בטקס בריף הדולפינים, באילת הרימו כוסית לזכר רופאת הילדים המיתולוגית של העיר

לפני שבועיים התאספה בריף הדולפינים באילת קבוצת תושבים מהעיר כדי להיפרד מד"ר מרתה כהנוב - רופאת ילדים ודמות מוכרת ואהובה בעיר, שהלכה לעולמה כמה ימים קודם לכן וציוותה את גופה למדע. המקום הבלתי שגרתי לעריכת טקס זיכרון לא נבחר לשווא: היה זה המקום שאהבה יותר מכל בעיר מגוריה. הנוכחים הרימו כוס יין או בירה לזכרה, והעלו זכרונות. אחת מהנוכחות סיפרה כי שתי בנותיה לומדות רפואה כי "הן רוצות להיות כמו ד"ר מרתה".

במשך 30 שנה עבדה ד"ר כהנוב כרופאת ילדים במרפאת שירותי בריאות כללית באילת. חברתה לעבודה, האחות רחל בן נעים, אמרה כי היא "הפכה להיות דמות שמוכרת לכל תושבי העיר בשל המקצועיות, ההתמסרות והאהבה למקצוע ובשל האישיות שלה. היא הייתה אישה שמחה ואופטימית, ומתעניינת בכל ילד ומבוגר שהגיע למרפאה".

"העיר אילת בוכה", נכתב במקומוני העיר לאחר מותה מסרטן, והיא בת 73 בלבד.

כהנוב נולדה ב-1947 בבולגריה להוריה בוריס ואלווירה. המשפחה כללה גם אחות למרתה, אנני.
בני הזוג כהנוב היו רוקחים ובעלי בית מרקחת בסופיה. בזמן מלחמת העולם השנייה, הם גורשו מהעיר לאחד הכפרים, וגם שם פתחו בית מרקחת. שנתיים אחרי שמרתה נולדה, ב-1949, עלתה המשפחה לישראל - בתחילה ליפו, אליה הגיעו אז רוב העולים מבולגריה, ולבסוף השתקעו ברמלה, שם פתח האב, בוריס, בית מרקחת נוסף.

כילדה היא לא התעניינה בלימודים יתר על המידה, והחלום שלה היה להיות נהגת אוטובוס כשתגדל. ההורים עבדו במשך שעות ארוכות לפרנסת המשפחה, ושתי האחיות היו עצמאיות ובילו שעות ארוכות בבית הקולנוע בעיר. גם מוזיקה הייתה חלק מרכזי בחיי המשפחה: האבא ניגן על פסנתר, ובפטיפון התנגנה במשך שעות רבות מוזיקה קלאסית. מאז, אהבתה הגדולה של כהנוב למוזיקה קלאסית ליוותה אותה לאורך כל חייה.

בסוף שנות ה-60 יצאה כהנוב ללימודי רפואה באיטליה, ועם שובה לישראל החלה לעבוד בבית החולים סורוקה. הדס אילון, אחייניתה, סיפרה כי דודתה התאהבה לאט-לאט בתחום רפואת הילדים, ומצאה בו את ייעודה. בסוף שנות ה-80 הדרימה עוד: בשנת 1989 היא הגיעה לעבוד במשך זמן מה בבית החולים יוספטל באילת, ולאחר בואה לעיר הכירה את נחמן (נטליו) מייזלס - והשניים הפכו לזוג. בעקבות זאת, היא העתיקה את מגוריה לאילת.

ב-1990 החלה לעבוד כרופאת ילדים במרפאת שירותי בריאות כללית באילת, ועבדה שם במשך 30 שנה ברציפות, עד לפני חודש. במהלך השנים הפכה דמות מוכרת לכל אילתי, ורופאה נערצת על הורים וילדים בעיר.

אילון מדגישה כי עבור דודתה "העבודה ברפואה הציבורית הייתה עיקרון. היא לא חשבה לעבוד ברפואה הפרטית", ואילו חברתה רייצ'ל פרטוק אומרת כי בעיניה של כהנוב, רפואת הילדים הייתה סוג של שליחות.

"בכל שנותיי בעבודה לא פגשתי רופאה כמוה", אמרה גם בן נעים, חברתה האחות. "כל כולה הייתה למען הילדים. כל ילד שבו טיפלה היה כמו ילד שלה. היו ימים שכולם כבר סיימו לעבוד והלכו הביתה והיא הייתה נשארת במרפאה עד עשר בלילה. הורים היו מתקשרים אליה בכל שעה לאורך היממה, והיא תמיד ענתה באדיבות ועזרה בכל מצב".

בן נעים ציינה כי רבים מהילדים והנערים שטיפלה בהם התעקשו שד"ר כהנוב תמשיך להיות הרופאה שלהם גם אחרי שבגרו וסיימו את שירותם הצבאי. "היא הייתה טובת לב ואכפתית. כשמטופל נכנס למרפאה שלה הוא זכה למלוא תשומת הלב שלה, בלי שמירה והסתכלות על השעון. הייתה לה רגישות מיוחדת לא רק לילד - היא ראתה את התמונה כולה, של כל המשפחה", הוסיפה בן נעים.

עם הזמן אספה כהנוב חברים רבים בעיר הדרומית. פרטוק סיפרה כי בכל מקום אליו הלכה אנשים היו מברכים אותה לשלום ומדברים איתה. היא ציינה כי "מה שבלט אצל מרתה הוא חוסר השיפוטיות שלה לבני אדם. היא קיבלה כל אדם כמו שהוא".

לצד החיוך הנצחי והשמחה שקרנה ממנה, אילון אומרת כי דודתה "בלטה בצבעוניות ובחוש האופנה המפותח שלה". "כל יום הצוות במרפאה חיכה לראות עם איזו שמלה ואיזה תכשיט תגיע לעבודה. ארון הבגדים שלה קטן רק ממדפי הספרים והמוזיקה", הוסיפה. לדבריה, "היא חיה את חייה בדיוק כמו שרצתה ולא לפי מוסכמות חברתיות מקובלות".

מעבר לשעות העבודה אהבה כהנוב לבלות ולטייל. גם כשהכליות שלה נפגעו והיא נאלצה לעבור טיפולי דיאליזה, היא המשיכה לטייל בעולם ולהאזין לקונצרטים בפסטיבל המוזיקה הקאמרית בירושלים. היא המשיכה בעבודתה גם אחרי שכבר עברה את גיל היציאה לפנסיה, וגם במקביל לטיפולים הרפואיים שעברה.

לפני חודש הגיעה לעבודה וחשה ברע, ונאלצה להתפנות באמבולנס. "חיבקתי אותה ונישקתי אותה, והיא אמרה לי שהיא חוששת שיותר היא לא תשוב למרפאה", אמרה בן נעים. אז התברר כי החולשה נבעה ממחלת הסרטן, שכבר פגעה בה קשות. היא שבה לביתה בעיר שאהבה כל כך, כשבני משפחה וחברות לצידה, ושם מתה. היא ביקשה בצוואתה להעביר בכל חודש סכום כסף לרווחת בעלי חיים.