ילדותו ונעוריו של דוד "ג'ימי" שמון בבגדאד, לונדון ותל אביב הועידו לו הליכה במסלול שהתווה אביו - להיות איש עסקים שממשיך את העסק המשגשג של המשפחה. אלא ששמון נשבה ברעיונות של שיתוף ושוויון, וחייו הובילו אותו לקיבוץ מעגן מיכאל, להזדהות עמוקה עם רעיון הקיבוץ ועם המקום שהיה שותף להקמתו.
"אני ומעגן מיכאל אחד הם", אמר שמון בראיון שנערך איתו לפני 26 שנה. החודש הלך לעולמו בגיל 98.
לכתבות נוספות במדור "שיר לכת"
שמון נולד בבגדאד בשנת 1923, ילד שלישי להוריו. אביו היה סוחר שייבא מוצרים מאירופה ו"הביא את החיים המודרניים לבגאדד", כפי שסיפר שמון. בין השאר ייבא בגדים, רהיטים, כלי נגינה ועוד. הודות לכך, המשפחה חיה ברווחה כלכלית והתגוררה בבית גדול שהקיף חצר ולרשותה עמדו משרתים.
בגיל ארבע החל ללמוד בתלמוד תורה, והוא זכר היטב כיצד ה"מועלם" (מורה - א"א), היה מצליף עם הסרגל על כפות ידיהם של הילדים. כעבר שנה עבר ללמוד בבית הספר של "אליאנס". בבית ובבית הספר דיברו ערבית וצרפתית. בהיותו בן שמונה עברה המשפחה ללונדון, ואז גם למד במהרה אנגלית. "הפכתי להיות אנגלי קטן", סיפר.
ואולם, עם עליית הנאציזם בגרמניה והתפשטות האנטישמיות באירופה, חשש האב כי הרוחות הרעות יגיעו גם לאנגליה, והחליט כי המשפחה תעלה לארץ ישראל. המשפחה התיישבה לזמן קצר בירושלים, שם גרו קרובי משפחתם. אחר כך עברו לתל אביב, ואז שמון החל ללמוד בגימנסיה הרצליה. שם החלו לכנות אותו בשם "ג'ימי", שהפך לשם המזוהה עימו עד סוף חייו.
ב-1942, לפני סוף שנת הלימודים, החליט ועד תלמידי השמיניות, ששמון נמנה עליו, לפנות להנהלת בית הספר בבקשה להקדים את בחינות הבגרות כדי שהבוגרים יוכלו להתפנות ולסייע במאמץ הלאומי, נוכח החשש מפלישת הצבא הנאצי לארץ ישראל. עם סיום הבחינות יצא ג'ימי לגליל, לעזרת קיבוץ איילת השחר. במשך שנה עבד שם כרפתן, ובפסח 1943 הצטרף לחבריו מתנועת הצופים שהיו בהכשרה בפרדס חנה לקראת הקמת קיבוץ.
הוא סיפר כי אז נשבה ברעיון הקיבוצי. אביו האמין כי בנו ישוב לתל אביב, ימשיך בדרכו וייכנס לעולם העסקים, אך למרות אהבתם זה לזה נוצר בין השניים קרע, על רקע הפער בהשקפות עולמם. "גדלתי בבית בורגני, אבל נפשית הייתה לי התייחסות שונה לחיים. אני ואבי אהבנו אחד את השני, אבל אני הייתי סוציאליסט והוא הרגיש שהוא מאבד אותי", סיפר בראיון לארכיון מעגן מיכאל. הוא סיפר כי באותה תקופה הרבה לקרוא ספרות מרקסיסטית. "הייתי מכור לסוציאליזם", אמר.
לצד עבודתו עם חבריו להכשרה, היה ג'ימי אחראי גם על מערך העבודה של חברי הגרעין שנקרא "קבוצת צופים א'". מדובר היה במשימה קשה ביותר, משום שעל מספר מועט של מקומות עבודה במושבה ובסביבתה התחרו הרבה מבקשי עבודה. מחוסר ברירה התפזרו חברי ההכשרה ברחבי הארץ, בניסיון למצוא מקורות פרנסה.
עבודה חקלאית על פני הקרקע, ייצור נשק מתחתיה
באחד הימים רכב ג'ימי על האתון שרהל'ה, שאליה נרתמה עגלה ששימשה את הקבוצה לצורך הובלות שונות. באותו יום היה עליו להביא מתחנת האוטובוס חברה חדשה שהגיעה להכשרה - רבקה ליפשיץ, ילידת גרמניה. השניים הפכו לזוג וכעבור זמן מה אף הוקצה להם אוהל קטן משלהם, "אוהל משפחה". במהלך השנים נולדו לג'ימי ולרבקה ארבעה ילדים, אולם הם לא ערכו טקס נישואין רשמי. רק לפני שנים בודדות, בזיקנתם, חגגו את טקס החתונה יחד עם המשפחה שלהם.
חברי ההכשרה גרו בפרדס חנה בתנאים קשים, "כמו צוענים", לדברי שמון. "בחורף האוהל דלף והיינו רטובים לגמרי". הוא העיד גם על "מעשי שובבות" שהיו עושים בלילות, כמו פשיטות על עצי הפרי של איכרי המושבה וגניבת שקי מלט ממחנה צבא בריטי ששומריו היו שיכורים בערב השנה החדשה. את אותו "מבצע" הוביל אורי בן ארי, לימים מפקד פיקוד דרום.
חברי ההכשרה ייעדו עצמם להיות "משק ימי", כלומר קיבוץ שיתבסס על ענף הדיג, אולם עד שהחלום יתגשם זכו להצעה שעד אז רק יכלו לחלום עליה - עבודה לכל חברי ההכשרה בפרויקט סודי של ארגון ההגנה. מדובר היה בעבודה ב"מכון איילון" ששכן תחת הקרקע בפרדסי רחובות. במקום הקים ארגון ה"הגנה", בעומק של שמונה מטרים, מפעל לייצור כדורים בקוטר תשעה מילימטרים עבור תת-מקלע סטן, שהיה הנשק האישי של הלוחמים.
חלק מחברי הגרעין עבדו בעבודות חקלאיות מעל האדמה, בעוד רובם עסקו בייצור התחמושת החיונית כל כך, מתחתיה. "עבור מי שהיה ממונה על מערך העבודה זו הייתה הצעה קוסמת", סיפר לימים שמון. "הייתה לנו פרנסה מובטחת ולקחנו חלק במשימה לאומית", אמר.
מקום קסום בקצה שום מקום
קבוצה קטנה של חברי הגרעין עבדה בדיג על סירה ששכרו ושעגנה בנמל תל אביב. שמון החל להימנות על קבוצת הדייגים. גם אחרי שהקיבוץ עלה על הקרקע בחוף כרמל באוגוסט 1949, המשיך שמון לעסוק בכך, ועם הזמן הפך לדמות בכירה בענף הדיג בישראל ואף נבחר למזכיר ארגון הדייגים הישראלי.
מדובר היה בעבודה קשה, שהייתה כרוכה בהפלגות ממושכות למשך מספר ימים של היעדרות מהבית. בשל מומחיותו בענף הדיג, הוא התבקש על ידי המדינה ב-1967, אחרי כיבוש סיני במלחמת ששת הימים, לערוך סקר מקצועי בנושא דיג בימת ברדוויל שבסיני. בתום הסקר התבקש להישאר במקום וללוות את הקמת ההיאחזות נח"ל-ים שקמה על שפת הימה, ושהדיג תוכנן להיות הענף המרכזי שלה.
הוא נעתר לבקשה, נשאר במקום והפך להיות הדמות המקצועית ומרכז ענף הדיג, ובנוסף, בשל ניסונו וגילו, גם דמות מרכזית "בכל ענייני המשק", כפי שנכתב עליו אז בעיתון "למרחב". כתב העיתון שהגיע אז להיאחזות התפעל מכמות השלל שדגו ג'ימי וחיילי ההיאחזות וציין כי היאחזות נח"ל-ים "שונה מכל שאר ההיאחזויות בזאת שיש לה כבר מהיום הראשון פדיון והכנסה מהמשק". ג'ימי הסביר לכתב כי בעתיד ניתן יהיה להקים במקום כפרי דייגים ותעשייה שתתפתח סביב ענף הדיג.
קרוב ל-30 שנה אחרי שהיה שותף להקמת קיבוץ מעגן מיכאל, היה כעת דמות מרכזית בהיאחזות חדשה. לימים סיפר על נח"ל-ים כי זה היה "מקום קסום בקצה שום מקום. חיו שם כמו בקיבוץ של פעם".
אחרי שנתיים בסיני שב לקיבוצו והשתלב בעבודה בענף הבננות, אחר כך במפעל פלסאון של הקיבוץ ובהמשך כחשמלאי וכמתקן אופניים, מלאכה שבה עבד עד לאחרונה, כשהוא כבר בסוף שנות ה-90 לחייו.
כרמל ניר, ששמון עבד לצידו בבית המלאכה לתיקון אופניים במעגן מיכאל, אמר עליו כי בשנים שעבדו ביחד "למד וספג מג'ימי מה זאת אהבה. אהבה בינינו כאנשים, כחברים לעבודה ושותפים לדרך, אהבה לבית ולארץ שלנו... אקח ממך את שלוות הנפש, התבונה והחוכמה, האמת הפשוטה והסיפורים המרתקים והאינסופיים".