספטמבר 1938 נפרד מאמו ויצא לארץ ישראל. אמו נסעה לאנגליה, שם גר אחיה.
מעשה בראשית
עם בואו לארץ נשלח הנער לקיבוץ גבת שבעמק יזרעאל, והצטרף לחברת נוער בקיבוץ. סדר היום היה מחולק לשניים: לימודים ועבודה. הוא עצמו ביקש להשתלב בענף הצאן. "התאוויתי להיות נוקד", כתב לימים. "בחירתי נבעה מן הצורך הטבוע בי להימצא במרחב ולא להיות במסגרת שמגבילה אותי", הסביר. את אותה תקופה הוא הגדיר "חווייה בלתי רגילה". הוא למד לרעות, לגזוז, לחלוב ולקצור מספוא לכבשים. בין המדריכים שלו היה חיים גבתי, לימים שר החקלאות בממשלת ישראל.
עם סיום ההכשרה, בסוף שנת 1939, ביקשו מהנערים הצעירים לעלות צפונה ולסייע ביישוב הגליל. הוא עצמו הצטרף לקיבוץ חולתה הצעיר שעל שפת אגם החולה. תנאי המחיה במקום לא היו פשוטים: המגורים היו באוהלים, ואילו המקלחות היו בצריפי פח והמים בהן היו קפואים. רבים חלו בקדחת. "אותי יתושי האנופלס לא אהבו והם עזבו אותי, אני לא חליתי", סיפר על אותם ימים. "עשינו אז מעשה בראשית".
בסוף שנת 1941 הגיע לחולתה ישראל גלילי, אז ראש מטה ההגנה. הוא אמר לצעירים שהגרמנים כבר נמצאים על גבול מצרים, וביקש מהם להתנדב לצבא הבריטי או לפלמ"ח. אשר גויס לצבא הבריטי ואחרי שעבר הכנה במחנה סרפנד (צריפין) - נשלח למצרים. הוא וחבריו הוצבו במשימות שמירה על מתקני צבא בריטים.
כעבור שנה שב לארץ ישראל, עדיין כחייל בריטי, והוצב במחנה כורדאני (בקריית מוצקין של היום). משם היה יוצא לאבטח קרונות רכבת, ובין השאר נשלח גם לנסיעות לביירות ולדמשק. הוא סיפר כי הוא וחבריו היהודים מהיחידה היו מנצלים את התפקיד, ומספר פעמים, לאחר תיאום מראש עם ארגון ההגנה, היו זורקים נשק מחוץ לקרון במהלך הנסיעה - ואנשי ההגנה היה אוספים אותו.
בהמשך הצטרף לבריגדה היהודית, שלחמה במדי הצבא הבריטי, ונשלח לאיטליה. עם היחידה שלו השתתף במספר קרבות ועם סוף המלחמה גם הגיע למחנות ההשמדה. "היה קשה לעכל שהגרמנים עשו דבר כזה", תיאר את התחושה הקשה שעלתה בו אז.
במהלך המלחמה נודע לו שאימו, ששהתה באנגליה, חולה ומצבה קשה. אשר קיבל חופשה ונסע לאנגליה, אולם הגיע שלושה ימים אחרי שמתה. הוא שב לבריגדה והצטרף במקביל למשימות של תנועת "הבריחה" והמוסד לעליה ב', בסיוע לפליטים היהודים להגיע לארץ ישראל.
בסוף 1946 השתחרר משירות צבאי ושב לחולתה. בקיבוץ הוא מילא מספר תפקידים, בהם יושב ראש ועד החברים, סדרן עבודה ומנהל ענף הצאן. במקביל גם היה חבר מזכירות אגודת הנוקדים. את ימי הגז שנמשכו 16 שעות, הוא זכר כימי עבודה קשים אך שמחים.
עשורים של עשייה
בחולתה הכיר את רחל, ולבני הזוג נולדו שלושה ילדים: איתמר, אילת ובנימין. באותן שנים גם שינה את שם משפחתו לדישון. ב-1957 עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה לגור בקרית גת, ואשר החל לעבוד כמזכיר חברתי במושב תלמים. כעבור זמן קצר התקבל לתפקיד מנהל מחוז דרום במרכז ההסברה - גוף שפעל במשרד ראש הממשלה ותפקידו היה להטמיע את ערכי החברה הישראלית בקרב העולים, ברוח מדיניות "כור ההיתוך" של אותן שנים.
ב- 1961 אשר ורחל נפרדו, וכעבור שנה הוא הכיר את גאולה, אשת חינוך שעשר שנים קודם לכן עברה מתל אביב לבאר שבע בעקבות קריאת בן גוריון לצעירים לרדת לדרום, והייתה מהגננות הראשונות בעיר. לזוג נולדה בת בשם מיכל.
רוב עבודתו של דישון הייתה בעיירות ובמעברות, שם דאג לקיום פעולות תרבות וחינוך שכללו חוגים לאזרחות, הקמת מקהלות, ארגון טיולים ועוד. אחד המיזמים המרכזיים שהוביל היה ייסוד תכנית לימודים, בשיתוף האוניברסיטה בבאר שבע, לטיפוח וחיזוק מנהיגות צעירה שקמה ביישובים ובמוסדות ציבור וממשל בדרום. "נוכחתי שאנשים מוכשרים נבחרו לתפקידים, אבל הם היו זקוקים להכשרה ובסיס של השכלה אוניברסיטאית כדי לקבל כלים מקצועיים שגם יאפשרו להם להתקדם לתפקידים נוספים", הסביר.
במסגרת תפקידו היה גם בין יוזמי המופע האורקולי במצדה, ושימש כאחראי על טקסים ממלכתיים בדרום - המרכזי שבהם היה טקס האזכרה לדוד ופולה בן גוריון במדרשת שדה בוקר. דישון היה אחראי גם על העצרת ביד מרדכי, הנועלת את אירועי יום השואה והגבורה, וטקס הנפת דגל הדיו באילת.
ב-1990 פרש דישון לגמלאות, אך המשיך לפעול בהתנדבות בשורת ארגונים וגופים. הוא עמד בראש חוג הידידות באר שבע-וופרטל (גרמניה), היה יו"ר איגוד החיילים המשוחררים בצבא הבריטי, שימש חבר מועצת ארגוני המתנדבים בבאר שבע, חבר המועצה הציבורית לשימור אתרים, חבר בקרן עזרה לעולים נזקקים, חבר ועדה ממלכתית להסברה בשעת חירום ומתנדב באגף הפיקוח במשרד ראש הממשלה בנושא איכות השירות. על שלל פעולותיו לאורך השנים הוענק לו בשנת 2000 תואר יקיר העיר באר שבע. ב-1993 הוענק תואר זה גם לגאולה, אשתו.
דישון הובא למנוחות בבית העלמין בבאר שבע. הוא הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים, 12 נכדים ו-27 נינים.